אבן האזל על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה א
השואל כלים או בהמה וכיוצא בהן משאר מטלטלין מחבירו ואבד או נגנב אפילו נאנס אונס גדול כגון שנשברה הבהמה או נשבית או מתה חייב לשלם הכל, שנאמר וכי ישאל איש מעם רעהו וגו' ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, בד"א כשנאנס שלא בשעת מלאכה, אבל אם שאל בהמה מחבירו לחרוש בה ומתה כשהיא חורשת ה"ז פטור, אבל אם מתה קודם שיחרוש בה, או שרכב עליה או דש בה ומתה כשהיא דשה או בשעת רכיבה ה"ז חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה וכן השואל בהמה מחבירו לילך בה למקום פלוני ומתה תחתיו באותו הדרך, או ששאל דלי למלאות בו ונקרע בבור בשעת מלוי או ששאל קרדום לפצל בו עצים ונשבר בעת שפצל בו מחמת הבקוע וכל כיוצא בזה הרי זה פטור שלא שאל אלא לעשות בו מלאכה זו והרי לא שינה.
אבל אם שאל וכו' ומתה כשהיא חורשת. כתב המ"מ וז"ל זה הנמצא בספרי הרב ז"ל שהחילוק הוא בין נאנסה בשעת מלאכה לנאנסה שלא בשעת מלאכה הוא דבר מתמיה שלא נזכר בגמ' שעת המלאכה אלא מחמת מלאכה ושלא מחמת מלאכה, והכונה שכל שלא שינה בה מהמלאכה ששאלה והיא נתיגעה מחמת שעשה בה ומתה אפי' שלא בשעת המלאכה פטור, וכבר השיגוהו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל, והכ"מ כתב בשם הריב"ש שלכן פירש הרמב"ם מחמת מלאכה בשעת מלאכה שהוקשה לו איך נדע מחמת מה מתה הבהמה ומי מפיס ולכך פי' כן שכל שמתה בשעת מלאכה נתלה ונאמר מחמת מלאכה מתה, וכשמתה שלא בשעת מלאכה נאמר שלא מחמת מלאכה מתה, ואפשר ג"כ שזה שכתב ומתה תחתיו, לא שמתה ונפלה שדודה בין רגליו אלא שהתחיל לה החולי שמתה בעוד שהוא רוכב עליה כמו ומת תחת ידו שלא מת ממש בין ידיו אלא תוך יום שהוא כיומים, ועדיין אין דבריו מחוורים וכבר השיגוהו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל הריב"ש והכ"מ, והנה גדולי מפרשי הרמב"ם המ"מ והכ"מ נשארו בתימה על דברי הרמב"ם וצריכים אנו לבאר שיטתו.
והנה זה ודאי שאין כונת הרמב"ם דוקא שעשתה הבהמה מלאכה עד שמתה דאי אפשר הדבר שתחרוש עד שמתה ממש וכן שירכוב עליה עד שמתה ממש דתמיד קדם נפילה קרוב למיתה אם לא במיתה פתאומית שאינה מצויה, ובודאי כונתו במה שכתב שמתה בשעת המלאכה כדרך מיתה שנפלה לארץ ומתה אח"כ, ואין נ"מ כמה נמשך עד המיתה אם נפילתה הי' כבר קרוב למיתה, אלא שאנו צריכים לבאר למה לא פי' כדברי הרמב"ן והרשב"א שראינו שנתייגעה מהמלאכה ומתה אח"כ.
ונראה דזה תלוי בעיקר ביאור פטור דמתה מחמת מלאכה שהרמב"ן כתב דטעמא הוא שלא חייבה תורה בשואל אלא היכי שהמיתה לא היתה בפשיעת המשאיל, אבל אם מתה מחמת מלאכה הרי היתה בפשיעת המשאיל שלא היתה הבהמה או הכלי ראויה לעשות מלאכה זו שהשאילה לכך, והרשב"א בש"מ כתב דכמו שלא הקפיד בהכחשה שודאי יודע שתכחש הבהמה ע"י מלאכה ה"נ לא הקפיד על מתה מחמת מלאכה דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא, ומלשון הגמ' לא משמע כן דהא בעי בגמ' על כחש מחמת מלאכה וע"ז אמר מכלל דכי מתה מחמת מלאכה חייב נימא לאו לאוקמא בכילתה שאילתא, דמשמע דמתה יש טעם לפטור גם בלא פטורא דכחש.
ונראה דיש לומר לדעת הרמב"ם עוד באופן ג' לפי"מ דאמר בגמ' בדף ק"ג שואל אדם בטובו לעולם ומהדר ליה קתיה, והיינו שזהו תשמישו שיעשו בו מלאכה עד שישבר, ולכן אם הבהמה או הכלי השאולה מתה או נשברה מחמת מלאכה, א"כ נמצא דזה היה עיקר השאלה שישתמש בה עד שתמות הבהמה או שישבר הכלי כיון שלכך היו עומדין ולא חייבה תורה בשואל אלא באונס שאירע כמו בשבורה ומתה, ולא היכי שלכך היו עומדים וזהו עיקר תשמישם.
והנה נ"מ לדינא בין הטעמים דלטעם הרמב"ן דפטור משום דפשעו הבעלים לכן שפיר אם נתייגעה במלאכתה ואח"כ מתה אף דאינו דבר מצוי שבשביל זה שתתייגע תמות מ"מ כיון דעכ"פ חזינן שעכשיו היא מתה בשביל שנתייגעה אמרינן דהיא חלושה ולא היתה יכולה לעשות מלאכה, ולכן פשעו הבעלים, וכן לפי"מ שכתב הרשב"א דהטעם הוא משום שהבעלים לא הקפידו ונתרצו באופן זה שכשתמות מחמת מלאכה יפטר השואל, אבל לפימש"כ דהטעם הוא שהתורה לא חייבה אלא היכי דהוי אונס, אבל היכי שעומדת לכך למות מחמת מלאכתה אינו אונס אלא המיתה או השבירה הוי כגמר תשמישה, לפי"ז לא נוכל לפטור בנתייגעה ואח"כ מתה דהא עכ"פ היתה מקרה שמתה מזה דלא כל המתייגעות מתות [ולטעמי הרמב"ן והרשב"א מיושב דאף דהיא מקרה שמתה מחמת שנתייגעה מ"מ כיון שיש בה חסרון חלישות זה שאפשר שתמות מזה פשע המשאיל לד' הרמב"ן, ולד' הרשב"א נתרצה המשאיל שיפטר השואל], ולכן סובר הרמב"ם דדוקא אם מתה בשעת מלאכה ממש, ואף דגם בזה אפשר לומר דעכ"פ היא רק מקרה ולא שעיקר הבהמה עומדת לכך מ"מ בזה נאמר בגדר כאן נמצא וכאן היה, כיון דלפנינו מתה במלאכתה אמרינן דמלאכתה היא שגמרה מיתתה ולזה היתה עומדת, לכן סובר הרמב"ם דדוקא מתה בשעת מלאכה הוי מחמת מלאכה.
והנה הלח"מ העיר דבהל' ג' גבי כחש כתב הרמב"ם כחש בשרה מחמת המלאכה פטור, אלא דגבי כחש הוא פשוט דכן דרך הבהמה ליכחש מחמת המלאכה, וכשרואים שהוכחשה אחר מלאכתה תלינן דבודאי מחמת מלאכה הוכחשה, אכן קשה לפי"ז כיון דדרך הבהמה ליכחש מחמת מלאכה יותר משלא בשעת מלאכה, א"כ מנ"ל שצריך לישבע שבוה"ש שמחמת מלאכה מתה דהא לא אשכחן שבועת התורה אלא באונס וגנבה ואבדה דאינם מצויים, ולמה כתב הרמב"ם שצריך השומר לישבע שבועת השומרין שמחמת מלאכה כחשה, אכן ע"פ דברי המ"מ פ"ב מהל' שכירות יתיישב זה דבהל' י"א י"ב במה שכתב הרמב"ם דאם יש ביניהם טענה בעיקר הפקדון או שטוען החזרתי ליכא שבועת השומרים כתב המ"מ וז"ל זה פשוט שאין שבועת השומרים בכופר אלא בטוען נאנסו, אבל בטוען לא הפקדתני או לא נעשיתי שומר או החזרתי שכל אלו טענות שהמפקיד יודע בהן כמו הנפקד אין שם שבועת התורה אלא במודה במקצת עכ"ל, ומה שהקשה שם הכ"מ על דבריו יבואר בעז"ה בפ"ו מהלכות אלו הל' ד' ומבואר מדבריו דאף שטענת אונס אינו מצוי והחזרתי היא טענה מצויה ומ"מ כתב החלוק משום שבטענת החזרתי יודע המפקיד כמו הנפקד, ואף דבטענות בעיקר הפקדון ודאי לא הי' צריך לטעם זה אפשר שמשום טענת החזרתי כתב כן, ולפי"ז מיושב דגם בטענת כחש מחמת מלאכה כיון שאין המפקיד יודע נשבע השומר שבועת השומרין.
והנה הסמ"ע בסי' ש"מ הקשה דלמה חייב כששינה למלאכה קלה דהא מבואר בסי' ש"ח דשוכר מותר לשנות לקלה, ועדיפא היה לו להקשות דתנן בב"מ דף פ' להוליכה בהר והוליכה בבקעה ושבר הקנקן פטור, וכתב הסמ"ע דמיירי באופן שיש לתלות דמחמת השינוי מתה, והוא תימה שהרי סתם הרמב"ם ומוכח דבכל גווני חייב, אך התי' פשוט דבשוכר דפטור באונס כיון שהיה לו רשות לשנות ונאנס פטור אבל בשואל דפטור במתה מחמת מלאכה לא נפטר אלא כשמתה מחמת מלאכה זו שהשאילה על זה, ודמי למש"כ המ"מ בפ"ה מהל' שכירות הל' ג' גבי ספינה סתם ויין זה דאף דלכתחלה יכול לשנות, כאן מצאה קפידא מקום לנוח, וראיתי אח"כ שכתב כן הט"ז ותמה שהסמ"ע בעצמו בסי' שמ"א ס"ק כ' כתב כן, אך כל זה צריך לדברי הסמ"ע דמדמי שואל לשוכר אך באמת לא דמי כלל כדמוכח מהך דינא שעל זה כתב הסמ"ע בסי' שמ"א דאם שאל קרדום לעדור בו פרדס זה אינו רשאי לעדור בו פרדס אחר, והסמ"ע כתב שם דנ"מ רק דלא נפטר במתה מחמת מלאכה והוא תימה דהא כתבו הרמב"ם והטור ומחבר שאינו רשאי לעדור בו פרדס אחר, וע"כ דאיכא נ"מ בין שוכר לשואל ולק"מ.