אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יח · הלכה כד
קדשי עכו"ם אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, וכן דם הקדשים כמו שבארנו. וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבין עליהן כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף.
השגת הראב"ד לא משום פגול, א"א זה לדעת ר"ש, אבל לרבנן חייבין עליהן כרת.
כתב הכ"מ דלבד מה שהשיג הראב"ד במה דפסק הרמב"ם כר"ש, קשה מה שכתב ולא משום טומאת הגוף, דמשמע דמשום טומאת עצמן חייבין, ובגמ' אמר רבא כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשה גמורה הוא מדאורייתא ולא כרבא דאסמכתא הוא, והשתא אע"ג דלמ"ד מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה פסק כר"ש, למ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה פסק בטומאת הגוף כדברי הכל ובטומאת בשר כת"ק, אבל קשה דבנותר משמע דפסק כר"ש, ואפשר לומר דלא איפלגו ת"ק ור"ש אלא לענין מלקות, אבל כרת לכו"ע אין חייבין ומדכתב רבינו אין חייבים עליהם כרת משמע אבל מלקות חייבין והיינו כת"ק עכ"ל.
והנה מה שדחק הכ"מ במה דלא פסק הרמב"ם כרבא דאמר דמה דדרשינן והבשר לרבות עצים ולבונה היינו מדין מעלה ואסמכתא בעלמא הוא תמוה, דהא בדף ל"ד גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל באוכל בשר קודש לפני זריקה דאמר רבא מחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה, ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני הב"ע כגון שקדשו בכלי וכו', ומפורש דרבא בעצמו סובר דלוקין על עצים ולבונה מקרא דוהבשר, וכבר כתבתי מזה בהל' י"ב במה שכתב הרמב"ם דאוכל מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה.
אלא דצריך לבאר במה דסותרים תרי מימרי דרבא אהדדי, והנה בעיקר מילתא אינם בענין אחד וכבר רמזו לזה בתוס' ד"ה מחלוקת אלא שלא ביארו דבריהם דשם מיירי בדין טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, דאמר רבא דכיון דסבר ר' יוחנן דאינו לוקה ה"נ בטומאת בשר לפני זריקה אינו לוקה, דכיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה, לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני כגון שקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו כל מתיריו, והיינו דהוי כמו בשר לאחר זריקה, ולא מיירי שם מדין במה שהם לאו בני אכילה, איברא דאביי שם דסבר דבטומאת בשר ד"ה לוקה אמר משום דאמר קרא והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבינהו קרא, אבל גם בטעמא דאביי צריך לומר דאין עיקר ההוכחה מזה דעצים ולבונה לאו בני אכילה, דמה זה ראי' לדין בשר קודש לפני זריקה שהוא טעם אחר, משום דגבי טומאת הגוף איכא מיעוט דדוקא הניתר לטהורים חייב עליהן משום טומאה, וע"כ דהוכחה דאביי הוא ג"כ מזה דבעצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ג"כ אינם מהניתר לטהורים, ולכן אמר על זה רבא דהוא כשקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו מתיריו והוי כמו לאחר זריקה, אבל כאן בסוגיא הא מיירי מעיקר דינא דפלוגתא דת"ק ור"ש אי בעינן להתחייב על טומאה שיהי' דרכן לאכול, וע"ז אמרי אמוראי אליבא דרב כהנא דלא פליגי אלא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה, וע"ז אמר רבא דמסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, דר"ש דפוטר על דבר שאין דרכן לאכול פוטר גם על טומאת בשר, דכיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וע"ז לא מהני לתרץ כגון שקדשו בכלי, כיון דכאן אנו דנין מעיקר דין דצריך לר"ש להתחייב דוקא על דבר שדרכן לאכול, וע"ז פריך מדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה, ומשמע ליה דר"ש נמי לא פליג בזה, ומשני לפוסלה בעלמא היינו דהרבוי הוא שנפסלין אם נטמאו וזהו כשקדשו בכלי, וכדאמר הגמ' במנחות דף ק"א, הבאתי בהלכה י"ב, אבל מלקות לאוכל לא נתרבה לר"ש.
ולפי"ז אם נאמר דהרמב"ם פוסק כרבא צ"ל דאינו פוסק כר"ש בדין מלקות, דהא פסק בהל' י"ב דאוכל מלבונת המנחה שנטמאה לוקה, וגם צריך לפרש כפי' התוס' דמה דאמר רבא כאן לפוסלה בעלמא אינו מדין מעלה כפירש"י, דא"כ לא הוי עיקר דרשא כלל וסותר מה דסבר רבא בדף ל"ד דלרבנן נתרבה למלקות וזה לא מסתבר דלרבנן הוי עיקר דרשא ולר"ש הוי רק אסמכתא דא"כ עיקר פירכא לא שייך, ולכן צריך לומר כפי' התוס' דהדרשה הוי רק לפוסלה וזהו רק לר"ש, ולרבנן דסברי דגם בדבר שאין דרכן לאכול חייב, שפיר אמר רבא בדף ל"ד דכשקדשו בכלי לוקה עליהן.
ובמה שכתב הכ"מ לפרש דלא פליגי ת"ק ור"ש אלא בדין מלקות אבל כרת לד"ה פטור, ופסק הרמב"ם בדין מלקות כת"ק, קשה, דא"כ מאי אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, מ"ט כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה, לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ולדברי הכ"מ הא בדין כרת לא פליגי כלל, וגם לת"ק פטור מכרת, ומ"מ סבר ת"ק דחייב מלקות, ואף שכתב הכ"מ דהרמב"ם לא פסק כרבא זהו במה דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, ופוסק לפי דבריו כמ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה, אבל בזה לא מסתבר דהך מ"ד חולק וסובר דבכרת לא פליגי גם בנותר, דא"כ מה מוכיח רבא מכרת למלקות.
ועוד דפשטה דמתני' דתנן דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, משמע דקאי על דין כרת דהא עיקר דין פגול תנן בריש בית שמאי פגול וחייבין עליו כרת, אלא דודאי כדפליגי אמוראי בדין טומאת בשר הוא בדין מלקות, דבטומאת בשר ליכא כרת, אבל א"א לומר דמה דתנן חייבין על נותר וטמא אינו אלא למלקות, ואף דלמ"ד מחלוקת בטומאת בשר ע"כ לא תנן גבי טומאה אלא מדין מלקות זהו משום דהך מ"ד מפרש טמא דומיא דנותר דקאי על בשר הטמא כמו בשר הנותר, אבל למ"ד מחלוקת בטומאת הגוף ודאי כמו דבנותר הוא בחיוב כרת, ה"נ בדין טומאת הגוף הוא לדין כרת.
אלא דבודאי קשה מה שפסק הרמב"ם דאין חייבים עליהם כרת, ופסק גבי לבונת המנחה דחייבין עליה מלקות, ואם מחלוקת דת"ק ור"ש הוא בדין כרת ע"כ פסק כר"ש, ובזה ע"כ צ"ל דאינו פוסק כרבא דדין מלקות ודין כרת תלויין זה בזה דהא פוסק דמכרת פטור ומלקות חייב, וצ"ל דפוסק כמ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה וכמש"כ הכ"מ, רק דלא כדבריו לגמרי דלפי דבריו משמע דגם למ"ד מחלוקת בטומאת הגוף הוא ג"כ רק בדין מלקות, אבל בדין כרת לא פליגי, ובזה רוצה ליישב מה שפטר הרמב"ם נותר מכרת, וזה קשה דא"כ מה הוכיח רבא מכרת למלקות.
והנה עוד קשה אם נאמר דהרמב"ם אינו פוסק כרבא דהא הך סברא דאמר רבא כאן דכיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אמר כן בדף ל"ד גבי אוכל בשר קודש לפני זריקה ופליג בהך סברא על אביי דאמר דבטומאת בשר ד"ה לוקה, והרמב"ם פסק בהל' י"ב בזה כרבא, אלא דבאמת זה לא קשה כמש"כ דהם שני ענינים, ולכן לענין לחייב לפני זריקה מסתבר דכמו דאינו חייב האוכלן בטומאת הגוף כן אינו חייב בטומאת בשר דדוקא לניתר לטהורים חייב על טומאה, אבל מה שהאוכל אינו ראוי לאכילה דנתרבה מקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה לא מצינו דנתרבה אלא למלקות בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף לא לדין כרת ולא לדין מלקות, וזהו טעמא דמ"ד מחלוקת בטומאת בשר, אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה דבזה לא ילפינן טומאת הגוף מטומאת בשר, אכן עוד קשה טובא בטעמא דלא פסק הרמב"ם כרבא.
ונראה לבאר טעמו של הרמב"ם דלא פסק כרבא, משום דמקודם איכא בגמ' בסתמא פלוגתא דאמוראי חד אמר מחלוקת בטומאת בשר וכו' וחד אמר כמחלוקת בזו וכו', וע"ז א"ר טביומי מתני הכי, רב כהנא מתני חד אמר מחלוקת בטומאת הגוף וכו' וע"ז אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו מ"ט כיון דלא קרינא וכו', ומשמע דלרב טביומי לא אמר רבא כן להכריע כמ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, דהא רב טביומי הי' ג"כ תלמידו דרבא כמו רב כהנא, ולמה לא קבל ג"כ כרב כהנא, דרב טביומי מתני הך סברא משמיה דחד אמר כמחלוקת בזו רק מחלוקת בזו מ"ט כיון דקרינא ביה והבשר וכו' קרינא ביה וטומאתו עליו, וא"כ למה לא קבל דרבא אמר מסתברא כן, ויש לומר דלרב כהנא דמתני דחד אמר מחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה, בזה אמר רבא דמסתברא דלר"ש דאמר דבטומאת הגוף לא הוי עצים ולבונה כאוכל ה"נ פליג על טומאת בשר דלא דרשינן מוהבשר לחייב מלקות, רק לפסלן, אבל למ"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה, וצריכים להוכיח להיפך דכיון דילפינן מוהבשר דלוקה על טומאת בשר, ה"נ ילפינן מזה גם על טומאת הגוף לחיוב כרת, וזה אינו מוכרח ללמוד חיוב כרת מדין חיוב מלקות, אלא דממילא כיון דלא נוכל ללמוד חיוב כרת א"כ לא קאי בזה דוטומאתו עליו ונכרתה ממילא ליכא נמי מלקות דזה נמי ילפינן מקרא דוטומאתו מביאת מקדש כדאמר ר' יוחנן בדף ל"ד, ואם נבוא לומר להפך דכיון דלא נדרוש לענין כרת א"כ לא נדרוש גם לענין מלקות בטומאת בשר, זה א"א דדרשה דוהבשר דתניא בברייתא כבר מקובלת דתניא לדין חיוב מלקות, ולכן רק לרב כהנא אמר רבא דמסתבר לומר דכמו שחולק ר"ש גבי טומאת הגוף ה"נ חולק בטומאת בשר, וחולק על הברייתא דמתניא בסתמא לדין חיוב מלקות, וסובר דהרבוי מקרא דוהבשר הוא רק לפוסלן בעלמא, וכן מבואר דרבא בעצמו אמר בדף ל"ד דכשקדשו בכלי חייב מלקות, ומשום דזהו להלכה וכרבנן.
ולכן סובר הרמב"ם דכיון דהגמ' מתני מעיקרא בסתמא לישנא דרב טביומי ואמר אח"כ רב טביומי מתני הכי רב כהנא מתני וכו', לכן העיקר להלכה הוא לישנא דרב טביומי, וזהו כמש"כ הכ"מ דהרמב"ם פוסק כלישנא דרב טביומי, ולרב טביומי לא אמר רבא כלל הך מסתברא, אלא חד אמר וחד אמר ופסק הרמב"ם לקולא דאין לחייב מלקות וכרת מספק, ומבואר דבהל' י"ב לא כתב בלבונת המנחה שחייב האוכל מלקות אלא בטומאת הלבונה ולא האוכל בטומאת הגוף, משום דבטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה.
ועכשיו מבואר מה שהקשיתי לד' הכ"מ שכתב דת"ק ור"ש לא פליגי אלא בדין מלקות אבל מכרת גם לת"ק פטור, וכתב זה ליישב מה שכתב הרמב"ם דגם בנותר פטור מכרת, אבל לפי דברינו מיושב דזה תלוי במה פליגי ת"ק ור"ש בדין חיוב טמא, דלמ"ד מחלוקת בטומאת הגוף וכיון דת"ק אמר בסתם דדברים שאין חייבין עליהם משום פגול חייבין משום נותר ומשום טמא, וכבר כתבתי דחייבין בסתם היינו גם כרת, כדתנן בריש בית שמאי פגול וחייבין עליו כרת, ולכן גם על נותר וטמא חייבין כרת, אבל למ"ד מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אין לוקין, והוא משום דלא ילפינן טומאת הגוף מטומאת בשר ומפרש טמא דומיא דנותר בטומאת בשר, וכיון דבטמא הוא רק למלקות, א"כ נפרש כן גם על נותר דומיא דטמא דהוא רק למלקות, ולא ילפינן מקרא דוהבשר אלא על מלקות בין בטמא בין בנותר, וכן צריך לפרש מתני' דמעילה דף י' דתנן הקומץ והלבונה וכו' וחייבין עליו משום נותר ומשום טמא דלגבי לבונה אינו אלא למלקות דעל זה נתרבה מוהבשר וטמא היינו טומאת בשר דאינו חייב אלא מלקות, ובעיקר דינא דחייבין גם על נותר זהו ודאי משום דילפינן חלול חלול מטומאה, אבל לא ילפינן אלא למלקות כדגלי קרא בטומאה, ומיושב דרבא שפיר סבר למ"ד מחלוקת בטומאת הגוף, דלר"ש דפטר על טומאת הגוף מסתברא דפטר נמי על טומאת בשר דאינו סובר לחלק כרת ממלקות, אבל להרמב"ם דפסק כרב טביומי ופוסק כמ"ד דאין למדין דין כרת מדין מלקות, לכן גם בנותר אינו חייב אלא מלקות ולא כרת.
אכן לפי"מ דנימא דהרמב"ם פוסק כרבנן, רק דלא פליגי רבנן ור"ש אלא בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף וקשה מה שהקשו שם התוס' דהא אמר ר' יוחנן ג' כריתות בשלמים וכו' חד לדברים שאינם נאכלים, והתוס' רצו ליישב דבכרת מודה דרבנן מחייבי אלא שהקשו מדרבא דתלי כרת במלקות, אבל על הרמב"ם ודאי קשה קושיית התוס' דמוכח דר' יוחנן הוא דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו וממילא להלכה צריך לפסוק כר' יוחנן לגבי ר"ל ולחייב בטומאת הגוף, אלא דכבר מצויין במסורת הש"ס דבשבועות הגירסא ר' אבהו, וכן הוא שם בחדושי הר"י מיגש וא"כ לא קשה כיון דכאן פליגי אמוראי דקמי ר' אבהו והוא תלמיד דר' יוחנן, וכן הני דפליגי עמו, ועד אביי ורבא הא הלכה כקמאי, לכן סובר הרמב"ם דכיון דלא נתברר בגמ' מאן דמחייב בטומאת הגוף ומאן דפטר, פסק גבי טומאת הגוף לקולא דפטור.
והנה עוד צריך ביאור דלפי"ז דנאמר שהרמב"ם פסק כת"ק רק דת"ק נמי אינו מחייב אלא בטומאת בשר, וכיון דר"ש אמר אבל העצים והקטרת והלבונה אין חייבין עליהן משום טומאה מוכח דת"ק מחייב בעצים ולבונה, וכדתניא והבשר לרבות עצים ולבונה, וא"כ למה פסק הרמב"ם בהל' י"ב רק האוכל מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי ולא הזכיר עצים ולכאורה חשבתי ליישב ע"פ ד' התוס' במנחות דף כ"א ע"א דמה דמרבי עצים בכל מקום היינו לרבי, אבל לרבנן לא הוו עצים קרבן ממש, וכיון דלא קיי"ל כרבי א"כ מיושב מה שלא הזכיר הרמב"ם עצים, אבל שוב ראיתי שהתוס' במנחות דף ק"א כתבו דא"א לומר דהא דאמר לרבות עצים ולבונה היינו אליבא דרבי דהא אמר רבא בזבחים דף ל"ד הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו מתיריו, ולרבי הא סבר דעצים צריכים קמיצה אלמא יש להם מתירין, ומוכח ע"כ דאפי' לרבנן אף שאינם קרבן גמור להצריך כל דיני קרבן מ"מ נתקדשו קדושת הגוף ונפסלין בטומאה.
שוב ראיתי שכבר כתבתי מזה בהשמטה לפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ח' במה שבארתי מדין קטרת אי שייך טומאה מדאורייתא, וכתבתי שם בד"ה אמנם וז"ל, דהנה לא נמצא ברמב"ם רק דלבונה נטמאת מדאורייתא וחייב עליה מלקות, אבל לא הזכיר הך דינא בעצים וצ"ל דסובר כד' התוס' בחגיגה דף כ"ד בד"ה והא דרבנן דעיקר דרשא דוהבשר הוא אלבונה, אבל על עצים הוא אסמכתא, והיינו דלבונה הוי קצת אוכל שאפשר לאוכלו, אבל עצים אינם ראויים כלל לאכילה, והארכתי שם בדין קטרת, ובזה מבואר מה דתנן במעילה דף י' על לבונה וקטרת דחייבין עליהן משום נותר ומשום טמא, דבקטרת איכא נמי לבונה, ואפשר דיש עוד דברים בקטרת דאפשר קצת לאכלן כמו לבונה, ומש"ה שפיר חייב על אכילת קטרת בנותר ובטמא.