אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יח · הלכה ט

הלכה ז

אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בוקר, והוא הדין לשאר הקדשים כולם, והמותיר אינו לוקה שהרי ניתקו הכתוב לעשה שנאמר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.
שהרי נתקו הכתוב לעשה, הכ"מ הקשה דבחולין אמר כן ר' יהודה, ור' יעקב אמר דלא צריך לזה דהו"ל לשאב"מ, וכיון דלשאב"מ אין לוקין למה כתב משום דהוי ניתק לעשה, וכתב דרבותא נקט דאפי' אם הי' לאו שיש בו מעשה אין לוקין, והקשה המל"מ דלהיפוך לאו הניתק לעשה אינו כולל, דהא פסק הרמב"ם קיימו ולא קיימו ואם אינו יכול לקיים העשה לוקין, ולשאב"מ כולל דלא משכחת לה שיהי' בלאו זה מעשה ונשאר בקושיא, ומה דפשוט להמל"מ דבלאו זה לא משכחת מעשה, יש לומר דאפשר בזה מעשה לפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות הל' כ"א דנזיר שטימא עצמו לוקה אף משום בל תאחר לשלמו, שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה, ויסוד דבריו הוא עפ"מ דאמר רב אשי בנדרים דף ג', אבל רב אשי אמר עובר והרמב"ם הוסיף שלוקה שעשה מעשה, ומוכח דאף דעיקר בל תאחר אינו במעשה מ"מ כיון דאיחר ע"י מעשה לוקה, וא"כ ה"נ בלא תותירו אפשר ע"י מעשה, כגון שבשעה האחרונה השליך הבשר שהוא מחוייב לאכול לבור עמוק, שעד שיוכל לירד שם ימשך בהכרח שעה ויעבור הזמן, ואף שיש לחלק דין זה מדין טימא עצמו במזיד לדין בל תאחר, דשם הטומאה היא עיקר האיחור דנזירות טהרה, וכאן ההשלכה בבור הוא רק גורם שלא יוכל לאכול, מ"מ שפיר יש לומר דכיון דעיקר הלאו הוא שלא יותיר ולא רק מניעת העשה של אכילה, וכיון שבזה שמשליך לבור ודאי בהכרח יותיר נקרא זה מותיר ע"י מעשה, ומה שכתבתי השליך לבור ולא שהשליך לים זהו משום שע"כ אנו צריכין לצייר שיהי' מציאות אח"כ לקיים מצות שריפה שיהי' ניתק לעשה.
איברא דלפי דברינו קשה בטעמא דר' יעקב דחולק על ר' יהודה דאמר דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה, ואמר דטעמא משום לשאב"מ דהא נ"מ היכי דעשה מעשה, ועוד קשה דמנ"ל להגמ' בב"מ דצ"א ובמכות דף ד' להוכיח דר' יהודה סבר לשאב"מ לוקין עליו כיון דאיכא נ"מ היכי שעשה מעשה, אכן יש לומר דמדברי ר' יהודה דאמר שבא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו, מוכח דעל סתם נותר קאמר דמשום זה אין לוקין, ובזה אומר ר' יעקב דבסתם נותר א"צ להך טעמא משום דהוי לשאב"מ, אלא דאינו מיושב לגמרי מה דאומר לא מן השם הוא זה דמשמע דא"צ כלל להך טעמא.
ונראה דאפשר לומר בטעמו דר' יעקב עפ"מ דפליגי חזקיה ור' יוחנן בזבחים דף נ"ו דחזקיה סבר דהאוכל לאור שלישי פטור, דלא אינתיק ליה לשרפה, ור' יוחנן אמר חייב דאידחי ליה מאכילה, ולחזקיה הוא מציאות רחוקה שיהי' צריך בהכרח זמן כל הלילה שיוכל לירד לבור ולאכלו, ומשום דנראה פשוט דאפי' לחזקיה דלא נעשה נותר גמור להתחייב כרת עד למחר מ"מ לעבור על לא תותירו הוא דוקא קודם הערב דאחר כן דאסור לאכול לא שייך לאו דלא תותירו, וא"כ לא משכחת לה אם ישליך לבור בסוף הלילה דאז כבר אינו עובר בעיקר הלאו, וא"כ יש לומר דר' יעקב סובר כחזקיה וקיי"ל שם כר' יוחנן דתניא שם כוותיה, עכ"פ ד' הרמב"ם מבוארים דאף דהגמ' מוכיח דר' יהודה סובר לשאב"מ לוקין עליו, מדאמר בסתמא בא הכתוב וכו' לומר שאין לוקין עליו, זהו בברייתא דאפשר להוכיח מדנקיט בסתמא, אבל הרמב"ם שכותב כל דין במקומו ודין לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו כתב במקומו בפי"ח מהל' סנהדרין הל' א' שכתב אבל לאו שאין בו מעשה כגון וכו' אינו לוקה, ובהל' ב' כתב כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל את חבירו בשם, א"כ לק"מ מה שכתב כאן בטעמא דאין לוקין משום דהוי לאו הניתק לעשה, כיון דנ"מ היכי דעבר ע"י מעשה וכמש"כ.
והנה אחר כתבי כל זה ראיתי בהמרכה"מ שכתב בקצרה וז"ל עמ"ל מיהו גם טעם לשאב"מ אינו כולל דמשכחת בזרקו למקום שא"א להוציאו בלילה עד הבקר ומש"ה ניחא טפי טעם דניתק לעשה ולהורות דאיכא עשה בשרפה עכ"ל, ובעיקר כוונתי לדבריו, אבל במה שכתב למקום שא"א להוציאו בלילה עד הבקר זה אינו נכון להלכה, דהא קיי"ל כר' יוחנן דאוכל לאור שלישי חייב, ולכן צ"ל כמש"כ ומיושב ג"כ הא דר' יעקב וכנ"ל.
-מלואים והשמטות-
מה שכתב לי שארי הגאון הגדול מוהרצ"פ פרנק שליט"א רב ואב"ד דפעיה"ק ת"ו ומה שהשבתי בזה.
בפי"ח מהל' פסוה"מ הל' ט' מביא מה דתמה המל"מ על תירוצו של הכ"מ, דהרי הרמב"ם פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו ומשכחת חיוב מלקות בלהנל"ע, א"כ הו"ל להרמב"ם למינקט טעם פטור מותיר ממלקות דהוא משום לשאב"מ דזה כולל פטור מלקות טפי מפטורא דלהנל"ע דיש בו מלקות בדלא קיימו לעשה, ומתרץ כ"ג דגם טעמא דלשאב"מ נמי אינו פטור כולל דהא משכח"ל שיעבור במעשה, וכגון דבשעה אחרונה השליך הנותר לתוך הבור באופן שאין בכדי שיעשה להוציא את הבשר מן הבור טרם שיעבור בבל תותיר, דנמצא שעובר במעשה, ולכך הוצרך הרמב"ם לפוטרו משום להנל"ע דפטור אף בעובר במעשה עכ"ד, והנה לכאורה מפורש בתוס' שבועות דף ד' ע"א ד"ה אבל דהזריקה לים לא משוי ליה מעשה, דאינו חייב מלקות על הזריקה משום דהוי לשאב"מ אף שזרק בידים, אולם ראיתי להרמב"ן בחידושיו במכות ט"ו ע"א שכ' דהא דאמרינן בנותר בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין, ה"ק לומר שאין לוקין עליו בשלא ביטל העשה, אבל זרק הנותר בים או האכיל לכלבים לוקה ככל ל"ת שביטל עשה שבו, והתראת ודאי היא כיון שבשעת ביטול העשה שבו מתרה ביה, עכ"ל, הרי מבואר שהרמב"ן חולק על תוס' שבועות וס"ל דמחויב מלקות על זריקה לים, וממילא יש לקיים תירוצו ונאמר דהרמב"ם כרמב"ן ס"ל דזריקה לים חשיב יש בו מעשה ולוקין עליה, אבל שבתי וראיתי שאין בדברי הרמב"ן סתירה לתוס' שבועות דיש לומר דשניהם צדקו יחדיו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואקדים בקצרה ביאור פלוגתתן דר"י ור"ל אי קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו, דשיטת רש"י ותוס' ס"ל דלמ"ד בטלו לוקה ס"ל דעיקר העבירה וחיוב מלקות הוא על שעת עבירת הל"ת, ובטול העשה אינו אלא תנאי כדי לחייבו על הל"ת, שאם מבטל העשה אגמ"ל שנתחייב מלקות על שעת עבירת הלאו ומה"ט הוכרח לומר דס"ל התראת ספק שמיה התראה, דבעידנא דעבר על הל"ת שאנו מחייבים אותו על עבירה זו בזמנו עדיין ספק היה אי מחויב הוא על עבירת הל"ת דשמא לא יבטל העשה, אבל רבים מגדולי הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן ועוד רבים אשר עמהם ס"ל דמאן דחייב מלקות בבטול העשה אין זה משום דס"ל התראת ספק שמה התראה אלא דסבר דבטול העשה הוא חלק מהלאו, דבשעת בטול העשה הוא גמר עבירת הלאו, דכ"ז שלא ביטל העשה לא נגמר עדיין עבירת הלאו, וחיוב מלקות מתחייב על בטול העשה שהוא עבירת הל"ת, ומה"ט התראה זו שעל שעת בטול העשה התראת ודאי היא ולא ספק.
ובזה ממילא מתברר דאין הרמב"ן סותר כלל דברי התוס' שבועות הנזכר, דכל עין רואה שדברי הרמב"ן דלעיל מוסבים למ"ד בטלו ולא בטלו דהרמב"ן לשיטתו דחיוב המלקות הוא על עצם בטול העשה שזו היא עבירת הל"ת שחייבים על עבירתה מלקות, א"כ פשוט הדבר דהשתא הוי לאו שיש בה מעשה מכיון דהחיוב הוא על בטול העשה והביטול נעשה ע"י מעשה, וגם התוס' בשבועות אם ס"ל כרמב"ן בדין בול"ב בודאי מודים דלוקין על ביטול העשה דהא לא ריפרף אדם מעולם בעצם הביטול כשהוא לעצמו ודאי מעשה גמור הוא, משא"כ בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו משום שזרקו לים, דכאן אין הזריקה מגוף העבירה, דהא עיקר העבירה בשב ואל תעשה ברגע האחרונה שהיום עובר והוא אינו אוכלו, בזה שפיר ס"ל, דגם הרמב"ן מודה להתוס' דשבועות דזהו כעובר עבירה שאין בה מעשה ולא יהא חייב מלקות כדין לשאב"ם כמו שסוברים התוס' דשבועות הנ"ז, ולפי"ז להרמב"ם דס"ל קיימו ולא קיימו דלדידיה אין חיוב המלקות על בטול העשה, דהא גם בנתבטל העשה מאליה נמי לוקה, ועצם עבירת הלאו וחיוב מלקות אינה על מעשה הזריקה, והוי ממש כמו בשבועה שאוכל ככר זה היום וזרקו לים דס"ל לתוס' שבועות דלא הוי בכלל לאו שיש בה מעשה ואין לוקין עליה אף שזרקו בידים, א"כ תבוא קושיית המל"מ לדוכתא דהו"ל להרמב"ם למינקט הטעם דהוי לשאב"ם דזהו פטור כולל דהא לא משכח"ל שיעבור במעשה.
וזה מימים תמהתי ע"ד התוס' שבועות מירושלמי שם פ"ג דשבועות גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלו, אומר הירוש' דלמאן דפוטר משום דהוי לשאב"ם אם זרקו לים לוקה דהוי לשיב"ם, וזה שלא כד' התוס' שבועות הנ"ז ואמרתי דהתוס' שבועות ס"ל דגמרא דידן פליג על הירוש' דכן משמע מסוגיית הגמ' תמורה ד' ע"ב מדפריך שם ולר' יעקב האי והנותר מאי עביד ליה, כלומר דפריך דאין אנו צריכין לפוטרו מטעם להנל"ע דהא בלא"ה פטור משום דהוי לשאב"מ, ואם איתא לדין הירוש' דזריקה לים או לבור משוי לו לשיב"ם, א"כ מאי פריך האי והנותר מאי עביד ליה הא טובא קמ"ל דגם בזרקו לים פטור משום דהוי להנל"ע, אלא ודאי דגמ' דידן ס"ל כהתוס' דשבועות דזריקה לים לא יחשב למעשה, ולכן פריך שפיר האי והנותר מאי עבד ליה, דהא זריקה לאו מעשה הוא ולעולם פטור משום לשאב"ם.
וזה שהשבתי הנה ד' הדר"ג לחלק בין שיטת התוס' שכתבו דגם אם יזרוק לים לא הוי מעשה, ובין שיטת הרמב"ן דסובר דהוי מעשה דזה תלוי בדין לאו הניתק לעשה אי קיי"ל קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו, ודאי נכונים וברורים, אלא שלפי דבריו אין לנו דרך ליישב דעת הרמב"ם מקושיית המל"מ דהא סובר הרמב"ם קיימו ולא קיימו, ויראה דגם המרכה"מ יישב כן שכיונתי לדבריו, ונראה דאפשר יש לחלק בין לאו שאין בו מעשה דנותר, ובין לאו שאין בו מעשה דשבועה בנשבע שאוכל ולא אכל, דבלאו דנותר דכתיב לא תותירו יש לומר דכיון שזרק לים שבמעשה זה ע"כ ישאר נותר, נקרא לא תותירו, ועיקר הלאו הוא שלא להותיר, ומכיון שעשה מעשה שע"כ יהי' עי"ז נותר נקרא מעשה בעשיית נותר, אבל בנשבע שאוכל ולא אכל דהלאו שלו הוא לא יחל דברו, א"כ עיקר השבועה הוא שיאכל והלאו הוא ג"כ שלא יחלל דברו ויקיים שבועתו, נמצא דבעיקר אנו צריכים לעיין על עיקר השבועה שהוא שיאכל, ומה שזרקו לים ולא יוכל לאכול הוא רק מניעה שלא יוכל לקיים, ולכן כתבו התוס' דלא הוי מעשה, אבל התוס' יוכלו ג"כ לסבור דבלאו דלא תותירו דהלאו הוא על ההותרה, דבזה אם עשה ההותרה בפועל יהי' בזה מעשה בההותרה.
ובמה שכתבתי דיש לחלק בזה בין אליבא דחזקי' ובין אליבא דר' יוחנן ובזה יישבתי הא דאמר ר' יעקב לא מן השם הוא זה, כתב דהא זה אינו אלא בשלמים שנאכלים לשני ימים ולילה, שבלילה הב' כבר אסור לאכול, והלאו דלא תותירו הוא בפסח שנאכל כל הלילה, וכן בחטאת ואשם שנאכלין ליום ולילה אחד, וכתב דבזה מבואר דברי המרכה"מ דכונתו על רוב קדשים, בודאי דבריו נכונים וברורים. אלא דכיון דאין לנו תי' על ר' יעקב נראה די"ל דהגמ' בתמורה דפריך ור' יעקב והנותר מאי עביד לי', סברה דכיון דאמר לא מן השם הוא זה, ע"כ סבר דלא משכחת שיהי' בזה מעשה, וסובר דגם זרקו לים לא הוי מעשה, אבל ר' יהודה דסובר דהפטור משום להנל"ע, ואמר שם הגמ' דסבר דלשאב"מ לוקין עליו, זהו רק להך מ"ד שם, דיאמר דסבר כר' יהודה, אבל להלכה דקיי"ל לוקין נאמר דטעמו דר' יהודה משום דסובר דזרקו לים הוי מעשה, וכן יסבור הרמב"ם. ובפרט לפימש"כ הדר"ג דפליגי הבבלי והירוש' לגבי שבועה דכ"ש די"ל כן לגבי נותר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה