אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יח · הלכה כ

הלכה יב

הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חברו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה.
בגמ' זבחים דף ע"ח אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו, ופרש"י דס"ד אפי' פגול ונותר משני מינים שטעמו של זה נכר בזה נמי פטור לר"ל, וקשה דאיך ס"ד לומר כן דהא בקדשים ודאי טכע"ק דאורייתא וע"ש בתוס' שהקשו כן ונשארו בתימה, עוד הקשו התוס' בד"ה הא דרבי' דמ"ש דגבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין וגבי איסור לא אמרינן רואין אלא מה"ת ברובא בטל.
ונראה דהנה במה ששנינו במשנה נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין כאילו הוא מים הוא משום דכשנתערב דם קדשים הראויים לזריקה עם דם חולין אין כאן תערובת איסור בהיתר, ומשום דאין בדם קדשים דיני איסור מיוחדים דאין חייבין על הדם לא במעילה ולא בפגול ונותר וטמא ורק מה דדם קדשים ראויים לזריקה ודם חולין אינו ראוי לזריקה ועל זה לא שייך דין ביטול דדין הביטול אינו אלא היכי שיש דין על הרוב לעשות המעוט כמותו אבל כשנתערב דם קדשים בדם חולין אם נימא דין ביטול היינו דכמו דדם החולין אינו ראוי לזריקה גם הקדשים לא יהיו ראויים לזריקה, וא"כ יהי' דין ביטול לבטל דין המעוט, אבל באמת רוב האיסור הא אינו עושה שגם המעוט היתר יהי' עליו שם האיסור שיש בהרוב, ורק דיבטל דין זריקה מהמעוט וזה אינו אלא אם נימא דהוי המעוט כמי שאינו וזה מבואר במתני' דל"א כמי שאינו ורק דאם במין בשאינו מינו לא היה מתבטל החזותא זורקין, והנ"מ בזה דבכל דין ביטול שיש להרוב דינים מיוחדים מקבל המעוט דין הרוב אבל כאן שאין דינים מיוחדים על דם קדשים ורק דנימא דנתבטל ממנו דין זריקה וזה אי אפשר כיון דל"א כמי שאינו, ורק באופן שבטל החזותא דזה אינו ביטול מצד הדין אלא דהוי כמי שאינו במציאות ולא דבטל מחמת המבטל.
ואין להקשות דהא כיון דיש איסור לזרוק הדם חולין ע"ז גופא יועיל דין רוב לעשות איסור על המעוט, אך בזה כבר כתבו התוס' דכיון דאין הזריקה בשבילם ליכא עלייהו איסור חולין בעזרה.
והנה בהא דהפיגול והנותר והטמא דהגמ' מקשה ע"ז מדין רואין נראה דבזה כיון דשניהם איסור ליכא דין בהרוב שנאמר שיתיר את איסור המעוט ואף דנוכל לומר דעכ"פ יתבטל ברוב והיינו שיבטל הרוב את המעוט שלא יהיו חייבין מלקות על איסור המעוט בזה ס"ל להגמ' דלא שייך ביטול אלא א"כ נימא דהמעוט הוי כמי שאינו אבל מדין היתר ע"י רוב לא שייך בשני איסורין [ועי' מש"כ בפ"ד מאיסורי מזבח בקו' החוו"ד בפסחים דף פ"ח חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחת מהן דכולן יוצאין לבית השרפה והק' החוו"ד שיתבטל הבע"מ בשאר הפסחים הכשרים ועמש"כ שם דביטול אינו אלא היכי דיש רוב המותרין דנתבטל בזה המעוט האסור אבל בפסחים הלא כל פסח אינו מותר אלא לבעליו איך נימא דראובן מותר בפסח שלו בשביל שמתבטל בשאר הארבעה פסחים, דאטו שאר הפסחים מותרים לו הלא כולן אסורים לו וכן לכל א', וא"כ גם כאן בהא דהפיגול והנותר כיון שאין להתיר באכילה אם נבוא עכ"פ לפטרם ממלקות הוא רק דנימא כאלו אינם]. ואפי' למ"ד איסורין מבטלין זא"ז מ"מ לא שייך דין ביטול אלא א"כ נימא דהמיעוט והי' כמו הרוב וזה לא שייך אלא בהיתר באיסור אבל בשני איסורין כמו פיגול ונותר כיון שהמעוט הנותר לא יהי' עליו איסור פיגול של הרוב לא שייך שיתבטל מצד הדין אלא א"כ נימא דדינן כמי שאינו, לכן שפיר פריך דנימא רואין כמו במתני' דאמרינן רואין דהוי נמי טעמא משום דאין להדם חולין דין מיוחד, ומה דאין בדם חולין המעלה של קדשים ואסור לזרוק אותם על המזבח הא לא אמרינן ברוב איסור שיהי' גם לההיתר דין איסור.
[והנה במה דמבואר בגמ' דין רואין גבי מקוה לענין טבילת כלים דאם היה דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב אמרינן דרואין אותו כאילו הוא יין אדום נוכל לומר ג"כ דביין הא אין שום דינים ואיסורים אחרים על יין יותר מעל מים ורק דבמים יכולין לטבול וביין אי אפשר לטבול וא"כ נצטרך לומר דהמים שהם רוב יתנו להיין דין מים שיוכל לטבול בהם וזה אי אפשר שהמעוט יקבל מעלת הרוב כמו שידוע חידוש זה, ורק באופן שנתערב כ"כ שנתבטל מראהו אפילו הי' יין אדום דזה לא מדין ביטול ברוב ורק דנתבטל במציאות.
אכן במה דאמרינן שם רואין גם במי חטאת ושם הי' המים מצד עצמן ראויין למקוה ורק משום שהם טמאים ובזה כבר שייך שיתבטלו הטמאים ברוב הטהורים, ונראה עפ"מ דיש לחקור אם הא דמי חטאת מעכבין טהרת הכלי אם הוא משום דכיון דהם בעצמן אב הטומאה, ולא מהני להו השקה משום דהוי אב הטומאה או משום דאין זריעה להקדש, וא"כ הם עצמן מטמאין את הכלי ולא מהני הטבילה, או משום דכיון דהם טמאים ואינו בדין שהטמא יטהר, ואם נימא בטעמא משום דמי חטאת מטמאין בזה לא שייך רואין דהא בטלו ברוב ואין המים מטמאין, לכן נימא דעיקר הטעם הוא משום דאין בכח מים הטמאים לטהר ולכן אע"פ שהמים נתבטלו מדין טומאת מגע אבל מדין טומאת משא לא בטיל וכיון דהם טמאים לענין טומאת משא אין בכחם שיהיו מי מקוה לטהר דמדין השקה לא סלקא להו ורק מדין ביטול וזה הא ל"מ לבטלו מטומאת משא, ולכן אמרינן רואין ובאיכא שיעור רואין כבר נתבטל הדבר במציאות והוי כאילו אינם].
ובזה יש ליישב קו' התוס' דמנ"ל ללמוד מדם הפר ודם השעיר דמין במינו לא בטיל או משום דעולין אין מבטלין זא"ז, היכי דריש לי' מני' הא דלא בטיל היינו משום דאפילו היה מים הי' בו מראית דם, ונראה דמש"כ דמין במינו לא אמרינן רואין משום דההיתר יש לו דין בפ"ע שיש בו דין היתר ובדם קדשים דמתני' אין בדם בהמה של חולין דין מיוחד וכמש"כ למעלה ורק דיש בו היתר זריקה בדם קדשים וזה לא שייך שהמיעוט יקבל דין זריקה, אבל בדם הפר ובדם השעיר כיון שיש דין מצוה של זריקת דם הפר א"כ בכל משהו דם חל ע"ז דין של מצות זריקה של דם הפר ולכן מתבטל בזה שם זריקת דם השעיר.
ובמה דאמר בגמ' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא דקשה מהא טכע"ק דאורייתא ואפי' למ"ד לאו דאורייתא הא בקדשים לכו"ע דהוא מדאורייתא וראיתי שכתב בזה אדמו"ר בקונטרס, אכן יש לומר דהגמ' אינו מכוין למין בשא"מ דדחוק לומר דס"ד דאפי' במין בשא"מ דמנ"ל לומר כן ע"כ אפשר דאיירי במין במינו ומה דקרא לזה נותן טעם היינו לאפוקי יבש ביבש דודאי בטל וזה כמו דמפרש ר"ת הא דאמרי' בע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין דאיירי במין במינו, ומה דפריך ע"ז מהעושה עיסתו מן החטים ומן האורז זהו כמו שהקשה הגרעק"א בגליון הש"ס דאפילו אם טכע"ק אין לוקין עליו וזהו דהוי ס"ד לומר דמעיקר דינא בטל רק דגלי קרא דטכע"ק ומסיק דמין בשא"מ בטעמא והיינו דלא בטל כלל ואם יש בו כזית בכא"פ חייבין ומעיקרא הוי סבר דאפי' יש בו בכא"פ אין לוקין דבטל רק דאיסורא דטכע"ק איכא.
והנה על מה דאמר רבא מין בשא"מ בטעמא הקשו התוס' על רש"י בחולין דרבא סבר טכע"ק לאו דאורייתא, ועי' מש"כ בחידושי חולין בדין טעם כעיקר ולפ"ז אפשר לומר דהם שני ענינים דדין טכע"ק הוא לחייב על כזית היתר בדבר שיש בו טעם איסור אבל מה דאמר רבא מין בשא"מ בטעמא היינו דלא בטל כדין מין במינו ובזה הכל מודים הואיל והוי כמו הוכר האיסור וכמו שפירשו הראשונים.
ובמש"כ התוס' שם בד"ה אלא שכתבו להקשות מהא דטבלה בקצח דמאי קמדמי למין במינו דהכא אין הטעם שוה, והנה אח"כ הקשו מהא דפסחים לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ותירצו דהתם חוזק המרירות מבטל לטעם מצה וא"כ למה לא תירצו גם בהא דטבלה בקצח כן, ונראה דהתם אם הי' מתבטל הטעם מצה לא הי' בו דין לחם ולא היו יוצאין בפסח וכ"ז לשיטת התוס' דמפרשים לענין פסח אבל הרמב"ם פסק זה לענין מנחות וממילא יש לומר כתי' התוס' ויש לעיין בזה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה