אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יא · הלכה יט

הלכה יח

קומץ מנחה שנטמא והקטירו הציץ מרצה שנאמר ונשא אהרן יצא הקומץ חוץ לעזרה והכניסו והקטירו אין הציץ מרצה, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא.
קומץ מנחה שנטמא, במנחות דף כ"ה מתני' נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה, ואיתא בגמ' ת"ר דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה, ורמינהו על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד וכו' ובסוף הסוגיא רבינא אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והרמב"ם פוסק כרבינא רק בדם לא הביא הא דדם שנטמא משום דלהלכה לא מצינו טומאה בדם, וכבר הבאתי מזה בפ"ד מה"ל ביאת מקדש הל' ו' אות ח' ע"פ ד' הרמב"ם בפיהמ"ש בפסחים פ"ז על מתני' דהפסח שנזרק דמו אבל להלכה פסק כרבינא, דשם בדף פ' פריך הגמ' על מתני' טעמא דנזרק ואח"כ נודע, אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ורמינהו על מה הציץ מרצה וכו', אמר רבינא טומאתו וכו' זריקתו בשוגג הורצה וכו', ר' שילא אמר וכו', ופריך לר' שילא ממתני' ומשני ה"ה דאפי' נודע ואח"כ נזרק וכו' והרמב"ם פ"ד מהל' ק"פ הל' ב' פסק דאם נודע לו קודם זריקה לא הורצה, והנה לפי"ז הסוגיא דמנחות דף כ"ה דמייתי הסוגיא על הברייתא דדם שנטמא צ"ל דקאי אמתני' דנטמא הקומץ והקריבו דתנן בסתמא דהציץ מרצה, ואליבא דרבינא קאי מתני' אם הקריבו קודם שנודע שנטמא.
וראיתי בליקוטי הלכות שכתב כן דנ"מ מפלוגתא דרבינא ור' שילא לענין קומץ שנטמא והקריבו, אם ההקרבה הי' במזיד אסור השיריים באכילה לרבינא, ומה שכתב דהנ"מ הוא לדין איסור השיריים, ולא דנ"מ אם הורצה הקרבן ואם המנחה חובה אם חייב לחזור ולהקטיר מנחה אחרת, ודאי כונתו ע"פ הגמ' דיבמות דף צ' דמוקים הא דתניא במזיד לא הורצה דהוא להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו, אבל בדעת הרמב"ם א"א לפרש כן להלכה דבפסחים דף פ' בהא דתנן הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא, דדייק בגמ' דנודע ואח"כ נזרק אין הציץ מרצה, הקשו התוס' דאיך מחייבינן ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא הציץ מרצה, וכתבו דכונת הגמ' דנזרק ואח"כ נודע דוקא, היינו להתיר בשר באכילה, אבל גם אם נודע ואח"כ נזרק פטור מלעשות פסח שני, אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב בפ"ד מהל' ק"פ הל' ב' בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה, אע"פ שהאימורין טהורין לא יזרוק, ואם זרק לא הורצה, אח"כ כתב נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק את הדם ואם זרק לא הורצה, לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, וכיון שכתב מקודם על נודע לו קודם זריקה שאין הציץ מרצה ודאי הוא ג"כ לזה שחייבין בפסח שני, וסמך על מה שכתב בסוף ההלכה, וע"כ דסובר הרמב"ם דהסוגיא דפסחים דפריך מברייתא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אברייתא דבמזיד לא הורצה, ודמתרץ רבינא לחלק בין טומאתו לזריקתו, חולקת אסוגיא דיבמות דמפרש דהך מדאורייתא והך מדרבנן, וכבר בארתי מזה בפ"ד מהל' ביאת מקדש הנ"ל, אח"כ ראיתי שכתב כן המרכה"מ בפ"ד מהל' ק"פ בהל' ב' על ד' הרמב"ם הנ"ל.
איברא דלכאורה יש לחלק מדין פסח לדין קומץ כיון דפוסק הרמב"ם דאכילת פסחים מעכב, אבל באמת א"א לומר כן דאם מטעם זה גם כשנודע אחר שנזרק לא הי' מועיל, וכמש"כ התוס' שם דמתני' סברה כר' נתן דאכילת פסחים לא מעכבא, ולא בעינן אלא גברא דחזי לאכילה, וע"כ דהרמב"ם סובר דמה דמרצה הציץ מהני כאילו הי' טהור בשעת זריקה, וכבר בארתי זה שם בפ"ד מהל' ביאת מקדש שהבאתי למעלה, וגבי טומאת התהום מהני אפי' נודע ואח"כ נזרק ובסתם טומאה דוקא בנזרק ואח"כ נודע, דבנודע קודם אין הציץ מרצה, וע"כ דהוא מדאורייתא מדחייב בפסח שני וכנ"ל.
והנה מדברי הרמב"ם כאן שכתב בסתם דהציץ מרצה, ולא חילק בין ידע שהקומץ טמא כשהקטירו ובין לא ידע מוכח דסובר דגבי קומץ בכל גווני הציץ מרצה, ותמיהני על הליקוטי הלכות שלא העיר בזה דמדברי הרמב"ם מוכח דאין חילוק אכן צריך באור בטעמו כאן דבהל' ק"פ פסק דדוקא נזרק ואח"כ נודע הציץ מרצה, ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דלא נתבאר בגמ' דהחלוק בין שוגג למזיד הוא גם במתני' בהקטרת הקומץ מוכח דבמתני' באמת אין חילוק, והגמ' מייתי הברייתא דדם שנטמא משום דמיירי מתני' בריצוי ציץ, אבל החלוק בין שוגג למזיד אינו אלא בדם שנטמא לפי"מ דסבר דשייך טומאה בדם ובטעמא דמילתא לחלק בין דם לקומץ נראה דאף דלהסוגיא דפסחים ומנחות ולרבינא החילוק בין שוגג למזיד הוא מדאורייתא והטעם לזה דדין רצוי ציץ צריך לזה נשיאת עון, כמש"כ שם בפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ז' ונשיאת עון סברה הברייתא דדם שנטמא דהוא דוקא בשוגג, וטעמא דאף דעון הוא מזיד כדאיתא ביומא דף ל"ו ע"ב עונות אלו הזדונות, מ"מ כיון דרוב כפרות הוא על שוגגין וצריך קרא לגלויי דהכפרה על מזיד כדאשכחן בכריתות דף ט' על מתני' דאלו מביאין על הזדון כשוגג, דיליף הגמ' בכל הני דמתני' מקראי, וכיון דכאן איכא שני גדרי חטא, א' טומאת הקדשים וב' ההקרבה בטומאה, וכיון דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים סברה הברייתא דלא איתרבי מקרא דהציץ נושא העון ומכפר גם על מזיד אלא על מזיד אחד, אבל השני צריך להיות בשוגג, לכן סבר רבינא דטומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, וכיון דעל זריקתו במזיד ליכא קרא דנושא העון במזיד בלא נשיאת עון א"א לציץ לרצות, ור' שילא סבר דמה דנתרבה דגם על מזיד נושא עון זהו על זריקתו, אבל טומאתו הוא דוקא בשוגג, ונתבאר בזה דבין לרבינא בין לר' שילא החילוק בין בשוגג ובין במזיד הוא מדאורייתא, ולא כמו שכתבתי בפ"ד מהל' ביאת מקדש דדוקא לרבינא יש סברא לחלק בין שוגג למזיד.
ועכשיו יש לומר דכל זה דוקא בדם דאנו דנין רק על זריקתו אם היתה בשוגג או במזיד, אבל בהקטרת הקומץ כיון דאחר שנתן הקומץ על האש איכא חיוב הקטרתו עד שתצית האור ברובו לר' יוחנן, ולר' חנינא עד שמשלה בו האור במנחות דף כ"ו ע"ב, וגבי קומץ משנתנו ע"ג האור הא איכא דינא דאם עלה לא ירד, א"כ אם נטמא הקומץ והקטירו במזיד הא אחר שכבר עלה לא ירד, ואיכא מצות הקטרה וצריך להפך בו בצנורא לגמור הקטרתו, וכיון דלבסוף נקטר ע"פ דין שייך לומר דהציץ מרצה על הטומאה.
איברא דבפ"א הל' ל"ד הבאתי ד' הפיהמ"ש להרמב"ם דבהקטרת הקומץ יש שני דברים אחד כמו זריקת הדם וב' כמו הקטרת אימורין, והוכחתי מד' הגמ' דמנחות דף כ"ו שהבאתי דאמר קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה, ולא אמר מאימתי מרצה על המנחה, ונ"מ אם נאבד קודם אם חייב להביא מנחה אחרת, ומוכח דדין הקטרת הקומץ שהוא כמו זריקה בדם נעשה תיכף בנתינתו על האש, וכן פירש"י להדיא מאימתי מתיר כו' דכתיב קודש קדשים מאשי ד' אין להן חלק, אלא לאחר אשי ד' בתו"כ, וכן הוכחתי מד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' לגבי דין פסול במחשבה שכתב והמנחות הנקמצות בארבעה בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש, ע"ש שבארתי יותר, א"כ לגבי כפרת המנחה הוי הקומץ כמו דם לגבי זריקה, וא"כ מה מהני מה דאח"כ איכא דין דאם עלו לא ירדו, וצריך לגמור הקטרתו אפי' בפסול הא ודאי דין דאם עלו לא ירדו, לא שייך לדין הרצאת הקרבן, וכמש"כ רש"י בזבחים דף פ"ב במה דתנן ואינו מרצה על היוצא, שכתב רש"י ואע"ג דפסולין שעלו לא ירדו ארצויי מיהא לא מרצו.
אלא דמ"מ נראה דודאי בלא דין ריצוי ציץ לא מהני כלל דין דאם עלו לא ירדו לדין הכשר הקרבן, אבל גבי טומאה דאיכא דין רצוי ציץ רק דהוא מצורף לדין נשיאת עון, והיכי דליכא נשיאת עון ליכא דין רצוי ציץ, א"כ יש לומר דזהו דוקא בדם דכיון שכבר נזרק בעבירה ואין אנו דנין אלא על שעת זריקתו, וכיון דבמזיד ליכא נשיאת עון ליכא רצוי ציץ, אבל בקומץ שגם אחר נתינתו על האש איכא דין הקטרה ואיכא דין דאם עלו לא ירדו וצריך לגמור הקטרתו, לכן אנו דנין על שעת ההקטרה שזהו בדין משום דאם עלו לא ירדו, ויהי' נשיאת עון על טומאת הקדשים, והיינו על זה שנטמא הקומץ, ויחד עם זה ירצה על הטומאה ועל הקרבן. ואף דגם בדם כתבו בתוס' בזבחים דף פ"ז ע"ב בד"ה כלי שרת דאף דבדם ליכא דין דאם עלו לא ירדו לר"ג דקיי"ל כוותיה, מ"מ לא יתקנה הדם משום דקלטיה מזבח, מ"מ לא דמי דם להקטרת הקומץ, דבהקומץ איכא דין הקטרה גם אחר שעלה וחייב להפוך בצנורא ולגמור הקטרתו, אבל בדם דאף דלא יתקנח אבל אין עושין בו שום עבודה אחר שנזרק, ולכן דוקא בהקטרת הקומץ שייך לומר דכיון דאם עלו לא ירדו הציץ מרצה.
והנה זה ודאי דשייך דין הרצאה גם בגמר הקטרתו כמו דמרצה ציץ בשעת הקטרת אימורין אף שאין מעכבין הכפרה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א הל' ל"ד וז"ל וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה ועמש"כ שם, וכיון דהציץ מרצה על הטומאה אף שמרצה בשעת הקטרת הקומץ ולא בתחלת נתינתו על האש, מ"מ כיון דליכא קרא מיוחד דבמזיד אין הציץ מרצה אלא שאנו אומרים דכיון דליכא נשיאת עון אין הציץ מרצה, וכיון דבשעת הקטרת הקומץ עומד מתחלה דבגמר הקטרתו ירצה הציץ על הטומאה, יש לומר שכבר הוא מרצה גם על עיקר ותחלת הקטרתו ונתכפרו הבעלים, כיון דעכ"פ איכא בקומץ זה דין ריצוי ציץ שמרצה על הטומאה ולכן לא אמרינן בזה דכיון דהוא מזיד בתחלת הקטרתו אין כאן נשיאת עון, ואין כאן רצוי ציץ, כיון דע"כ בהקטרת קומץ זה יהיה רצוי ציץ, ולכן גם הבעלים נתכפרו.
ומה שמכריח אותנו לחילוק זה הוא ממתני' גופא כיון דתנן בסתמא נטמא הקומץ והקריבו הציץ מרצה, ולא כמו דתנן בפסחים דף פ' הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, וע"כ דכאן בקומץ אפי' נודע קודם, משום זה לא איתמר בגמ' דחילוק דטומאתו וזריקתו קאי גם על מתני' על טומאתו והקטרתו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה