אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה י
אין אכילה פחותה מכזית ולא הקטרה פחותה מכזית, לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית, או שחשב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית בין במחשבת זמן בין במחשבת מקום הזבח כשר, חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ, או שחשב לאכול כחצי זית אחר זמן הקטרה הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין, ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית, ותאכל האש חצי זית הרי אלו מצטרפין לשון אכילה אחד הוא. חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וחזר וחשב על חצי זית אחר באותה המחשבה, הרי אלו מצטרפין, חשב לאכול כחצי זית ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית בין במחשבת מקום בין במחשבת זמן הרי אלו מצטרפין ששם אכילה אחד הוא.
ואם הוציאו בלשון אכילה, מדברי הרמב"ם שקבע הך דינא על לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית דהיינו להקטיר בר הקטרה כמו אימורין דאכילה והקטרה אין מצטרפין, ובזה כתב ואם הוציאו בלשון אכילה היינו החצי זית אימורין ואמר עליו ותאכל האש חצי זית הרי אלו מצטרפין, ואף דשיאכל כחצי זית ודאי אינו באימורין אלא בבשר דהא לאכול אינו חייב אלא בבר אכילה ולא באימורין, ומ"מ מצטרפין שני החצאי זית דלשון אכילה אחד הוא, ומוכח מד' הרמב"ם דדוקא בכה"ג, אבל אם אמר על הבשר שתאכל האש כזית למחר אינו פיגול, אף דשתאכל בהמה למחר הוי פיגול, זהו משום דהוא אכילה ממש ועומד לאכילה אבל אכילת אש אף דשמה אכילה אבל אינו עומד לזה, אלא אימורין דבר הקטרה ועומדין לישרף באש, ורק דנ"מ דאם אמר על האימורין בלשון הקטרה אין מצטרפין עם חצי זית דאכילת בשר, ואם אמר בלשון אכילה מצטרפין.
וראיתי בד' הקרן אורה כאן בסוגיא שפי' כן דעת הרמב"ם, וכתב אבל לא משמע הכי בשמעתין, וכונתו הוא דר' ינאי דאמר שיאכלו כלבים למחר פיגול ודאי על בשר, וא"כ מה דפריך ליה רב אמי מחישב שתאכלהו אש למחר הוא נמי באכילת בשר וכן פירש"י, ומה דמוכיח זה מלאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית פירש"י והא תנן דאפי' אש גבוה במידי דחזי ליה ואורחא לא מיצטרפא עם אכילת אדם, ואע"ג דאכילה שמה אלמא לא מדמי אכילות להדדי, עוד קשה לדעת הרמב"ם מה שהקשו התוס' כאן ובמנחות דף י"ז דלמה צריך קרא דתאכלהו אש לא נופח, דהא כתיב אשר תאכל האש את העולה, ועוד דילפינן במנחות דף י"ז מאם האכל יאכל, וכתבו דאש דגבוה פשיטא דשמה אכילה, ובמנחות ביארו יותר דמקרא דתאכלהו אש לא נופח לא ילפינן אלא על אש דהדיוט ובבשר, אבל על אימורין באמת אינו מפגל באש דהדיוט, וא"כ קשה להרמב"ם דמפרש באימורין ל"ל תרי קראי, ועמד בזה הקרן אורה במנחות שם, והתוס' שם תירצו מקודם דקרא דשתי אכילות צריך אם לא הזכיר אכילת אש אלא אכילת מזבח, וכתב הק"א דאין ליישב בזה דעת הרמב"ם דהא לא הביא הך דינא דחשב על אכילת מזבח, וכתב ליישב דהש"ס מספקא לי' במחשבת אכילת מזבח דאמר שם א"נ מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית, ואינו מיושב כלל דעכ"פ הי' להרמב"ם להביא דאסור מספק.
והנה מדברי הרמב"ם כאן שכתב ותאכל האש חצי זית משמע דבסתם אש כן, וגם אש דהדיוט מפגל דהא לא כתב אש המזבח, ואף דמיירי באימורין ומוכח דאינו סובר כדעת התוס' דבאימורין אינו מפגל אם חשב על אכילת אש דהדיוט, ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דפריך ר' אמי מלאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית, מוכח דמה דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר הוא ג"כ על אימורין דשייך בהם גדר אכילת אש, וזה דהקטרה הוא כמו אכילה פשוט מקרא דכתיב אשר תאכל האש את העולה, ומה שהוצרך ר' אמי להוכיח מקרא דתאכלהו אש לא נופח זהו אם חישב שתאכלהו אש דהדיוט, דבלא ר' ינאי היינו אומרים דאף דנתרבה מאם האכל יאכל. אם חשב בלשון אכילה זה דוקא באכילת אש דגבוה, אבל אכילת אש דהדיוט לא שייך להקטרת אימורין, אבל כיון דאמר ר' ינאי דאכילת בהמה הוי פיגול בבר אכילת אדם, א"כ ה"נ יהני מחשבה על אכילת אש דהדיוט בבר אכילת אש דגבוה, וע"ז פריך וכי תימא ה"נ והתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר חצי זית כשר, ובשלמא אם היינו אומרים דאכילת אש דהדיוט אינו מועיל לפיגול, לכן אין מצטרף אכילת חצי זית דאדם עם הקטרת חצי זית דאכילת אש של גבוה שיש בה גדר הקטרה והקרבה אינו מצטרף עם אכילת אדם, ולפי"מ דמסיק דאי חשיב בלשון אכילה ה"נ א"כ אם חשב על אימורין שתאכלם אש דהדיוט הוי פיגול, וכן מצטרף עם מחשבת אכילת אדם בבשר אם חשב על אימורין באכילת אש, בין אש דגבוה בין אש דהדיוט, אבל מחשבת אכילת אש על בשר לא מהני, דבשר אינו עומד לישרף באש, ולא ילפינן מקרא דתאכלהו אש לא נופח אלא על אימורין דעומדין לישרף.
ומבואר דעת הרמב"ם דחולק בשני הענינים על התוס', חדא דגם אם חישב על אימורין שתאכלם אש דהדיוט חייב, ועוד דדוקא באימורין דשייך בהם עכ"פ גדר אכילת אש, אבל בבשר דאינו עומד כלל לישרף לא ילפינן מקרא דתאכלהו אש לא נופח דמיקרי מחשבת אכילה דאינו אלא איבוד, ומ"מ מחשבה על הקטרת אימורין בלשון אכילה מצטרף עם מחשבת אכילת אדם בבשר, כיון דגם שרפת אש מיקרי אכילה ואימורין עומדין לישרף.
ובדעת רש"י מוכח דאף דפירש הא דפריך אלא מעתה חישב שתאכלהו אש למחר באכילת בשר זהו משום דבהכי מיירי ר' ינאי, אבל מ"מ סובר דגם אם חשב על אימורין כן הוא פיגול, דהא כתב בדף נ"ה בד"ה באכילת פרים ובשריפתן, אע"ג דאמרן בפירקין דלעיל חישב שתאכלהו אש למחר פגול, ה"מ דחשיב בלשון אכילה כדאוקי התם ובתוס' כתבו שם ובחנם דחק דלעיל מיירי במידי דראוי לאכילת אדם, אבל האי לא שייך ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח, אכן גם לדעת הרמב"ם דחישב על אימורין שתאכלם אש הוי פיגול, מ"מ י"ל דהוא דוקא באימורין דעומדין לאכילת אש דמזבח, דכתיב בזה אשר תאכלם האש, אבל שרפת פרים שהם חוץ לעזרה, ודאי לא הוי אכילה ואינו מפגל, והמל"מ פי"ג הל' ח' במש"כ הרמב"ם או שחשב לשרוף ציין לדברי רש"י אלו דאם חשב שתאכלהו הוי פיגול ולפלא שלא הביא ד' התוס' ומשמע דסובר דהתוס' לשיטתם דסוברים דדוקא בבשר הוי פיגול, אבל באימורין ובאש דהדיוט לא הוי פיגול, אבל א"צ לזה דבפרים הנשרפים גם הרמב"ם סובר דלא מהני אפילו לשון אכילה דלא שייך בהו אכילת מזבח, וראיתי אח"כ במנ"ח מצוה קמ"ד שכתב ג"כ בדעת הרמב"ם כן, אלא דכתב שהתוס' לשיטתם במנחות, וא"צ לזה וכנ"ל, אח"כ הביא מד' הטה"ק שמפרש גם בד' רש"י כדעת התוס' ע"ש.
חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ וכחצי זית מן הלבונה הרי אלו מצטרפין, שהלבונה עם הקומץ למנחה כאימורין לזבח, לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו הרי זה פיגול כמו שנתבאר, אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר או שחשב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר כיון שחשב עד כדי הזיה מן הדם פסול.
לפיכך אם חשב להקטיר כזית מן הלבונה, כתב המל"מ וז"ל דע דבפ"ק דמנחות די"א לא נקט במשנה כזית אלא בקומץ, אבל בלבונה נקט סתם להקטיר לבונה, ורש"י פירש דהך סתמא כרבנן דאמרי לקמן דלבונה כשרה אפי' בקורט אחד הילכך לא תנא כזית, ועיין במש"כ רבינו לעיל פי"א מהל' אלו דין ח' וצ"ע, ועיין בפי"ט מהל' מעה"ק דמשמע מדברי רבינו דמקטיר בחוץ פחות מכזית דלבונה דפטור, ועיין בפי"ג דזבחים דף ק"ט במשנה דהקומץ והלבונה דמוכח מינה דבעינן כזית דלבונה לחייבו משום חוץ עכ"ל.
והנה המשנה למלך נשאר בקושיא בתרתי א' על מה שפסק הרמב"ם כאן דצריך כזית לבונה, ובפ' י"ט מהלכות מעה"ק משמע ג"כ מדבריו דצריך כזית לבונה להתחייב בחוץ, וכונת המל"מ הוא דבהל' ח' שם כתב כל דבר שחייב על העלאתו בחוץ, כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב, ובהל' ט' כתב כיצד הקומץ או הלבונה והאימורין וכו', ומוכח דגם בלבונה צריך כזית להתחייב בחוץ, ולפי"מ שפירש"י זה תלוי בשיעור לבונה להקרבה, וקשה דבפי"א הל' ח' כתב דהשיעור הפחות בלבונה הוא שני קורטין, ב' הקשה דתנן בזבחים דף ק"ט הקומץ והלבונה והקטורת וכו' שהקריב מא' מהן חייב ומפורש דגם בלבונה בעי כזית.
ונראה דבמנחות דף כ"ו פליגי ריב"ל ור' יוחנן דריב"ל סובר אין הקטרה פחותה מכזית, ור' יוחנן סבר יש הקטרה פחותה מכזית, וא"כ דברי רש"י שכתב דצריך לאוקמי כרבנן דאמרי דלבונה כשרה בקורט אחד, עוד אינם מיושבים דעכ"פ לריב"ל דסבר אין הקטרה פחותה מכזית הא אינו פגול בפחות מהקטרת כזית, וצ"ל דרש"י מפרש דלריב"ל נאמר דמה דתנן או להקטיר כזית מקומצה אתא לאשמעינן דאף דאין קומץ פחות משני זתים, מ"מ אם חישב להקטיר כזית מקומצה ג"כ הוי פיגול, ולכן גבי לבונה דלא צריך קומץ וסגי בקורט אחד או ב' קורטין לא צריך לאשמעינן דאם חשב להקטיר כזית מלבונה חייב, ומה דע"כ צריך שיקטיר כזית מלבונה דבלא זה לא הוי הקטרה, ובזה לא נחת מתני' לאשמעינן דזה פשוט דבלא הקטרת כזית לא הוי הקטרה, ולר"י דסבר יש הקטרה בפחות מכזית מיושב מתני' כפשטה דלא צריך כלל כזית בהקטרת לבונה, דאף דבקומץ לא חשיב לפגל בפחות מכזית זהו משום דעיקר הקטרת הקומץ הוא כולו, אלא דהקטירו פעמים כשרה, ולכן לגבי חיוב פיגול צריך הקטרת כזית כמו דצריך באכילה כזית, אבל בלבונה דעיקר הקטרתו בקורט אחד או ב' עושה פגול גם אם חשב להקטיר קורט אחד.
ומיושבים ד' הרמב"ם כיון דפסק בפי"א הל' ט"ו כריב"ל דאין הקטרה פחותה מכזית, לכן כתב כאן ובפי"ט מהל' מעה"ק לענין חיוב חוץ, דדוקא בהקטרת כזית מפגל וחייבין בחוץ, אלא דעוד אנו צריכין ליישב מתני' דבזבחים דף ק"ט דתנן גבי חיוב חוץ דדוקא בכזית, וקשה לר' יוחנן דסבר יש הקטרה בפחות מכזית, ונראה דגם זה מיושב דר' יוחנן יסבור דסתם מתני' דדף ק"ט כר"מ בדף י"א דסבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף, ולכן אין חילוק בלבונה וקומץ וכל הדברים שחייבין עליהן בחוץ שאין חייבין על הקטרתם אלא בכזית, ואף דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה לא קשה, כיון דאיכא מתני' דדף י"א דסברה דלא צריך כזית בלבונה, ולכן סבר כר' יהודה לגבי ר"מ.