אבן האזל על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ב
מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח, וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם, ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף.
כתב המל"מ במש"כ הרמב"ם קרא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח דרש"י בפ' נגמר הדין פירש דברוצח שוגג מיירי קרא והוא תימה דקראי מוכח דברוצח במזיד איירי. ומה דפשוט להמל"מ דקרא שמביא הרמב"ם וקרא דמייתי בגמ' בפ' נגמר הדין, דע"ז כתב שם רש"י דברוצח בשוגג איירי הוא חד קרא אינו נכון, דהרמב"ם כתב קרא קמא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח. ובפ' נגמר הדין מייתי הגמ' קרא דכתיב בתריה גואל הדם ימית את הרוצח איברא דבספרי דריש גם הך קרא לענין רוצח במזיד, אבל משם מוכח דפליג על הך ברייתא דמייתי בגמ' דהכי איתא התם גואל הדם (הוא) ימית את הרוצח למה נאמר והלא כבר נאמר גואל הדם הוא ימית ומה ת"ל גואל הדם ימית את הרוצח שיכול אין לי אלא שיש לו. מי שאין לו גואל מנין ת"ל גואל הדם מ"מ, ומוכח דהספרי סבר דתרתי קראי הוא בחד ענינא, אבל בברייתא מוכח דפליגא על הספרי דהא הספרי דריש מגופא דקרא שהוא מיותר. ובברייתא תניא גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מ"מ, ולא דריש מהא דמיותר הך קרא לגמרי. וע"כ דהך ברייתא סברה שהם שני ענינים וקרא קמא ברוצח במזיד. והך קרא ברוצח בשוגג.
אלא דמ"מ א"א לומר כן דבודאי קראי מוכחי דלאו בשוגג מיירי וכמש"כ המל"מ, וכמש"כ הרמב"ן בס' המצות הביאו המל"מ דבתר הך קרא כתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו. וכבר הביא הרב בעל מגלת אסתר שם דרש"י בעצמו כתב בפי' התורה דמדכתב או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר. אכן נראה דהך ברייתא סברה דעכ"פ אף דודאי דקראי קודם קרא דואם בפתע בלא איבה הדפו לא מיירי בשוגג. ומהך קרא דואם בפתע מתחיל גדרי שוגג דמפטר בגלות, מ"מ מה דחלקה תורה ומקודם כתיב גואל הדם הוא ימית וגו' ואח"כ כתיב ואם בשנאה יהדפנו וגו' או באיבה הכהו וגו' גואל הדם ימית וגו' דהני קראי לא מיירי ברוצח במזיד והתראה דחייב מיתה בב"ד, וזהו שהוצרך לרבות שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל, דבמזיד והתראה ודאי אם אין לו גואל ב"ד ממיתין אותו, לכן הני קראי אחר קרא קמא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח לא מיירי באופן דחייב מיתה בב"ד, אלא בגדר מזיד בלא התראה, והספרי דמפרש במזיד והתראה ומ"מ מרבה אם אין לו גואל. ע"כ דהוא על עיקר דין מיתת ב"ד שב"ד ממיתין אותו אפי' אם אין לו גואל.
ומבואר להברייתא מה דכתב קרא ואם בשנאה יהדפנו, דאם במזיד והתראה מה צריך לומר בשנאה, וכן או באיבה הכהו בידו, איברא דהספרי מצריך להני קראי, אבל לשון אם בשנאה ואם באיבה אינו מיושב, ולכן הספרי לשיטתו דמפרש כל הני קראי בחד גוונא מצריך להו כמו דאיתא שם, אבל הך ברייתא סברה דהני קראי מיירי במזיד בלא התראה, ולכן שייך לומר שב"ד מעמידין לו גואל, וכיון דדין מזיד בלא התראה ודין שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו חד דינא להו לכן הזכיר רש"י דין רוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ואפשר דיש חסרון דברים בד' רש"י וצ"ל רוצח שהרג קרוב למזיד או שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו, אלא דע"כ צ"ל דהך תנא סבר מצוה ביד גואל הדם וגם אם אין גואל הדם ב"ד מעמידין לו גואל, אבל אנן קיי"ל כר"ע דרשות ביד גואל הדם וליכא מצוה וממילא אין ב"ד מעמידין לו גואל, ובזה מבואר מה שהשמיט הרמב"ם הך דינא דברייתא, אח"כ ראיתי בדקדוקי סופרים שיש גירסאות שגורסים בברייתא גואל הדם הוא ימית את הרוצח והיינו קרא קמא, וכן הוא גירסת הרמ"ה ולפי"ז ע"כ במזיד איירי, אבל רש"י פירש לפי גירסתנו וכמו שבארנו.
והנה הרמב"ן בס' המצות כתב וז"ל מצוה י"ג שנצטוינו בענין הרוצח אחר שנתחייב מיתה בב"ד שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לב"ד ויומת כמשפטו או שירצח אותו גואל הדם אם לא יוכל לו ב"ד, ואם אין לו גואל הדם שיעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם להדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח וכו' וכונת הרמב"ן לבאר מה שצריך שיעמידו ב"ד גואל הדם, אבל באמת באורו קשה דהא אין מענין את דינו, וכיון שנגמר דינו למיתה אין מניחין אותו לנפשו, שיצטרך גואל הדם לרדוף אחריו, אם לא דנימא דהמצוה הוא שגואה"ד ירדוף להביאו לב"ד לדון אותו, אבל הרמב"ן לא כתב כן לכן מסתבר פירש"י ושלדברינו גם הרמב"ם פי' כן הך ברייתא ומשום זה השמיט אותה משום דקיי"ל רשות ביד גואל הדם וכנ"ל: