אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יח · הלכה כב
זבח שנתפגל או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המוראה, מן הגידים ומן הקרניים ומן הטלפיים מן הצפרניים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף אינו חייב כרת, וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.
אינו חייב כרת, עיין מל"מ הל' ז' בד"ה ויש להסתפק שמסתפק היכי דאכל מדברים שאינן ראויים לאכילה כגון מן העור או מן המרק שאין בו פגול כמבואר בדין כ"ב אם לוקה משום אוכל פסולי המוקדשין ולא אימעטו אכילות אלו אלא מכרת, ומדקדק ממש"כ הרמב"ם וכן טמא הגוף וכו', אבל מכין אותו מכת מרדות, ומשמע להמל"מ דלא קאי מכת מרדות אלא לסיפא באוכל בטומאת הגוף ולא ברישא בפגול ונותר מדלא כתב מכין אותם, ודבריו תמוהים דהא בכל האיסורים כמו נבלה וטרפה או בהמה טמאה אין חייבין אלא על אכילת הבשר, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הל' י"ח האוכל מנבלה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים וכו' אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור, ובדין מרק הרי כתב הרמב"ם בפט"ו מהל' מאכ"א הל' א' ב' דבר אסור שנתערב וכו' אם נמצא בהן טעם חלב והי' בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה, נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים, וביאר בהל' ג' דממשו דחייב הוא כשהי' כזית בכדא"פ, וא"כ איך עלה על דעתו שעל רוטב יתחייב מלקות משום אוכל פסוה"מ, ומה שהוכיח מד' הרמב"ם שכתב מכין אותו מכת מרדות על טמא הגוף, ודאי הוא ביחד עם מה שכתב מקודם פגול ונותר וכתב וכן טמא הגוף, וע"ז כתב דמכין האוכל מכת מרדות, ומה שדייק אח"כ מדין עצים ולבונה כבר הרגיש בעצמו שאין לזה שייכות לכאן.