אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יט · הלכה ג
פרים ושעירין הנשרפין יש בהם ספק אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלת בשרם כאימוריהן או אינה פוסלת בשרן לפיכך פוסלין אותו להחמיר וישרפו בעזרה, וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר אם מחזיקין אותן כיוצא הואיל ויצא רוב האבר או עדיין אינן יוצאין שהרי לא יצא רוב הבהמה ולפיכך נפסלו מספק וישרפו בעזרה, וכן אם נשאום חמשה להוציאן ויצאו שלשה ונשארו שנים והוציאו השלשה חצי הבהמה הרי אלו נפסלו מספק וישרפו בעזרה, ויראה לי שאין אלו צריכין להמתין עד שתעובר צורתן, הואיל והן עומדין לשרפה לעולם אפילו לא נפסלו.
השגת הראב"ד לפיכך נפסלו מספק, א"א לא היתה אותה בעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת בגדים שהן מטמאין משיצאו חוץ לחומת העזרה וביציאת רובן הן מטמאין וקא מיבעיא ליה יציאת רובן במיעוט אבר.
וכן אם נשאום, א"א אף זו לענין טומאת בגדים ומי שיש לו לב יבין את זאת.
פרים ושעירים הנשרפים יש בהם ספק וכו', הכ"מ הביא מה שהקשה הר"י קורקוס, ועיין בפ"ז מהל' מעה"ק הל' ג' בדברי הלח"מ מה שכתב בזה ובארתי ענין זה שם ברחבה.
ובמה שהשיג הראב"ד ופירש דהבעיא היא לענין טומאת בגדים וכן בעיא השנית דבעי לה בגברי, וכתב ומי שיש לו לב יבין זאת, פי' הכ"מ כונתו דכיון דבעי לה במתעסקין ודאי הוא לדין טומאת המתעסקין, ועוד דאח"כ בעי ר"א פרים הנשרפים שיצאו וחזרו ומדבעיא זו לענין טומאה קמייתא נמי לענין טומאה וכתב ע"ז הכ"מ דההיא דרוב מתעסקין לא מכרעא דתהוי לענין טומאה ולא לענין פסול יוצא, וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא ולא פירש הכ"מ דבריו במה שכתב וכן בעיא דבסמוך לא מכרעא, דלכאורה כונתו דגם בעיא דבסמוך אפשר לפרש לענין פסול יוצא, אבל א"א לומר כן דבהדיא אמר הגמ' מי אמרינן כיון דנפקו להו איטמו להו, ועוד דהך בעיא קבעה הרמב"ם בפ"ה מהל' פרה בדין טומאת המתעסקין, וע"כ דכונת הכ"מ הוא דהך בעיא לא מכרעה ללמוד ממנה על שתי בעיות הקודמות.
עוד כתב הכ"מ ואע"פ שפירש"י כדברי הראב"ד כבר הקשו עליו התוס' והעלו כפירוש רבינו וגם רש"י גבי בעיא דיצא חצי כתב דלענין אם נטמא אח"כ שישרף בפנים קא מיבעיא ליה, וכתב בזה הבה"ז דמה שכתבו התוס' דמיבעי ליה לענין לשרפו בפנים הוא ג"כ אם נטמא אח"כ מה שבפנים, וכמש"כ רש"י וזהו לשון ב' ברש"י והוא מד' התוס' דרש"י הא פירש לענין טומאת המתעסקין, ועכ"פ פי' זה ג"כ אינו כפי' הרמב"ם דהרמב"ם מפרש שיצא קודם זריקה, וכמו שכתב מקודם בספק א' דהוא קודם שיגיע זמנם לצאת, ותוס' ורש"י בלשון ב' מפרשים דיצא אחר זריקה רק דמה שבפנים נטמא ונפסל, ואם חשבינן מה שיצא מקודם כמו שיצא כולו אז גם מה שנשאר בפנים מוציאין ושורפין ביחד חוץ למחנה.
וכתב עוד הבה"ז דלפי' הרמב"ם הא הוי הך בעיא ס"ס דהא מקודם הוי ספק בעיקר דין יציאה קודם שהגיע זמנם לצאת אי פוסל, ובזה ד' הבה"ז תמוהין דהא כתב הרמב"ם הספק הקודם בדין בשרן כאימוריהן, אבל באימורין הא פשיטא ליה דנפסלין, וא"כ כאן דיצא חצי הבהמה גם האימורין יצאו ובודאי נפסלו, והאבעיא כאן אי חשבינן כמו שנפסל כל הפר וישרף כולו בעזרה. או שהנשאר בעזרה יוציאו אל מחוץ למחנה לישרף, וראיתי שכבר תמה על דבריו המרכה"מ.
והנה התוס' הקשו לפירש"י שכן הוא שיטת הראב"ד מהא דאמר בפ' כיצד צולין המוציא מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת, ופריך ממתני' דהכא דהיו סובלין אותו במוטות הראשונים מטמאין בגדים ומשני בנגררים, וא"כ רובו במיעוט אבר לא מטמא בגדים כיון דאגודו בפנים ואינו חייב לענין שבת, ונראה דיש ליישב שיטת רש"י והראב"ד דדוקא לענין זה דבעינן עד שיניח ילפינן משבת דכ"ז דלא נח לא הוי הוצאה, אבל לענין זה דאגודו בפנים לא ילפינן משבת דלא חשיב הוצאה, משום דגבי שבת דין איסור ההוצאה הוא הוצאה מרשות היחיד והכנסה לרשות הרבים או להיפוך, אבל דין ההוצאה דכתיב גבי פרה ופרים אין עיקר הדין ההוצאה מהעזרה אלא ההוצאה למחוץ למחנה, ולכן גבי שבת מצינו דאגודו בפנים פטור. דלא נקרא זה הוצאה שלימה מהרשות שעומד בה, אבל גבי הוצאת הפר אין אנו מעיינים על מה שנשאר בעזרה אלא על מה שיצא, וכיון דיצא רובו וחשיב הוצאה לענין דין מקום שרפתו, וכמו שכתבו התוס' חשיב שפיר הוצאה לגבי דין הוצאה אל מחוץ למחנה לטמא המתעסקין, ולכן רק לענין להצריך הנחה שפיר אמרינן גם בזה הוצאה כתיב בה כשבת, אבל לא לענין אגודו במקום פטור.
אכן כל זה כתבנו לדעת רש"י והראב"ד, אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' פרה משמע דאינן מטמאין בגדים עד שיוציאו את כל הפר שכתב בהל' ח' מאימתי מטמאין בגדים משיצאו בהן חוץ לחומת העזרה, ובמשנה ביומא דס"ז תנן משיצאו חוץ לחומת העזרה וכן בזבחים דק"ד תנן יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והוסיף הרמב"ם תיבת "בהן", ומוכח דדוקא אחר שיצאו וגם הוציאו אותם חוץ לחומת העזרה, לכן אינו יכול לפרש האבעיא לדין לטמא בגדים דסובר דכל זמן שלא הוציאו כל הפרים אין מטמאין בגדים אך לכאורה לא נוכל לפרש דכונתו כד' התוס' משום דהוצאה כתיב בהו כשבת, דבעיקר מה דמבואר בגמ' דכל זמן דלא נעשה הנחה אין מטמאין בגדים, ומתני' דהיו סובלין מוקי בנגררין והרמב"ם כתב מתני' כפשטה נשאום במוטות ויצאו מקצת הנושאים וכו' ולא כתב דדוקא בנגררין, ומוכח דלא משום דהוצאה כתיב כשבת, אלא משום דכתיב יוציא את כל הפר, לכן עד שלא הוציאו כל הפר לא הוי הוצאה לטמא הנושאין.
ובעיקר מה דלא כתב הרמב"ם דדוקא בנגררין, כבר תמה בזה המל"מ שם, וכן תמה בזה הברכת הזבח בחדושיו על הרמב"ם סוף מנחות הביאו המרכה"מ, וכתב המרכה"מ בזה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י ותוס', דקושיית הגמ' דהא לא נחו הפרים, ובנגררין כתבו התוס' שם דמהני אף בלא הנחה מהגמ' דשבת דף פ' דבמעביר תוך ג' לקרקע א"צ הנחה, וכתב בזה דמד' הרמב"ם פי"ח מהל' שבת הל' כ"ג משמע דדוקא אם הניח חצי שיעור, וחזר והעביר עליו חצי שיעור חשיב הנחה הואיל שיש חצי שיעור מונח ממש, ודבריו תמוהים דבשבת דף פ' אמר רבא הך דינא דהוציא חצי גרוגרת וכו' ופריך והאמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו, ומשני כאן בזורק כאן במעביר, ולדברי המרכה"מ א"צ כלל לחלק בין זורק למעביר, דמימרא דרבא בדף ק' הא לא מיירי כשהי' מקודם מונח חצי שיעור, וגם מה שכתב דמלשון הרמב"ם משמע כן הנה הרמב"ם כתב שם דינא דרבא אבל מלשונו שהוסיף וכתב שהמעביר כמו שהניח על גבי משהו, אבל אם זרקו אינו חייב עד שינוח שם, מוכח דסתם מעביר תוך שלשה הוי הנחה.
ומה שכתב דלא שייך כאן ללמוד לדין הנחה משום דהוצאה כתיב ביה כשבת דאין זה סברא דהוצאת פרים ושעירים הנשרפין בעינן שיהי' דומיא דהוצאה דשבת דשאני הוצאה בשבת והוצאת בשר הפסח חוץ לחבורה דהחיוב מחמת מלאכת הוצאה משו"ה בעינן עקירה והנחה, דבריו תמוהין דאיסור הוצאה דשבת ודאי משום מלאכה, אבל איסור הוצאת בשר הפסח מה שייך לאיסור מלאכה הא ודאי זה אינו אלא גזה"כ בהלכות אכילת קרבן פסח, אלא שכתב עוד דהוצאת פרים ושעירים דנפקא מדכתיב יוציא אל מחוץ למחנה, ומקום שרפתו הוא חוץ לשלש מחנות, ודאי דה"ק קרא דתיכף משיצא חוץ למחנה אחת המתעסק מטמא בגדים ובודאי אין סברא לפרש קרא דוקא כשיוציא חוץ לעזרה ויניח, ודבריו אלו הם מסתברים.
ובעיקר מה דמפרש המרכה"מ דקושיית ראב"ם והא לא נח אינו על הנחה אלא דהוי מפרש מתני' דהראשונים יצאו והאחרונים לא יצאו והפר עוד בעזרה אצל האחרונים ולא הוציאו הראשונים את הפר רק שהם יצאו, וע"ז משני בנגררין שהאחרונים נגררין אחר הראשונים, והראשונים הוציאו כבר את הפר, ואין פירושו מחוור ולא משמע כלל דזהו הכונה במה דפריך והא לא נח, והו"ל למיפרך והא לא הוי הוצאה.
לכן נראה בדעת הרמב"ם דזה מצוי טובא בשיטת הרי"ף דאין סומכין על שינויי דחיקי, וכיון דעיקר הלכה זו דטומאת בגדים למוציאין את הפרים הוא ביומא דף ס"ז ובזבחים דף ק"ד, וביומא תנן ואימתי מטמאין בגדים משיצא חוץ לחומת ירושלים, ולא מפרש הגמ' דדוקא בנגררים או כשעשה הנחה, וכן בזבחים דתנן היו סובלין אותן במוטות וכו', יצאו אלו ואלו מטמאין בגדים, ובגמ' בעי עלה ר"א אבל לא נחת הגמ' לפרש דאינן מטמאין בגדים עד שיעשו הנחה או בנגררין, וע"כ דהנך סוגיות מפרשין מתני' כפשטן דתיכף משיצאו מטמאין בגדים, ולא ס"ל לשינוייא דראב"מ, דהוא אוקימתא דחיקא, ומכיון דהני סוגיות הם במקומן לא סמכינן על סוגיא דפסחים דאינה במקומה דמשני ראב"מ לר' אמי הך תירוצא דמיירי בנגררין, ואף דהא דר' אמי הוא להלכה ודאי סברי דאיכא סברא לחלק בין דין מוציא בשר הפסח לדין הוצאת הפרים לטמא בגדים.
ונראה לומר עוד סברא לבד מה שכתב המרכה"מ לחלק בין דין הוצאת שבת והוצאת פסח ובין דין הוצאת פרים ושעירים, דבשבת האיסור מלאכה הוא במלאכה מתקיימת, וכדתנן בריש הבונה, ואף דשם הוא על מלאכה גמורה כמו בונה מ"מ גבי דין איסור הוצאה מרשות לרשות אף דלא שייך להצריך בזה מתקיימת גמורה מ"מ גם בגדר הוצאה הצריכה תורה שההוצאה תהי' לשעתה גמורה ואז חשיבא מלאכה, ולכן כל זמן שלא עשה הנחה לא חשיבא הוצאה שלא הכניסה לרשות אחר, וכן בדין הוצאת פסח חוץ לחבורה כיון דאינו עומד לכך שיוציא הפסח חוץ לחבורה, לכן ילפינן מאיסור שבת שכל זמן שלא עשה הנחה לא מיקרי הוצאה גמורה שעומד שיחזיר הפסח לחבורתו, אבל גבי הוצאת פרים דאינו איסור אלא מצוה להוציא הפרים מחוץ למחנה, ועומד לכך שיוציאו אותם חוץ לשלש מחנות, וכיון שכבר התחיל במצוה והוציא חוץ למחנה א' ודאי שאמרה תורה שהמתעסקין תיכף יטמאו בגדים, דהא אינו עומד כלל שיעשה הנחה אלא שיוציא עוד עד חוץ לשלש מחנות, לכן בזה ודאי לא ילפינן משבת.
ועכשיו נראה דנוכל לומר דמה שהרמב"ם אינו רוצה לפרש בעיית הגמ' לדין מתעסקין לטמא בגדים כפירש"י והראב"ד, דהוא כטעם התוס' משום דהוצאה כתוב בה כשבת, ואינו מחלק כמו שחלקנו לרש"י והראב"ד, ומה שכתבנו דאין לומר כן דהא בדין הנחה אינו פוסק כאוקימתא דנגררין, אבל לפימש"כ מבואר דלדין הנחה ודאי מסתבר דלא צריך הנחה כיון דאינו עומד להנחה מחוץ למחנה א', אבל בגדר הוצאה דלא מיקרי הוצאה אלא כשמוציא כל הפר כמו דגבי שבת דאינו חייב כשאגודו בפנים שפיר ילפינן משבת, ולכן אינו מפרש כפירש"י והראב"ד דהוא לדין לטמא בגדים.