אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יח · הלכה כג

הלכה כב

אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פגול נותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח.
השגת הראב"ד משאר בשר הזבח, א"א דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו אבל במחשבת עצמן לא.
הכ"מ כתב על דברי הראב"ד דודאי גם כונת הרמב"ם בשפיגל הזבח, וכן מבואר בדבריו בפי"ד ומפני שכתב הרמב"ם כאוכל משאר בשר הזבח, נזהר הראב"ד שלא נטעה לומר שדינן לגמרי כשאר בשר הזבח עכ"ל, ואינו מיושב כלל מה שהוצרך הראב"ד להוסיף כיון שכתב כן הרמב"ם מפורש בפי"ד הל' ז' שכתב וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וכו' כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאינו ראוי לאכילה, וא"כ למה הוצרך הראב"ד להוסיף מה שכבר מפורש בדברי הרמב"ם.
ונראה דהנה בדף ל"ה ע"ב מייתי הגמ' ברייתא דשליל ושליא אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, ואח"כ אמר רבא אף אנן נמי תנינא, השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא בחוץ לא פיגל וכו', חלב מוקדשין וביצי תורים אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואילו שליל ושליא חייבין, אלא לאו ש"מ כאן מחמת הזבח כאן מחמת עצמן, והקשו התוס' דאכתי נותר וטמא קשיא דמשמע הכא דאשליל ושליא חייבין משום נותר וטמא, וברייתא דלעיל קתני דאין חייבין, וכתבו דלעולם אין חייבין אשליל ושליא משום נותר וטמא והאי דשיירינהו משום פיגול, וצריך לבאר סברת התוס' דמאי נ"מ בין פיגול ובין נותר וטמא, דכיון דבפיגול אם מחמת הזבח דנעשה גם השליל ושליא פיגול חייבין עליהן, וא"כ למה לא יתחייב עליהן משום נותר וטמא דהא עכ"פ נעשו נותר וטמא, וצריך לומר דגבי נותר וטמא כיון שאין השליל ושליא גוף הקרבן אין חייבין עליהן, אבל גבי פיגול כשנתפגל הזבח כיון דאינם ניתרין אלא ע"י הכשר הקרבן דהא הוקדשו עם הקרבן וצריכים היתר, וכיון שהקרבן נתפגל א"א שהם יהיו ניתרין בזריקת הקרבן, וכיון דע"כ חל עליהם דין פיגול לגבי הכשר ממילא יש בהם ע"כ השם פיגול, אבל גבי נותר וטמא אפי' אם כל הקרבן נעשה נותר, אבל נותר של השליל ושליא אינו שייך להנותר של הקרבן דהי' אפשר שכל אחד מהם לא יהי' נותר, ולכן כיון שאינם גוף הקרבן ליכא בהו חיוב נותר.
ובזה נוכל לבאר השגת הראב"ד דבאמת דברי הרמב"ם הם תימה שכתב אכל מן השליל או מן השליא חייב משום פיגול נותר וטמא דהא בברייתא תניא להדיא דאין חייבין וצ"ל דאינו סובר כד' התוס', וסובר דממתני' דמייתי רבא מוכח באמת דלא כברייתא וגם על נותר וטמא חייבין, וזהו שכתב הראב"ד דגבי פיגול חייב דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו, אבל במחשבת עצמן לא, אלמא דאינם כגוף הקרבן, וכונתו דא"כ בנותר וטמא פטורין, ואם אמנם קיצר ולא ביאר עיקר ההשגה אבל ההשגה מובנת מעצמה, ויתכן שחסר בתחילת הציון תחלת ד' הרמב"ם והביא בהציון גם נותר וטמא.
ובדעת הרמב"ם צ"ל דסובר דבודאי פשטה דמתני' מוכח דפליגא אברייתא, ורק לענין מחשבת פיגול אינם כמו גוף הזבח, אבל לדין נותר וטמא כמו דחייבין עליהן על פיגול כשנתפגלו מחמת הזבח כן חייבין עליהן משום נותר וטמא.
אח"כ העירני א' מגדולי הישיבה דיש לבאר השגת הראב"ד באופן זה דבהגמ' בדף ל"ה מבואר לפי"מ דמפרש הברייתא, דצריך להשמיענו בין זה דמפגל בשליל לא נתפגל הזבח, ובין זה דאם פיגל בשליל גם השליל עצמו לא נתפגל, דכן מפרש הגמ' הברייתא דלא מפגלין ולא מתפגלין, דלא מפגלין הזבח ולא מתפגלין מחמת עצמן, והרמב"ם בפ' י"ד הל' ז' כתב ואלו דברים שאינן ראויין וכו' כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה, וא"כ לא הזכיר מפורש שגם הן בעצמן אינן מתפגלין, לכן כתב כאן על מה שכתב הרמב"ם חייב משום פגול נותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח דדוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו, אבל במחשבת עצמן לא, אך אין זה השגה גמורה כיון שכתב הרמב"ם אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות, א"כ גם הם עצמן לא נתפגלו.
והוסיף עוד לבאר עפ"מ שכתב רש"י שם בדף ל"ה ע"א על מה דאמר ר"א פיגל בזבח נתפגל השליל, בשליל לא נתפגל הזבח, ופירש"י קסבר ר"א שליל גופיה דזיבחא הוא דעובר ירך אמו, ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא וכו', ולפי"ז קשה על הראב"ד דסובר בפ"ז מהל' עבדים הל' ה' דעובר לאו ירך אמו, למה הסכים כאן להרמב"ם דאם פיגל בזבח נתפגל השליל, דלפי שיטתו אינו להלכה, וע"כ צ"ל דהראב"ד אינו סובר כפירש"י, וגם למ"ד עובר לאו ירך אמו מ"מ כיון שהוא ניתר ע"י הזבח נתפגל עמו, ולפי"ז י"ל דמה דמבואר בברייתא דאף דאין הזבח מתפגל מחמת השליל מ"מ צריך להשמיענו גם דאין מתפגל מחמת עצמו, דזהו למ"ד עובר לאו ירך אמו, דלדידיה יש מקום לומר דמחמת עצמו מתפגל, ומה שאין הזבח מתפגל כשפיגל בשליל זהו משום דעובר לאו ירך אמו, ולכן רק העובר טפל לזבח כיון שניתר עמו, אבל לא הזבח להשליל, אבל למ"ד עובר ירך אמו כיון דכבר אשמעינן דאין הזבח מתפגל במחשבת אכילת השליל, והוא משום דהוי כדברים שאינן ראויין לאכילה כמש"כ הרמב"ם, א"כ ודאי דה"נ אינם מתפגלין מחמת עצמן, ומיושב עכשיו דהראב"ד הוצרך להוסיף דאינן מתפגלין מחמת עצמן כיון דסובר עובר לאו ירך אמו, והרמב"ם לשיטתו דסובר עובר ירך אמו, ומה דאין הזבח מתפגל במחשבת אכילת השליל זהו משום דהוו כדברים שאינן ראויין לאכילה, א"כ ודאי דגם השליל לא נתפגל, וסובר דהברייתא ע"כ סברה דעובר לאו ירך אמו, לכן צריך להשמיעינו דאין מתפגלין מחמת עצמן.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה