אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה ח
ולד תודה ותמורתה והמפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אם הביאן לאחר שכפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם, ואם עדיין לא כיפר בה והרי היא וחליפתה או היא וולדה או היא ותמורתה עומדות הרי שניהן צריכין לחם, במה דברים אמורים בנודר תודה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, ולדה אינו טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה.
והרי היא וחליפתה וכו', דברי הרמב"ם צריכין באור דלכאורה משמע מדבריו דתלוי בזמן הבאתן לעזרה, דאם שתיהן עומדות בעזרה קודם הקרבה נתחייבו שתיהן בהבאת לחם, אבל א"א לומר כן דהא בהלכה ט' כתב הפריש אחת ואבדה ונמצאו כולן והרי שלשתן עומדות נתכפר בראשונה וכו', וצריך לומר דבהל' ט' כונתו שעומדות חוץ לעזרה, וכן מפרש מימרא דרבא, אבל הוא דוחק גדול והי' לו לפרש, ועוד דבברייתא תניא דאם שתיהן עומדות יקריב איזה שירצה ולחמה עמה, והשניה אין טעונה לחם ומשמע אפי' שתיהן בעזרה, ובס' לקוטי הלכות בזבח תודה עמד בזה, ורצה לומר דמה שכתב שניהן צריכים לחם היינו שאיזה מהן שיקריב טעונה לחם וכתב שבפיהמ"ש לא משמע כן, ובאמת גם בד' הרמב"ם כאן א"א ליישב כן.
ונראה דאין תלוי אם עומדות בעזרה אלא בשעת תחלת הקרבה והיינו בשעת שחיטה דאי הזמן לקדש הלחם בשחיטה כדאמר במנחות דף עח ע"ב שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, ולכן כיון שעוד לא נתכפרו הבעלים ושתיהן ראויות להתכפר בהן שתיהן טעונות לחם, ואפי' שחט אחת והביא לחם ובא לשחוט השניה כיון שעוד לא נזרק הדם ולא נתכפר בראשונה טעונה לחם, אבל אם נזרק כבר דמה של הראשונה ונתכפר בה אין השניה טעונה לחם דהוי מותר תודה, וראיתי אח"כ בקרן אורה שכתב כן.
ובמה שמחלק הרמב"ם גם גבי תמורה בין נודר תודה ובין תודת נדבה שהוא מד' הגמ' ואמר שם בטעמא דמרבה בתודות הוא, ופירש"י על המפריש תודה והפריש אחרת תחתיה דדוקא בנודר תודה שהוא חייב להביא תודה, לכן אמרינן שאם נמצאת הראשונה ונתכפר הוי השני' מותר תודה ואינה טעונה לחם, אבל בתודת נדבה שאבדה כיון שאינו מחויב בתודה, א"כ כי הפריש אחרת תחתיה הוי מרבה בתודות היינו שאינה במקום הראשונה אלא תודה חדשה, ולכן אף שנמצאת הראשונה ונתכפר בה חייב להביא לחם גם על השניה, והרמב"ם כתב זה גם על תמורתה וקשה טובא ועמד בזה הקרן אורה דזה אין סברא אלא על המפריש תודה ואבדה, אבל על תמורתה הא לא שייך זה כלל, דהא לא הי' צריך ואסור לו להמיר אלא שאם המיר התמורה קודש, אבל אין כאן טעם לחלק בין נודר תודה ובין תודת נדבה ושניהם צריכים להיות מותר תודה שאינה טעונה לחם, והנה זה קשה מסברא אבל עוד יותר קשה מדין תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, דתני ר' חייא בדף פ' ע"ב דאין לה תקנה, ומשום דתמורתה אינה טעונה לחם, ומוקים הגמ' באומר הרי זו תודה, וכתב כן הרמב"ם בהל' י"ג ומפורש דגם בתודת נדבה הוי תמורתה מותר תודה, וכתב הק"א ע"ז אין בידי ליישב ומסתפינא להגיה וצ"ל חליפתה טעונה לחם, תמורתה וולדה אין טעון לחם עכ"ל, אבל בפיהמ"ש ג"כ איתא כדבריו כאן דתודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם.
והנה בעיקר הסברא לחלק גבי תמורה בין נודר תודה לתודת נדבה, נראה דזה ודאי דמה שהתמורה נעשית תודה כמו התודה שהמיר בה, זה לבד אינו מחייב אותו להביא לחם דנתמעט מקרא כדתניא בדף ע"ט ע"ב מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה ת"ל אם על תודה יכול יהו טעונות לחם ת"ל והקריב על זבח התודה ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם, אלא דכיון דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, גלי קרא שדין התמורה צריך להיות כדין התודה עצמה, ולכן מה שאין התמורה טעונה לחם זהו משום שהתודה עצמה אין קדושת והקרבת התודה מחייבתו בלחם, דהא אפשר בתודה שאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והקריב מקודם השניה אין הראשונה טעונה לחם, דהא לאחר כפרה אינה טעונה לחם, נמצא דעיקר קדושת התודה והקרבתה אינה מחייבת בלחם, אלא דמ"מ כיון דכתיב הוא ותמורתו נמצא דדין התמורה צריך להיות כדין התודה, לכן תלוי דין התמורה לגבי לחם בדין התודה, ומשום זה יש חילוק בין נודר תודה לתודת נדבה, דבנודר תודה כשהמיר בה כיון דהתודה עצמה אינו מוכרח שיהי' חייב בה בלחם, דאפשר שתאבד ויפריש אחרת ויקריבה, ואח"כ ימצאנה ויקריבה בלא לחם, אבל בתודת נדבה כיון דע"כ עיקר התודה א"א שיקריבה בלא לחם, לכן גם התמורה יש לה דין התודה שהיא צריכה לחם.
אלא דמ"מ כיון שאנו רואים שעיקר דין התודה בעצמה אינו בהכרח שיהא בה חיוב הקרבת לחם, רק דבתודת נדבה א"א שיופקע חיוב לחם ממנה, לכן אמרינן דכיון דאין עיקר דין התודה מחייבתו בלחם, לכן גם עיקר דין התמורה אין מחייבתו בלחם, כיון דקרא דוהקריב על זבח התודה ממעט תמורתה, ולכן בזמן שעשה תמורה אפי' בתודת נדבה עוד לא נעשה דין לחייב התמורה בלחם, רק דכיון דאיכא קרא דוהי' הוא ותמורתו גלי קרא שדין התמורה צריך להיות שוה לדין התודה, לכן נשאר דין הלחם תלוי בסוף דין הקרבת התודה, דאם בהקרבת התודה יהי' צריך להביא לחם, אז יהי' צריך להביא גם על הקרבת התמורה לחם, אבל אם בסוף קודם הקרבת התמורה לא הי' דין הבאת לחם בהתודה עצמה, אז אין לנו דין גם בהקרבת התמורה להביא לחם בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן דאם התודה מתה א"כ אין כאן הבאת לחם בשביל התודה, וכיון דעיקר קדושת התודה אין מחייבתה בלחם, ולכן אינו צריך להביא לחם על הקרבת התמורה.
וההכרח לחילוק זה הוא דכיון דהרמב"ם מפרש דמה דאמר הגמ' דחליפי תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם קאי בין אחליפין בין אתמורות, וקשה ברייתא דר' חייא דתודה שנתערבה בתמורתה, וע"כ אנו צריכים לחלק כמו שכתבנו, והיסוד לזה הוא שני הדינים א' שנלמד מקרא דוהקריב על זבח התודה דרק תודה טעונה לחם ולא חילופה ולא תמורתה, ב' קרא דכתיב והי' הוא ותמורתו, מלמדנו שהתמורה צריכה להיות דינה כמו התודה ומוכח כמו שבארנו.
ובמה שבארנו יתיישב מה דקשה הא דתודה שנתערבה בתמורתה אפי' אם לא היינו מחלקים גבי תמורה בין נדר לנדבה, דהא עכ"פ זה מפורש בסוגיא דקודם כפרה שניהם צריכים לחם, וא"כ בתודה שנתערבה בתמורתה אם התודה מתה והקיימת היא תמורתה הא הוא לפני כפרה שעוד לא נתכפרו בהתודה, וא"כ התמורה צריכה לחם, אבל לפי"מ שבארנו דמעיקר הדין לא דמי תמורה לחליפי תודה, דהיינו המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה, דחליפי תודה הא לשם זה הפריש האחרת שיפטור בה תורת נדרו, ולכן שפיר טעונה לחם קודם כפרה, אבל תמורה הא גם אם יקריב אותה לא יפטור בה תודת נדרו ומן הדין אינה טעונה לחם, ומה שטעונה לחם הוא רק משום שצריך שיהי' בה אותו הדין כמו בעיקר התודה וזהו בשעת הקרבה כמו שכתבנו, ולכן בתודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן, אם התודה מתה הא כבר אין דין לחם בהתודה עצמה, ולכן גם התמורה אין בה חיוב לחם.