אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יח · הלכה יב
אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או אחר כפרה בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה, אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהם אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות, ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות.
שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה, בפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ח' כתב הרמב"ם מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים וכו', וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות וכו', וכתב הכ"מ דכונת הרמב"ם דגם בעצים ולבונה הוא מדין מעלה, וכתב ע"ז הלח"מ דאין זה מדין מעלה מדברי הרמב"ם כאן שכתב שלוקה, אבל דברי הרמב"ם שכתב וכן העצים מוכח כדברי הכ"מ דהוא מדין מעלה, וקשה על דבריו כאן שכתב שלוקה, וכבר כתבתי בזה שם בהל' איסורי מזבח והבאתי דברי התפארת יעקב לחולין שכתב דכונת הרמב"ם כאן שהמנחה נטמאה, וממילא נפסלה הלבונה שנתקדשה בכלי, ובזה גלי קרא שיתחייב על אכילת הלבונה דנחשבת כאוכל לענין חיוב אכילה, אבל לדין טומאה אינו אלא מדין מעלה, אבל פירושו אינו מיושב דלפי דבריו חיוב האוכל הוא משום אוכל קרבן פסול, וא"כ החיוב הוא משום לא תאכל כל תועבה, וכמבואר כאן בהל' ג', והרמב"ם הא כתב דלוקה משום והבשר אשר יגע בכל טמא, לכן כתבתי שם ע"פ ד' התוס' במנחות דף ק"א דקודם קידוש כלי הוי דרבנן, ואחר קידוש כלי הוי דאורייתא, ולכן שם מיירי הרמב"ם קודם שנתקדש בכלי, וכאן הא כתב שנטמאה אחר שנתקדש בכלי, ע"ש שבארתי זה בארוכה.
אלא דמ"מ אינו מיושב לגמרי דאם הי' יסודו של הרמב"ם מהסוגיא דמנחות דאמר שם והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורים דמיא הי' מיושב כמש"כ דקודם קידוש כלי הוי דרבנן, אבל הרמב"ם הא כתב כאן מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים, וכתב הך דינא ביחד עם זרעים שנטמאו, וזהו ממה דאמר רב אשי בפסחים דף ל"ה על הא דאין זריעה מועלת לקדשים, אף אנן נמי תנינא והבשר לרבות עצים ולבונה, עצים ולבונה בני אטמויי נינהו אלא מעלה ה"נ מעלה, ובפירש"י אינו מבואר כאן על והבשר לרבות עצים ולבונה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, רק מקודם על דין אין זריעה להקדש אמר הגמ' להדיא דהוא מדין מעלה, וכדמייתי רבא מדין ונתן עליו מים חיים, ועיין בתוס' שם דזהו הוכחה לדין אין זריעה להקדש, פירש"י אלא מעלה הוא מדרבנן שתהא חיותן בכלי ואסמכוה רבנן אקרא, ואח"כ כדמייתי רב שימי מהא דטבל ועלה פירש"י תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא ואח"כ על הוכחה דרב אשי מקרא דוהבשר לא פי' אם הוא מעלה דאורייתא או דרבנן, אבל בזבחים דף מ"ו בהא דאמר רבא דבטומאת בשר נמי פליג ר"ש ופריך והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני ההוא לפוסלה בעלמא פירש"י ומעלה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא היא, ובדף ל"ד שם בהא דאמר והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה, ואפ"ה רבינהו קרא כתבו התוס' משמע שהוא דרשא גמורה ולא כפי' הקונ' לקמן דף מ"ו, והתוס' הביאו שם שגם בפסחים פירש"י שהוא מדרבנן ולפנינו לא נמצא כן ברש"י.
עכ"פ כפי המבואר קשה דרב אשי בפסחים אמר דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא מעלה, והרמב"ם כתב שם להדיא דהוא מעלה עשו חכמים, ורבא הא אמר דהוא דאורייתא רק דהוא לאחר שקדשו בכלי, וא"כ אנו צריכין לומר דרבא ורב אשי פליגי, וא"כ איך פוסק הרמב"ם כשניהם כרבא וכרב אשי, ואף דנחלק בין קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי, אבל הדרשא מקרא דוהבשר א"א למדרש בין על דאורייתא בין על מעלה מדבריהם, ומנ"ל לרב אשי למדרש מקרא דוהבשר על מעלה קודם קידוש כלי, ואי רבא ורב אשי פליגי איך פוסק הרמב"ם כשניהם.
ונראה דרש"י פי' בפסחים בהא דאמר רב אשי מוהבשר לרבות עצים ולבונה דהוא מוהבשר כל טהור יאכל בשר, וכבר תמה בזה הגרש"ש דהא איתא להדיא בדכ"ד ע"ב דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אתא לרבות עצים ולבונה, והביא דבזבחים דל"ד ובחולין דל"ו פירש"י ג"כ מוהבשר דסיפא ונשאר בתימה, ויותר קשה דמוהבשר בתרא דריש הגמ' בדכ"ד לרבות אימורין, ואמנם ד' רש"י קשה ליישב, אבל בדעת הרמב"ם אפשר לומר דבאמת איכא שתי דרשות א' מוהבשר קמא וב' מוהבשר בתרא, וידע רב אשי שכן איכא בברייתא שתי דרשות ולכן רבא דמפרש בזבחים דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא דאורייתא, הא מפרש דהוא לאחר שקידשו בכלי, אבל מה דדריש עוד בברייתא גם מוהבשר בתרא כן זהו על קודם שקידשו בכלי וזה מדרבנן כמבואר להדיא במנחות דק"א דקודם שקידש בכלי ג"כ נטמא מדרבנן וזהו מדין מעלה בקדשים, ומבואר מה דאמר בדכ"ד דוהבשר בתרא בא לרבות אימורין, כיון דבאמת לגבי עצים ולבונה הוא רק אסמכתא והוא מעלה שעשו חכמים, ומבואר דברי הרמב"ם שפסק כרבא וכרב אשי.
אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות, כתב המל"מ וז"ל ודקדק לומר אינו לוקה משום אוכל קודש טמא לפי שהוא לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך, וכמו שפסק בפי"א מהל' מעה"ק ע"ש עכ"ל, ודבריו תמוהים דאינו מסתבר דבלאו שיש בו מלקות אפי' מצד אחר שיהי' בו מכת מרדות משום איסור דרבנן, ובפרט דלא משכחת שיהי' האיסור דרבנן בלא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך אח"כ ראיתי שהמל"מ בעצמו כתב כן בהל' ז' שכתב דיש להסתפק אם אכל מדברים שאינם ראויים לאכילה, כמבואר בהל' כ"ב אם לוקה משום אוכל פסוה"מ וכתב וז"ל ונראה לדקדק כן מדכתב רבינו שם, וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו וכו' אבל מכת מרדות משמע דלא קאי אלא לסיפא, דהיינו טומאת הגוף ולא לפגול ונותר דרישא מדלא קאמר מכין אותם, וטעמא דמילתא דבפגול ונותר לא שייך מכת מרדות שהרי לוקה משום פסוה"מ וכו' ע"ש, ומפורש בדבריו דהיכא דאיכא לאו ולוקה מה"ת לא תיקנו בזה מכת מרדות אפי' משום לאו אחר, וכיון שנסתרו דברי המל"מ א"כ באמת קשה למה אינו לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך שלוקה כל אוכל קודש לפני זריקה.
ונראה דבמה דאמר ר"ש בברייתא במכות דף י"ז ונדבותיך אלו תודה ושלמים מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ושלמים לפני זריקה שהוא לוקה, פי' בזה רש"י דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לכך שזהו איסור החמור שאתה יכול לתתו לענין לאו שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר אלא עשה בלבד ודם זבחיך ישפך, והדר והבשר תאכל, ונמצא דהלאו דלפני זריקה הוא משום דאיכא מצות עשה לאכול דוקא אחר זריקה, ולכן בא הכתוב ללאו שלא לאכול לפני זריקה, וא"כ יש לומר דלא שייך לאו זה אלא היכי דע"י זריקה יהי' ניתר, אבל קדשים שנטמאו כיון דלאחר זריקה יהיו אסורין משום טומאה, ועוד יותר דמשום דין טומאה הרי אסור לזרוק לא נלמוד בזה לאו דלא תוכל לאכול בשעריך שלא לאכלן לפני זריקה, ולכן שפיר כתב הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות משום דאין בו מלקות מה"ת גם מלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, ואף דעתה אין בו איסור טמא מה"ת כיון שהוא לפני זריקה, אבל כיון דאם יזרוק שוב יהי' אסור משום טומאה, ועוד דאסור לזרוק ממילא ליכא בו לאו דלא תוכל וכנ"ל.
ומצינו כעין זה במה דאמר הגמ' במכות די"ח דאמר רבא זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לר"ש לוקה חמש, ופריך ולילקי נמי משום ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר, ומשני ה"מ היכי דבפנים חזי הכא בפנים נמי לא חזי, אמנם אינו דומה לגמרי דהתם הסברא דאינו אסור משום יצא חוץ למחיצתו, כיון דבפנים לא חזי, וכאן הוא ענין אחר, אלא דהדמיון בזה הוא דכיון דעיקר האיסור הוא משום קודם זריקה אינו אלא היכי דבזריקה יהי' ניתר, ולכן כאן דלא יהי' ניתר בזריקה ובפרט דאסור לזרוק בזה לא אסרה תורה וכנ"ל.