אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יט · הלכה ט

הלכה ה

כל עצמות הקדשים שאין בהן מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח.
השגת הראב"ד אינן טעונין שרפה, א"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה.
הכ"מ הביא הסוגיא דפסחים דתניא כל עצמות הקדשים אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה, ופריך הגמ' מכאן למ"ד שימוש נותר מילתא היא, ואמר על זה היכי דמי אילימא דלית בהו מוח עצמות הפסח למה להו שריפה, אלא פשיטא דאית בהו מוח ואי ס"ד שימוש נותר מילתא היא עצמות קדשים אמאי אין טעונין שריפה אמר רנב"י הב"ע כגון שמצאן חלוצים עצמות קדשים דאין בהם משום שבירת עצם קמי דהוי נותר חלצינהו ולא הוי שימוש נותר ולא בעי שרפה, עצמות הפסח דיש בהם משום שבירת עצם לבתר דנהוי נותר הוא דחלצינהו והו"ל שימוש נותר ובעו שריפה, עכ"ד הגמ' וזהו שכתב הראב"ד שמצאן חלוצים.
וכתב הכ"מ דזה הא כתב הרמב"ם שאין בהם מוח, רק מפני שסתם וכתב כל עצמות הקדשים דמשמע בכל גווני בא לבאר שאינו כן דלא מיירי אלא כשמצאן חלוצים, ואינו יודע מה טיבן, ואנו אומרים באומד הדעת מאחר שהם חלוצים פסולי המוקדשים היו כלומר נותר, ולפיכך מחלקין (בנדפס כתוב מפגלין והוא ט"ס) בין עצמות פסח לעצמות שאר קדשים כמו שנתבאר, ועוי"ל משום דלישנא שאין בהם מוח משמע אפי' שלא הי' בהם מוח מעולם לכך כתב שמצאן חלוצים כלומר דוקא כשהיה בהן מוח ונחלץ ממנו, אבל אם לא היה בהן מוח מעולם לא, עכ"ד הכ"מ, והנה לפי' א' שכתב הכ"מ עיקר השגת הראב"ד דלא נפרש דמיירי בכל גווני, ואין לומר שכונתו אף קודם שנעשה נותר, דזה א"א דא"כ בעצמות הקדשים מה שייך להצריך שרפה הא צריך לשבור העצמות ולאכול המוח, וע"כ דכונתו מה שכתב בכל גווני היינו דעכשיו הוא בודאי אחר זמנו כשבאו לשרוף בשר הנותר, רק שלא נפרש דמיירי אפי' אם אנו יודעים מתי חלצו העצמות, ואם כבר נעשה המוח נותר קודם שחלצן מן העצמות, וא"כ נעשו העצמות שימוש נותר, לכן מפרש שמצאן חלוצים ואינו יודע מה טיבן, אבל א"א לפרש כן כונת הראב"ד, דא"כ עיקר חסר מן הספר. ולא ביאר הראב"ד כלל כונתו והי' לו לכתוב שמצאן חלוצים ואינו יודע מה טיבן, לכן ע"כ צריך לפרש כמו שכתב הכ"מ בפי' ב' אכן דברי הרמב"ם אינם מיושבים דכיון דהגמ' מוקים שמצאן חלוצים לא הי' לו להשמיט ולכתוב בסתם דאפשר לפרש שלא הי' בהן מוח מתחלתן.
עוד קשה מה שהביא המל"מ קושיות מהר"י אלפנדרי דסוגיית הגמ' דאמר דעצמות הפסח לבתר דהוי נותר חלצינהו הוא ע"כ כר"ש דסבר דלאחר שנעשה נותר אין בו משום שבירת עצם, וכמו שפירש"י בד"ה לבתר הכי, וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' ק"פ דלא כר"ש והיכי דהי' לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת עצם, א"כ אין נ"מ, וכתב על זה המל"מ דאפי' לר' יעקב איכא נ"מ דבעצמות קדשים ודאי חלצינהו מקמי דהוי נותר כדי לאכול המוח שלא יבוא לידי נותר, אבל בעצמות הפסח כיון דאיכא איסור, לכן אף שאנו רואין שחלצינהו מ"מ הוי ספק דאין כאן מקום לתלות דמקמי דהוי נותר חלצינהו, ודבריו אינם ברורים דהא שפיר מסתבר יותר שקודם שהיו נותר חלצינהו דכיון שאנו רואין שנשברו והוציאו המוח, מהיכי תיתי נאמר ששבר העצמות בלא תועלת, הא יותר יש לומר ששבר כדי לאכול המוח, ואטו כו"ע דינא גמירי הא בברייתא דף פ"ה אמר דהוי סברא דיבוא עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת דשבירת עצם, אלא דדריש מקרא דאינו דוחה, אבל עכ"פ אחר שנעשה נותר אין טעם שישברו העצמות ויוציאו המוח, ואולי דאפשר הוציאו המוח כדי לשרפו ולא ידעו דצריך לשרוף גם העצמות משום שימוש נותר, ועוד קשה לפי"מ שכתב אח"כ דשימוש נותר לגבי להצריך שרפה אינו אלא מדרבנן, וכתב זה בטעמא דרב זביד דמש"ה לא ניחא ליה באוקימתא דרנב"י, אבל באמת קשה מטעם זה לפרש כן אליבא דרנב"י דכיון דהוא מדרבנן ואינו אלא ספק נותר למה נצריך שרפה משום ספק דרבנן.
עוד הקשה המל"מ בפ"י מהל' ק"פ הל' ב' במש"כ הרמב"ם דשובר עצמות הפסח גם אם שבר אחר כמה ימים לוקה, וכתב לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה, וכתב המל"מ וז"ל לא ידעתי במאי מיירי אי בעצמות שאין בהם מוח הא אין בהם משום שבירת עצם, ואי ביש בהם מוח ת"ל דבעו שריפה משום המוח ואינו יכול לשבור העצם ולהוציא המוח, ואין לומר דמיירי בעצמות שהי' בהן מוח ועכשיו הם חלוצים, דכל שאין בהם מוח עכשיו אין בהם משום שבירת עצם אף שהי' בהן מתחלה, וכדמוכח מסוגיא דכיצד צולין עכ"ד, וכונתו למה דאמר שם באוקימתא דרנב"י עצמות הפסח דיש בהן משום שבירת עצם לבתר דניהוי נותר הוא דחלצינהו והו"ל שימוש נותר ובעו שריפה, ואם נימא דעצמות שהי' בהן מוח אף שעכשיו אין בהם יש בהן משום שבירת עצם, א"כ ל"ל טעמא דלבתר דהוי נותר חלצינהו והו"ל שימוש נותר, דהא גם אם לא הוי שימוש נותר שייך להצריך שרפה מפני התקלה שלא יבואו לידי שבירת עצם, דאף שהעצמות כבר נשברו הא גם שובר אחר שובר חייב כמש"כ שם הרמב"ם בהל' ד', וכתב עוד ואין לומר דבאין מוח נהי דמלקות ליכא איסורא מיהו איכא, ותבלין יש לצד זה מדברי רבינו שכתב אין חייבין כו' דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא, כדמוכח בפשטות הסוגיא דאמר ואי דלית בהו מוח למה בשריפה, והיינו דאם איכא איסור שפיר דהוי בשריפה משום תקלה שלא יבוא לידי שבירת עצם.
ונראה דמה שכתב המל"מ דאין לומר דעצם שאין בו מוח נהי דמלקות ליכא איסורא איכא, ודייק כן מדברי הרמב"ם שכתב אינו חייב על שבירתו הוא נכון להלכה, וכן מוכח דגבי עצם שלא הי' לו שעת הכושר כתב אין בו משום שבירת עצם, ואף דבשורף עצמות ומחתך גידין כתב ג"כ אינו חייב משום שבירת עצם, ובגמ' בדף פ"ד בברייתא איתא אין בו משום שבירת עצם יש לומר דכיון דגבי גומרתא אמר אביי דחיישינן דילמא פקע ואסור לכתחלה, א"כ גבי שורף נמי היכי דליכא מצות שרפה, ומשום זה במחתך גידין כתב כן דבהדדי תניא וכתבם ג"כ ביחד, ועוד דבתוספתא תניא בזה אינו עובר בלא תעשה, ואפשר הי' כן גירסת הרמב"ם בגמ', אלא דקשה כמו שהקשה המל"מ דהא פריך בגמ' אי דלית בהו מוח למה להו שרפה, דהא שפיר שייך מפני התקלה כיון דאיכא איסור בשבירת עצם.
והנה בדף פ"ד ע"א תניא ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול, רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו, כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם, ואמר מאי בינייהו ופליגי אמוראי בנ"מ שבין ת"ק לרבי, ואמר רב אשי דפליגי באבר שאין בו כזית, דלת"ק יש בו משום שבירת עצם, ולרבי אין בו משום שבירת עצם, רבינא אמר כל כה"ג לית ביה משום שבירת עצם אלא אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית במקום אחר איכא בינייהו, אח"כ איכא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל באין עליו כזית במקום זה ויש עליו במקום אחר, אבל באין עליו כזית תרווייהו סברי דאין בו משום שבירת עצם, והנה בפלוגתא דת"ק ורבי הא צריך להיות הלכה כת"ק, וא"כ לפי"מ דמפרש רב אשי פלוגתא דת"ק ורבי צריך להיות להלכה דאפי' אין עליו כזית חייב, וא"כ אפשר דסובר הרמב"ם דלאיסורא קיי"ל כרב אשי דאסור בשבירה אפי' אין עליו בשר ולא מוח.
ולפי"ז יש לומר דכל סוגיא דדף פ"ג ע"א דאמר דבאין בו מוח לא צריך שרפה משום דודאי אין משום שבירת עצם קאי לפי אוקימתא דרבינא, אבל לרב אשי יש לפרש הברייתא כפשטה באין בו מוח, וזה ע"כ מוכח מקושיית המל"מ דלפי אוקימתת רנב"י צריך לאוקמי הברייתא כר"ש דבהי' לו שעת הכושר ג"כ אין בו משום שבירת עצם, וא"כ שפיר יותר לאוקמי הברייתא כת"ק לאוקימתא דרב אשי, אלא דכיון דר' יוחנן ור"ל תרווייהו סברי דבאין עליו כזית ליכא משום שבירת עצם, לכן למלקות פסק הרמב"ם דפטור, אבל לאיסורא סובר דיש בו איסור משום דלרב אשי יש בו משום שבירת עצם, וממילא שפיר אפי' אין בו מוח צריך שרפה מפני התקלה.
ובאופן אחר נראה לחדש בדעת הרמב"ם שכתב דאינו חייב על שבירתו דמוכח דאיסורא איכא, עפ"מ שכתב המל"מ בסוף הלכות טומאת אוכלין פט"ז הל' י' שכתב שם הרמב"ם כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד, ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר, וכתב המל"מ דמד' הרמב"ם מוכח דאיכא איסור תורה ומ"מ אינו לוקה, כיון דפשטא דקרא לא מיירי בהכי והוכיח מד' הרמב"ם פי"א מהל' טומאת צרעת הל' ז' דאוכל כזית מצפור השחוטה עבר על עשה ועל ל"ת מ"מ לא כתב דלוקה, וכן בהל' סנהדרין לא מנאו בכלל הלוקין ולפי"ז נראה לחדש דכמו דסובר הרמב"ם דמה דלא אתי מפשטיה דקרא לא ילפינן מזה למלקות ה"נ להיפוך היכי דבפשטיה דקרא כתיב הלאו בסתמא, אלא דמדרשא ילפינן דהוא דוקא באופן זה לא נתמעט אלא מאיסור מלקות.
ונראה להוכיח כן ממה שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מע"ש הל' ו' בדין אוכל מע"ש חוץ לירושלים שכתב דאינו לוקה מן התורה עד שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים, שנאמר לא תוכל וגו' ואכלת וגו' וכו' אבל אם אכלו קודם שיכנסו לירושלים מכין אותו מכת מרדות, ועיקר ההלכה הוא במכות דף י"ט, והביא ע"ז הכ"מ מה שהקשו התוס' דא"כ שמותר לאכול למה הוזקק לפדות לעולם מע"ש, ותירצו דאע"ג דליכא לאו מ"מ עשה איכא דכתיב וצרת הכסף, אבל לא בלא פדיה, וכתב ע"ז הכ"מ וזהו מכת מרדות שכתב רבינו ומפרש הכ"מ דדין מכת מרדות הוא בשביל האיסור עשה, אבל א"א לפרש כן בדעת הרמב"ם דהעשה דוצרת הכסף היא האוסרת לאכול מע"ש קודם שהגיע לירושלים, ומשום זה האוכל לוקה מכת מרדות, דבהלכות מאכ"א פ' ב' הל' ג' כתב דלאכול מבשר האדם אינו בל"ת אבל אסור הוא בעשה, ולא כתב דהאוכל לוקה מכת מרדות, ובפ"ג הל' ו' כתב אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב וכו' אבל מכין אותו מכת מרדות, והחלוק מבואר דבחלב וביצים ליכא איסור עשה אלא שנתמעט מקרא דמבשרם, אבל מתחלה הא כתיב אך את זה לא תאכלו, ולכן דוקא בזה דאיכא איסור בקרא לוקה מכת מרדות.
עוד יש להוכיח מדין מעשר בהמה בפ"ו מהל' בכורות שלא הזכיר הרמב"ם שאם לא עישר ואכל לוקה מכת מרדות, וכן יש להוכיח מדין מחוסר זמן בפ"ג מהל' איסורי מזבח הל' ח' שכתב הרמב"ם מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני וכו', ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבן אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ולא הזכיר דלוקה מכת מרדות וא"כ איך אפשר לומר דמה דאסור מע"ש קודם שנכנס לירושלים הוא רק משום המ"ע דוצרת הכסף, דא"כ אמאי כתב הרמב"ם דלוקה מכת מרדות, וע"כ כמש"כ דכיון דפשטיה דקרא כתוב לא תוכל לאכול בשעריך, אלא דדרשינן דדוקא אחר שנכנס לירושלים, אמרינן דלא מיעט קרא אלא ממלקות, אבל איסור איכא מה"ת ולכן לוקה מכת מרדות, ולפי"ז כיון דלאוקימתא דרנב"י בדף פ"ג צריך לאוקמי הך ברייתא דבפסול אף שהי' לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם והוא שלא כהלכה ולכן סובר הרמב"ם דגם רבי שמיעט אינו ראוי לאכילה מאיסור שבירת עצם אינו אלא דאין לוקין עליו, אבל איסורא איכא מה"ת, ולכן שפיר דגם בעצם שאין בו מוח צריך שריפה מפני התקלה שלא יבוא לשבירת עצם, וכמו שמפרש הרמב"ם בפ"י מהל' ק"פ הל' ב' שכתב לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.
איברא שעוד לא מצאתי מקור שיהי' מפורש פלוגתא בגמ' בהך דינא היכי שנתמעט הלאו משום איזה מיעוט לומר שהוא דוקא באופן זה אם איכא איסור בכל אופן, אבל מד' הרמב"ם שהוכחנו בדין מע"ש חוץ לירושלים מוכח דכן שיטתו, ובודאי נמצא איזה מקור שיהי' מחלוקת בזה, והך סוגיא דדף פ"ג לא סברה כן, ומפרש הברייתא כר"ש ודלא כהלכה, והרמב"ם מעמידה כהלכה וכנ"ל.
איברא דלפי היסוד שכתבתי והוכחתי מדין מע"ש חוץ לירושלים קודם שנכנס דלוקה האוכל מכת מרדות, א"כ יקשה בפ"י מהל' ק"פ כשכתב דעצם שאין בו מוח ואין עליו כזית בשר דאינו לוקה על שבירתו, למה לא כתב דלוקה מכת מרדות, ואפשר דכיון דלהברייתא הוי סברא דמצות אכילת ק"פ ידחה ל"ת לשבירת עצם, ולאו כו"ע דינא גמירי א"כ אפי' בעצם שאין בו מוח אפשר חשב השובר דיש בו מוח, ולכן בדין מלקות דאורייתא דאינו אלא בהתראה וקבל ההתראה שפיר שייך לחייב מלקות, אבל דין מכת מרדות דאין מצריכין בזה התראה אין מכין אותו ב"ד אלא באיסור פשוט לכולי עלמא, ולא באיסור שיש להסתפק שמא הוא שוגג.

כבר בארנו שהקרבן שנפסל וכו'.
עמש"כ בהל' מעה"ק בפ"ה הל' כ'.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה