אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יד · הלכה ז

הלכה ג

ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת והעור של בהמה כולו חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה, אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר אינו ראוי לאכילה, וכן העצמות והגידים והקרנים והטלפים והנוצה של עוף והצפרנים והחרטום שלו וראשי האגפים וראש הזנב אפי' מקומות הרכים וכל אלו הדבוקים בבשר שאילו יחתכו מן החי יבצבץ הדם ויצא, הואיל ואינן חשובין נקראין דבר שאינו ראוי לאכילה לענין הקרבנות, וכן המרק והתבלין והשליל והשליא וביצת העוף והבשר שפולטתו הסכין בשעת הפשט, וישאר מודבק בעור והוא הנקרא אלל, כל אלו אינן חשובין לענין מחשבת הקרבנות והרי הן כדבר שאין ראוי לאכילה.
חוץ מעור האליה, בזבחים דף כ"ח פליגי רב הונא ורב חסדא אם עור האליה כאליה לענין הקטרה, ורב הונא סבר דלאו כאליה דמי, ורב חסדא סבר דכאליה דמי, ואמר שם דשמואל סבר כרב חסדא, ולענין אכילה אמר שם דלכו"ע כאליה דמי, והרמב"ם בפיהמ"ש מפרש מתני' כרב הונא דעור האליה אינו ראוי להקטרה, לכן מהני בו מחשבה לאכילה, וטעמא דפסק כרב הונא אף דשמואל סבר כרב חסדא בדין אם ראוי להקטרה, יש לומר משום דשמואל מוקי לסתם מתני' כר"א שלא כהלכה, ולגבי רב חסדא דמוקי מתני' באליה של גדי, סובר הרמב"ם דרב הונא ור"ח הלכה כר"ה, ובדברי הרמב"ם כאן שכתב חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה מוכח דסובר דלענין הקטרה לא הוי בר הקטרה, והקרן אורה כתב שלא מצא בדבריו בחבורו דין עור האליה לגבי הקטרה, דלא כתב אלא דעור האליה ראוי לאכילה ובזה כ"ע מודים, אבל באמת שפיר מוכח בדבריו דהוא לאו בר הקטרה, דכיון שכתב חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה ודאי כונתו דמועיל בו מחשבת אכילה, ואם הוא בר הקטרה, א"כ הוא מחשב מאכילת מזבח לאדם, ולהעמיד דכונתו דנ"מ באליה של גדי כדמוקים ר"ח למתני' בודאי זה דוחק שהיה לו לפרש, וכיון דלא כתב רק זה שהוא ראוי לאכילה ולא הזכיר להקטרה, מוכח דלאו בר הקטרה הוא, וכמו שכתב בפיהמ"ש, ואינו מועיל בו מחשבה להקטרה.
אלא דקשה לפי"ז למה לא חשב בהלכה ו' שכתב ואלו ראויין לאכילה ולא להקטרה גם עור האליה, עוד קשה דבברייתא דמייתי בגמ' מפורש דבעולה ודאי גם עור האליה כאליה להקטרה ופוסל במחשבה להקטירו, ולמה לא הזכיר הרמב"ם דבעולה הוא בר הקטרה ואינו בכלל העור שמפשיטין בעולה ואינו בהקטרה, ובפ"ו מהל' מעה"ק שכתב דמפשיט את העולה לא הוציא מן הכלל עור האליה דאינו מפשיטו.
ונראה דבחולין דף קכ"ב גבי דין טומאה תנן ואלו שעורותיהן כבשרן ונמנה שם עור של תחת האליה, ומבואר שם בגמ' דהוא חד דינא עם הא דראוי לאכילה לגבי פגול, ומייתי שם הך ברייתא דמייתי הגמ' כאן בדין פגול, וכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א הל' כ"א וז"ל, ואלו שערותיהן כבשרן וכו' ועור שתחת האליה וכו' כל אלו העורות כשהן רכות הרי הן כבשר לכל דבר, בין לאיסור אכילה בין לטומאה עכ"ל, ולכן כיון שכבר כתב שם דעור שתחת האליה הוא כבשר לכל דבר, א"כ פשוט דאינו בכלל עור בדין הפשט לגבי עולה, ומה דגבי אימורין אינו בדין הקטרה הא אמר רבא בטעמא דרב הונא דכתיב חלבו האליה ולא עור האליה, והיינו דאף דעור האליה הוא כבשר אבל אינו בכלל חלב, ונמצא דדוקא בדין הקטרת אימורין אין עור האליה בכלל, אבל בעולה ודאי הוא כבשר, ומיושב מה שלא כתב בהל' ו' דין עור האליה בין ראויין לאכילה ואינן ראויין להקטרה, דכיון שכבר כתב בהל' מאכ"א שהוא כבשר לכל דבר, לא הוצרך לכפול כאן, והרי כתב הבשר הנאכל מכל הזבחים, וכן לא הוצרך מטעם זה לכתוב דבעולה אין מפשיטין אותו ומקטירין אותו כיון דהוא כבשר לכל דבר.
ב) אבל המוראה והוא הקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, בספר אור הישר לידידי הגאון מוהרש"י הילמן שי' על תנ"ך בפ' ויקרא הביא שהגאון בעל שפת הים כתב לו לתמוה על דברי הרמב"ם אלו דהא מפורש בתו"כ ובזבחים דל"ה דמוראה זו הזפק, וכתב שם דבהל' מעה"ק פ"ו מוכח דמפרש מוראה זו זפק, וכתב שם והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה, לכן כתב דע"כ יש כאן ט"ס וצ"ל אבל המוראה והוא הזפק והקרום הדק הדבק בעור ומבדיל בינו ובין הבשר, פירוש בין הזפק ובין הבשר, וביאר שם דבריו ע"ש, והדברים מוכרחים.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה