אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה יג
האומר הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואין ידוע איזו היא, הרי זו הנשארת אין לה תקנה, שאם יביא עמה לחם שמא התמורה היא, ואם הביאה בלא לחם שמא התודה היא, לפיכך לא תיקרב זו לעולה אלא תרעה עד שיפול בה מום.
השגת הראב"ד האומר הרי זו תודה ונתערבה וכו' עד אלא תרעה, א"א מה תקנה יש בזה, אלא יביא אחרת ולחמה, ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה.
הכ"מ כתב על ד' הראב"ד דאינו מבין ההשגה דכיון שכתב הרמב"ם באומר הרי זו א"כ אין עליו חיוב לעשות תקנה, וכתב בזה החכ"צ בסי' כ"ד דגם באומר הרי זו צריך לעשות לה תקנה אחר שיפול בה מום, והוכיח זה מדין בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר ששנינו בשקלים פ"ז מ"ד ומייתי לה בקידושין דף נ"ה, ואמר שם ר' יוחנן דממתין לה עד שתומם, ומייתי שתי בהמות ומתנה, ומוכח דאף שמצא הבהמה ולא נתחייב בה צריך לתקן את הקרבן שיקנה בדמי הבע"מ, שצריך לקנות קרבן אחר כמותה, כמש"כ בפ"ה מהל' ערכין, והחק נתן כאן כתב שהרמב"ם לא כתב תקנה להדמים, בשביל שדמים יכולים להיות מונחים עד שיבוא אלי' משא"כ להבהמה ע"כ צריך לעשות תקנה, וקשה ע"ז ממה שהוכיח החכ"צ.
ונראה דיש ליישב זה לפי"ד הרמב"ם בפ"י הל' י"ח בהך דינא דבהמה שנמצאת, שכתב מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום ומביא שתי בהמות תחתיו ומתנה ואומר אם עולה הי' זה עולה תחתיו, ואם שלמים הי' זה שלמים תחתיו, ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם שמא תודה היה, ומבואר דהאחד שמפריש עולה הוא משל צבור הוא ונסכיו, וזה לא שייך אלא שם דמקריב עולה שהצבור מקריבין עולות לקיץ המזבח, וגם שהקרבן שם הוא נמצא, אבל כאן בתודה שנתערבה בתמורתה אינו שייך שיקחו אחת משל צבור, וצריך לחייב אותו בשתי בהמות וכיון שאמר הרי זו אינו מחוייב להביא משלו שתי בהמות, ומה שהביא החכ"צ מהא דתנן שם בשקלים בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא את נסכיה חזרו להיות מניחין אותה ובורחין התקינו שיהיו נסכיה באין משל צבור, וכתב החכ"צ הרי שאף המוצא בהמה שאינה שלו היו כופין את מוצאה לעשות לה תקנה כ"ש קרבן עצמו שהוא שלו, אף שאינו חייב באחריותו כל שאפשר לתקן עליו לתקן, וזה ק"ו שאין עליו תשובה, והנה באמת צריך באור באיזה כח היו ב"ד מתחלה ממשכנין את מוצאה ובמה נתחייב להביא נסכים, ונראה דיש לפרש מתני' דקאי על מוצא נקבות שהם זבחי שלמים שהמוצא שמביא הבהמה לעזרה ומקריבם שלמים אף שאין הקרבן על שמו מ"מ מסתבר שזוכה בה לאכול הבשר, וכיון שזוכה בהקרבן לאכילת הבשר הי' בדין שיביא נסכים ועיין במש"כ בזה בפ"ו הל' ד' בד"ה ובמש"כ.
איברא דבפיהמ"ש איתא ממשכנים את מוצא העולה, אבל אינו מוכרח שהיא גירסא אמיתית, דהא כתב הרמב"ם שגם העולה עצמה קריבה משל צבור, ובזה לא תנן במתני' דהוא מן התקנה, ולכן יותר מיושב דקאי על שלמים, ובפי' תקלין חדתין כתב מוצא הבהמות, לכן אין ראיה לכאן שאין לצבור שייכות להביא ספיקות של הקרבנות ששייכים לו ולא מצינו כן אלא בדין נסכים שבאין משל צבור, לכן שפיר מיושב כד' החק נתן דכאן אין עליו חיוב לתקן ולהביא שתי בהמות כיון שאמר הרי זו.
ובמה שכתב הראב"ד התקנה בזה שיביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה, כתב בזה החכ"צ בסי' הנ"ל בבאור דבריו וז"ל שיביא בהמה ולחמה ויתנה ויאמר אם אותה שהוממה היתה תודה הרי בהמה זו ולחמה חליפתה, שאף שאינו מחוייב להפריש אחרת תחת תודת נדבה שאבדה שהרי אינו חייב באחריותה, מ"מ אם הפריש אחרת תחתיה אהנו מעשיו לענין שאם יקרבו אחריה דמי התודה שאינן תודה אלא מותר דתודה, ואין להקשות דא"כ גם קודם שהוממה יפריש אחרת במקומה ויקריבה עם לחם, ואח"כ יקריב הספק תערובות בלא לחם, דיש לומר דכ"ז שהתודה לפנינו א"א ליקרא שם חליפין על אחרת, אבל כשהוממה שאינה ראויה ליקרב אף שדמיה ראויין ליקרב אפשר ליקרא שם תודה על האחרת, אלא דקשה דהא אמרינן בחליפי תודת נדבה דצריכים לחם שהוא מרבה בתודות, וחזינן דבחליפי תודת נדבה אפי' לאחר כפרה מביא השניה עם לחם, א"כ למה נאמר שהתודה שיקריב מהדמים א"צ לחם, ויש לומר דס"ל להראב"ד דע"כ לא אמרינן מרבה בתודות הוא, אלא כשאינו צריך כלל להביא חליפתה, אבל כשרוצה לתקן דמי בע"מ הללו שאין להן תקנה אלא בהבאת בהמה אחרת, אני קורא אותה חליפין ממש ויש בה כח לעשות הדמים מותר דתודה שלא יצטרכו לחם, אלא שנשאר עלינו לידע מנ"ל להראב"ד הך מילתא לפליגי בהכי וצ"ע עכ"ל החכ"צ.
והנה החכ"צ בעצמו נשאר בצ"ע מנ"ל להראב"ד חדוש זה, ובאמת הוא תימה דכיון שהראשונה היתה נדבה ואם הוממה למה יוכל להביא אחרת שתהי' במקומה והדמים שלה יהיו מותר דתודה דכיון שאין עליו שום חיוב להפריש תודה אחרת ואם היתה מתה לא היה צריך לעשות תקנה לדמיה, ולמה יוכל להפריש תודה אחרת ולומר שהיא במקום הראשונה, כדי שהדמים יהיו מותר תודה.
וראיתי בחק נתן שכתב בבאור דברי הראב"ד שיביא תודה ולחמה ותהי' היא עיקר תודה ויביא עמה דמיה של זו ויהיו מותר תודה, ולכך יביא בהן תודה בלא לחם, ואין להקשות היכי מביא תחלה בדמיה של זו מותר תודה, וכי מפרישין תחלה למותרות כדפריך לקמן י"ל דלא פריך לקמן אלא היכי דמביא בהמה אחרת של חולין ויעשה אותה בתחלה מותר, אבל דמיה של זו שמתחלה לא הפריש אותה אלא לעיקר תודה, ועכשיו מפני שאין לה תקנה יכולין לעשות דמיה מותר, עכ"ד הח"נ, והוסיף עוד להקשות דא"כ יעשה כן בלא הוממה, וכתב בזה כמש"כ החכ"צ, דהתודה בעצמה א"א לעשותה למותר, אבל דמיה אפשר לעשות למותר, והחלוק מד' החק נתן לד' החכ"צ הוא שהחכ"צ כתב שהבהמה שיפריש עתה תהי' חליפתה של התודה שהוממה ושמשום זה יכול לעשות מהדמים מותר תודה, ובזה הקשיתי דאיך אפשר שתהי' חליפתה של תודת נדבה כיון שאין לו שום חיוב להפריש במקומה, אבל הח"נ לא כתב כן, אלא שהבהמה שיפריש עתה תהי' עיקר תודה, והיינו שבאמת תהי' תודה חדשה, ומ"מ יכול לעשות הדמים של התודה שהוממה למותר תודה, אלא שהקשה דהא אין מפרישין תחלה למותרות, ובזה חילק בין להפריש בהמת חולין תחלה למותר, ובין בהמה שכבר יש בה קדושה מכח הדמים, ומוכח דסובר דהא דאין מפרישין תחלה למותרות הוא כשההפרשה הוא תחלה, אבל אפשר שכונת הגמ' בלשון תחלה הוא שא"א לעשות מתחלה דין מותר, ודין מותר הוא דוקא היכי שנעשה מותר, דהיינו שהפריש בהמה במקום תודה שנאבדה, או כשהפריש שתי תודות לאחריות, אבל א"א לעשות מתחלה קרבן תודה שיהי' בה דין מותר תודה, וא"כ כשקנה מדמי תודה שהוממה א"א לעשות הבהמה מתחלה למותר תודה.
לכן נראה דהנה זה ודאי דאף דבתודת נדבה א"א שאחר ההפרשה כשנאבדה התודה יפריש אחרת במקומה ותהי' מותר תודה, אם תמצא הראשונה כדאמר הגמ', וצ"ל עוד דאפי' קודם שנאבדה א"א להפריש אחרת לאחריות במקומה, כיון שהיא רק תודת נדבה, וכן מוכח מהא דאמר רבי דא"א להפריש עכשיו למותרות, דהא יוכל להפריש עכשיו בהמה עם לחם שתהי' או תודה אם הקיימת היא תמורה, ואם הקיימת היא תודה יהי' הלחם לה והבהמה תהי' לאחריות להקיימת, וע"כ דכיון שהיא תודת נדבה לא שייך להפריש לה אחרת לאחריות, אבל מ"מ מתחלה אפשר להפריש שתי תודות לאחריות אפי' הפריש שתיהן לשם נדבה, וכדאמר הגמ' בדף פ' והא גבי תודה כה"ג וכו' ופירש"י שאם הפריש שתי תודות לאחריות וכו' ולא הוזכר שזהו דוקא בנודר תודה, וא"כ כאן שמפריש מתחלה בהמה לשם תודה, ומפריש הבהמה שיקנה מדמי הבהמה שהוממה שתהי' לאחריות להבהמה שמפריש עכשיו, זה ודאי לא שייך לדין וכי מפרישין תחלה למותרות, וא"כ שפיר כתב הראב"ד ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם שהיא מותר דתודה. דהיינו שיפרישה מתחלה בעת שיקנה אותה מדמי התודה שתהי' לאחריות להתודה האחרת שיביא עם לחם, ותהי' מותר תודה אחר שיקריב האחרת, ויקריבה בלא לחם.
אלא שאנו צריכין לבאר דאיך אפשר לקנות מדמי התודה שהוממה שהיתה עיקר תודה שהיתה צריכה לחם, שהבהמה שיקנו הדמים תהי' רק לאחריות ולמותר תודה. אך זה מיושב לפימש"כ בהל' ח' דעיקר דין התודה בעצמה אינו בהכרח שיהי' בה חיוב הקרבת לחם, אלא שאם היא תודה בעיקרה חייבתו התורה להביא לחם להתודה, אבל גם תודה בעיקרה אם היא תודת נדר אפשר שתאבד ויפריש אחרת תחתיה ויקריבה עם לחם ואח"כ תמצא, יהי' בה דין מותר תודה ויקריבה בלא לחם, לכן גם בתודת נדבה שאין בה מציאות זו, אבל עכ"פ עיקר קדושת התודה אין בה הבדל בין תודת נדר לתודת נדבה, ולכן כשהוממה התודה וקונה בדמיה יכול לקנות בהמה שתהי' היא יחד עם עוד בהמה שיקנה לתודה שיהיו שניהם לאחריות, ואם יקריב מקודם אותה שהפרישה מחדש, תשאר אותה שנקנית מדמי התודה שהוקדשה לאחריות רק מותר תודה, ומבוארים דברי הראב"ד.