אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יט · הלכה ד
בשר הנמצא בעזרה, אברים עולות וחתיכות חטאות והנמצא בירושלים שלמים, הכל תעובר צורתו ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא, א"כ מה הועיל שתהי' חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל.
השגת הראב"ד למי שעבר ואכל, א"א לספק מעילה.
הכ"מ כתב דמשמע מדברי הראב"ד דסובר דאברים שנמצאו בעזרה אע"פ שהם בחזקת עולה אין חייבים עליהם קרבן ודאי אלא קרבן ספק מעילה וא"א לומר כן דבפ"ד דכריתות דף י"ז ת"ק סבר דאין חייבים על ספק מעילות אשם תלוי. ודעת הראב"ד צריך באור דא"א לומר דנ"מ לדין איסור לכתחלה כמו שראיתי מפרשים כן, דהא לכתחלה אסור גם אם הוא חטאת משום ספק נותר.
ונראה דסובר הראב"ד דאף דלדין הבאת קרבן לא מהני הך חזקה כיון דעכ"פ אינו ודאי גמור, מ"מ לדין תשלומי דמים בעבור שאכל קדש שחייבים עליו מעילה לזה מהני הך חזקה דאף דבספק מעילות דפטור מקרבן פטור גם מתשלומי דמים של מעילה כמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה הל' ה', וכן מוכח ממתני' שם בהא דר"ע ור"ט זהו דוקא בספק גמור שאין חיוב תשלומים משום ספק, אבל כאן דחזקתן שהם מעילה רק דלא מהני חזקה שיהי' כודאי גמור להקריב קרבן, דאם אינו חייב הוי חולין בעזרה, אבל לדין תשלומי דמים כיון דחזינן דדין תשלומין הוא אפי' ליכא קרבן כמו באכל במזיד וכמש"כ הרמב"ם שם בהל' ג', לכן לדין תשלומין מהני הך חזקה שישלם הדמים שצריך לשלם כשמעל.
אלא דקשה לדעת הראב"ד מאי נ"מ בין חטאת לשלמים, דלדעת הרמב"ם דהוי ודאי גמור שפיר נמי דאם אכלן הזר לוקה. אבל לדעת הראב"ד קשה, ונראה דכיון דע"כ הנ"מ גבי אברים דחזקתן עולה הוא רק לדין תשלומין, א"כ גם בבשר דחזקתן חטאת הוא ג"כ בדין תשלומין שמשלם לכהנים, ואף דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, בחולין דף ק"ל ע"ב, יש לומר דהראב"ד סובר כמש"כ שם התוס' בד"ה ואבע"א דאיכא נ"מ בין טעמא דילפינן מוזה, ובין טעמא דמשום דהוי ממון שאין לו תובעין דלטעמא דשאין לו תובעין חייב לצי"ש, והרמב"ם בפ"ט מהל' בכורים הל' י"ד כתב טעמא דשאין לו תובע ידוע, וכן כתב הכ"מ שם דהרמב"ם פסק כלישנא בתרא לחומרא, וא"כ איכא נ"מ גם גבי חטאת, איברא דהר"ן בהלכות חולק שם על התוס' וכתב דלא שייך כאן לצי"ש, ואינו חייב אלא משום מידת חסידות, כמו בבעה"ב העובר ממקום למקום, ולד' הר"ן נצטרך לומר דגם כאן הנ"מ למדת חסידות, אף דאין כאן ודאי גמור, ויש לומר דהראב"ד סובר כדעת התוס' ובאמת מה שחלק הר"ן על התוס' אינו מבורר דלמה לא שייך כאן לחייב לצי"ש, כיון דלהך תירוצא אינו פטור מעיקר הדין, אלא דב"ד אין להם דין לחייבו בשביל שאין כאן תובע, אבל עכ"פ יש כאן גזל השבט ושפיר מסתבר דחייב לצי"ש, ואף דלא דמי לדין גזל השבט, גבי סאה תרומה שנפלה למאה חולין דחייב להרים משום גזל השבט דשם ישנה להסאה תרומה בעין, מ"מ שפיר מסתבר כאן דרק ב"ד אין מחייבין בשביל שאין תובע, אבל חייב לצי"ש.
אחר כתבי זה העירני א' מגדולי הישיבה דיש לומר נ"מ בין חטאת לשלמים אף דאסורים משום ספק נותר עפ"מ שמבואר בפ"י מהל' מעה"ק הל' י"ב דבשר ק"ק ושל פיגול או נותר שנתבשלו יחד עם חתיכות אחרות אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים כשיש בהיתר להעלות את האיסור כמבואר שם. א"כ לגבי זה חמור אם הבשר שנמצא הוא חטאת כשנתבשל עם בשר אחר ביותר מששים דמצד פיגול מותר שאר הבשר לכהנים ואסור לזרים. ואם הבשר הוא שלמים מותר שאר הבשר גם לזרים. ועיין בפיהמ"ש בערלה פרק ב' משנה ט"ז. וביבמות דפ"א ע"ב אבל חתיכה של חטאת וכו' לפירש"י שם.