אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה ג
בדבר הראוי לעבודה כיצד מנחת העומר שקמצה שלא לשמה הרי זו כמי שנעשית לשמה ושיריה נאכלין, מפני שהיא מן השעורין, ואין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה אין מחשבתו מועלת שהרי אינה דבר הראוי לעבודה וכן כל כיוצא בזה.
השגת הראב"ד בדבר הראוי לעבודה וכו' עד מפני שהיא מן השעורים, א"א לא מיחוורא לי האי גירסא דא"כ מנחת קנאות מאי איריא שהלבונה עליה תיפוק לי דקמח שעורים היא, אלא נוסחא דווקנא לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא ואין מביאין מנחות ובכורים קודם לשתי הלחם, ואע"פ שקרב העומר והותר באכילה.
הכ"מ כתב על קושית הראב"ד דאיכא למימר לבונה דנקט במנחת קנאות חדא ועוד קאמר, חדא שהיא של שעורים ועוד שיש עליה לבונה, ואינו מיושב כלל דהא ממה שכתב והלבונה עליה קודם שילקט הלבונה מוכח דאם ליקט הלבונה וקמץ אח"כ מהני מחשבה, ותימה שלא הזכיר הכ"מ מה שכתב רש"י וז"ל ואי משום מנחת סוטה לאו ראיה היא דמנחת סוטה קמח ושל עומר גרש, ועוד דלאו עבודה היא, דלברר עון קאתיא והאי דפסלה מחשבה במנחת קנאות, משום דחטאת קרייה רחמנא עכ"ל.
והנה תי' א' קשה ליישבו בדעת הרמב"ם דהא כתב מפני שהיא מן השעורין, ואין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, ומפורש בדבריו דעיקר מה דאין מנחת העומר ראוי לעבודה הוא רק משום דשל שעורים היא, ולא משום דהוא גרש ולא קמח, ואף דגם גירסת רש"י כן בגמ' דשל שעורים היא, מ"מ בגמ' אפשר להוסיף ולפרש, אבל הרמב"ם ביאר להדיא דאין השעורין דבר הראוי לשאר קרבנות, אך תי' הב' שכתב רש"י יש להתיישב בזה, דמה שכתב דלאו עבודה היא דלברר עון קאתיא אינו מוסבר דהא עכ"פ יש בזה עבודת המנחות, ואם יקמוץ זר ודאי חייב משום עבודת זר ועוד דכיון שכתב הרמב"ם בטעמא דמנחת קנאות שכיון שהלבונה עליה אינה דבר הראוי לעבודה מוכח דאם אין הלבונה עליה הוי דבר הראוי לעבודה וקשה דהא של שעורים היא.
לכן נראה ליישב ע"פ תי' רש"י משום דמנחת סוטה לברר עון קאתיא אבל באופן אחר, דמה דאמרינן דשל שעורים אינו דבר הראוי לעבודה היינו בסתם מנחות שבאין לכפרה, והיינו דכל המנחות עיקרם באין לכפר, ולכן הם באים מקמח של חטים שהם משובחים משל שעורים, ואפי' בדברים הכשרים לקרבנות אסור להביא כחוש, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' איסורי מזבח הל' א' לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה כיצד הי' חייב עולה לא יביא שה כחוש וכו' וע"ז נאמר וארור נוכל וגו', ובהל' י"א שם כתב ומאחר שכולן כשרים למנחות למה נמנו וכו', הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא וכו', ולכן בכל המנחות שבאין לשם כפרה אמרה תורה להביא מקמח חטין, ולכן מנחת העומר שהוא של כל ישראל ובא ג"כ לכפרה הוא חדוש שבאה משל שעורין, ולכן לא מהני בה מחשבה משום שהוא דבר שאינו ראוי לעבודה, ובזה הוא שכתב הרמב"ם ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות, אבל מנחת סוטה שאינה באה לכפרה אלא לברר עון וכדאמר ר' יוחנן בכריתות דף כ"ד מנחה זו לא דמיא לשאר מנחות, ואין בזה חדוש מה שבאה מן השעורים, ולכן נחשבת ראוי לעבודה כיון שהוא קרבן מיוחד שבא למטרה זו לברר עון, ולכן שפיר מהני מחשבה במנחת סוטה רק כשהלבונה עליה לא מהני מחשבה.