אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה כו
עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו והפריש חלק אחר תחתיו ונמצא האבוד והרי שלשתן מונחין בכלי אחד ואין נוגעין זה בזה נטמא זה שאבד הרי הוא מצטרף עם חלק ראשון ונפסלו, וזה שהפריש אינו מצטרף אלא ישלים עליו נטמא המופרש מופרש וראשון מצטרפין ונפסלו, וזה שנמצא אינו מצטרף עמהן, נטמא החלק הראשון הרי האבוד והמופרש תחתיו מצטרפין. וכן לענין קמיצה קמץ מן הנמצא שיריו עם החלק הראשון נאכלין, והמופרש אינו נאכל, קמץ מן המופרש, שיריו [וחלק הראשון] נאכלין, והנמצא אינו נאכל, קמץ מן הראשון שניהם אין נאכלין לפי ששניהם שירים יתירים שארי הן עשרון שלם ודומין למנחה שלא נקמצה שהיא אסורה, והיאך קרב הקומץ הזה והרי לפניו עשרון ומחצה מפני שהקמיצה תלויה בדעת הכהן, ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד והרי חלקיו אין נוגעין זה בזה.
והרי חלקיו אין נוגעין זה בזה דברי הרמב"ם תמוהים דמפרש מימרא דרבא בשאין החלקים נוגעים, א"כ הא פסק בהל' כ"ג חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעין זה בזה ואין ביניהן מחיצה הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף, לפיכך לא יקמוץ, ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה, ולא יאכלו השיריים, והוא משום דפסק דמה דבעי רב כהנא נשאר בעיא דלא איפשטא, וא"כ איך פסק כאן דשיריו נאכלין, וזה הקשה החק נתן וכן הקרן אורה וכן הזבח תודה ועמדו כולם בצ"ע, עוד הקשה החק נתן במה דפסק בהל' כ"ג דהוא ספק דהא אמר בגמ' דהספק הוא אם צירוף דאורייתא או דרבנן, והרמב"ם פסק בפי"ב מהל' אבות הטומאה הל' ז' דצירוף הוא ממעלות של דבריהם והוא כר' יוחנן בחגיגה דף כ"ג, ובזה כתב דהרמב"ם אינו גורס בגמ' בהבעיא צירוף דאורייתא או דרבנן, והכי קא מיבעי ליה כי אמרי רבנן כלי מצרף דוקא לטומאה דחומרא היא, אבל לקמיצה דקולא היא לא, או דילמא לא שנא, ודבריו אינם מיושבים דכיון דצירוף לגבי טומאה הוא מדרבנן ממעלות בקדשים, וא"כ מהיכי תיתי נימא דמהני נמי לגבי קמיצה כיון דמדאורייתא אין הכלי מצרף.
והנה עוד קשה דעל בעיא דרב כהנא אמרי ליה בני ר' חייא זו לא שמענו כיוצא בו שמענו, שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה. ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות, אם יכול לקמוץ מיהא כשרות אמאי הך דמערב הא לא נגע, אמר רבא דילמא בגושין המחולקין העשויין כמסרק, וכיון דהרמב"ם סובר דהבעיא נשאר בספק הי' לו לפסוק בדין שתי מנחות שנתערבו דדוקא במחולקין ועשויין כמסרק, והוא פסק בהל' כ"ט מתני' כפשטה ולא התנה שיהיו עשויין כמסרק והוא תימה שלא עמדו בזה המפרשים.
והנראה בזה דהנה איתא שם עוד מאי הוי עלה אמר רבא ת"ש דתניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ, א"ל אביי דילמא שני כלים ה"ד כגון קפיזא בקבא דאע"ג דעריבי מעילאי כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזא מתתאי הא כלי אחד דומיא דב' כלים ה"ד כגון עריבתא של תרנגולין, ואע"ג דמפסקן מחיצתא הא נגיע אבל הכא דלא נגיע כלל תיבעי לך, וכיון דהרמב"ם סובר דצריך לפרש הא דרבא גבי אבוד ומופרש דהוא בשאין החלקים נוגעים, וכמש"כ הקרן אורה דכיון דאמר הגמ' בטעמא דמהני קמיצה אף דיש כאן עשרון ומחצה משום דדעת כהן רק על העשרון, וזה ע"כ בשאינם נוגעין זה בזה דאם נוגעים ומעורבים לא יוכל לומר דדעתו על העשרון כיון דהעשרון מעורב מקצתו, לכן סובר דרבא לא ניחא ליה באוקימתא דאביי שהוא דוחק לאוקמי באופן זה, ומפרש ברייתא כפשטה דבכלי אחד כשר, אלא דבזה לא יתיישב כלל דא"כ איך פסק בהל' כ"ג דאם חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעים ה"ז ספק אם מצרף הכלי לקמיצה.
ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דלא הזכיר רבא במימרא דאבוד ומופרש הא דרב כהנא דבעי אי מהני כלל קמיצה בשאין נוגעין החלקים, ע"כ דרבא מפרש דאיכא למיבעי הא דרב כהנא אף דנפשט מהברייתא דוהרים ממנו מן המחובר והוא משום דבברייתא תניא והרים ממנו מן המחובר שלא יביא בשני כלים ויקמוץ, ולכאורה הברייתא בעצמה סותרת רישא לסיפא דמעיקרא תני מן המחובר, ואח"כ תני שלא יביא בשני כלים ויקמוץ, ויש לפרש דבאמת הם ב' דינים ותרווייהו ילפינן מקרא דוהרים ממנו, חדא מן המחובר, והיינו שהקומץ יהי' מחובר לשאר המנחה ממה שהוא קומץ, אבל אם נחלק שיעור קומץ מצומצם אינו יכול לקמוץ אותו בדין קומץ דליכא והרים ממנו, עוד דין ב' ילפינן מקרא דוהרים ממנו דכתיב ממנו צריך שתהי' כל המנחה שלימה במקום אחד שיוכל לקרות בזה ממנו, אבל אם בשני כלים אין כאן ממנו, אלא דאם נפרש כן אין ספק דהקומץ צריך להיות מחובר ולא מהני מה שהוא בכלי אחד עם שאר המנחה אבל המנחה בפני עצמה אף שהיא מחולקת בחלקים שאינם נוגעים זה בזה כיון שהוא בכלי אחד קרינן ביה ממנו, וא"כ אם הקומץ הי' מחובר עם אחד מן החלקים יכול לקמוץ, וא"כ ליכא לספיקא דרב כהנא, אלא דיש לפרש עוד באופן אחר דהוא דין אחד בהברייתא וסיפא פירושא דרישא, ודוקא מב' כלים אינו יכול לקמוץ, אבל אם כל המנחה בכלי אחד יכול לקמוץ אף שהקומץ אינו מחובר עם שאר המנחה, וקרינן בזה והרים ממנו, אח"כ ראיתי שכן כתב גם הקרן אורה דהך בעיא לא תליא בהא דצירוף כלי לענין טומאה, אלא מיבעי ליה דילמא לא אימעוט אלא שלא יביא בב' כלים. או דילמא בעינן מחוברים דוקא, אבל לא נחת הקרן אורה לזה לחלק בין אם הקומץ מחולק או אם המנחה מחולקת, ומשום זה נשאר בצ"ע בהסתירה בין הא דרבא באבוד ומופרש ובין מה שכתב בהל' כ"ג. אבל לפי דברינו מיושב דזה ודאי דרבא לא ניחא לי' לאוקמי הא דכלי אחד כמו דמוקים אביי, וא"כ ודאי דמה דהמנחה בכלי אחד מהני שיכול לקמוץ, אבל זה רק אם המנחה נחלקת והקומץ מחובר עם אחד מהחלקים אבל אם גם הקומץ מחולק בזה נשאר בעיא דרב כהנא אם מהני הא דמונח בכלי אחד שיחשב כאילו הקומץ מחובר עם המנחה וקרינן גם לגבי הקומץ והרים ממנו או דלגבי הקומץ לא מהני זה, וזהו אם סיפא פירושא דרישא, או סיפא מילתא אחריתא.