אבן האזל על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ז
כיצד אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף ה"ז נהרג, ואם יכולין להצילו באבר מאברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולהצילו אא"כ הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עיניך.
השגת הראב"ד: שנאמר וקצותה את וכו'. א"א בספרי קא דרי[ש] לה הכי עכ"ל.
המ"ע כתב על דברי הראב"ד יישר כחו שלמדנו מקומו. אבל נראה שכונת הראב"ד הוא להשיג, דבגמ' בסנהדרין דף ע"ג יליף זה מהיקישא לנערה המאורסה, וקרא דוקצותה את כפה יליף מינה הגמ' דין בושת בריש החובל, וכתב כן הרמב"ם בפ"א מה' חובל, וא"כ איך אפשר לפרש הך קרא בתרי גווני, ואף דאפשר דחדא הוא מפשטיה דקרא וחדא מדרשא מטעמים שנראה לחז"ל לדרוש כן, אבל כבר כתבתי בפ"ט מה' גנבה הל' ז' מדברי הרשב"א ביבמות דף כ"ד דהיכי דסותר לגמרי לא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וא"כ כאן הוא סותר לגמרי דאי אתא קרא לומר דקוצצין את ידה להציל הנרדף. וקרא מיירי במקום סכנה בנפשו של נרדף, א"כ לא נוכל לפרש דוקצותה את כפה הוא ממון. ולפי דעת הראב"ד דלא ילפינן תרווייהו מחד קרא צ"ל להספרי דדריש קרא דוקצותה את כפה לדין שמצילין אותה בנפשה דדין בושת ילפינן מסברא דמשלם אף שלא חסרו ממון כיון שעכ"פ הזיקו בבושת, וכמו דמשלם צער אף שאין לו בזה חסרון ממון.
ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דכאן אינו סותר פשטיה דקרא לדרשא לפי"מ שכתב הרמב"ם שם דמה דאמרינן עין תחת עין ממון, היינו שהוא ראוי לחסרו אבר והממון הוא בגדר כופר, וכדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח, אבל אתה לוקח כופר לחבלות, א"כ אין הענינים סותרים ופרשינן קרא דאם יש חשש סכנה אז מצילין אותו בקציצת כפה ואם לא אפשר אז מצילין אותו בנפשה כדכתיב לא תחוס עיניך וכמש"כ הרמב"ם בהל' ח', ואם אין סכנה אז צריך לקצות את כפה בשביל שביישה אותו אלא דבזה סגי בכופר דזהו ממון.