אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק טז · הלכה ז
חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחשב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה, אבל לא בשעת קמיצה הרי זו פסולה ואינה פגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן או בשעת זריקתן.
בשעת ליקוט הלבונה, בפ' י"א הל' א' כתב הרמב"ם דאם לקט אחד מן הפסולין הלבונה פסל, והוא מדברי ר' ינאי במנחות דף י"ג דליקוט לבונה בזר פסולה, והקשה שם המל"מ דבגמ' שם אמר ר' ירמיה דמשום הולכה נגעו בה וקסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה. וכיון שהרמב"ם סובר דלא שמה הולכה, למה פסק כר' ינאי, ובארתי שם דיש בזה מחלוקת בין שתי ברייתות, דברייתא דמנחות דבלבונה ליכא ד' עבודות וליכא בלבונה גדר קמיצה והולכה, וליקוט לבונה כיון דלא סגי דלא עביד היינו הולכה, אבל הברייתא דסוטה סברה דיש ד' עבודות בלבונה, וכן פסק כאן הרמב"ם דליקוט לבונה הוא כנגד קמיצת הקומץ, ואין ליקוט לבונה משום גדר הולכה, אלא מגדר קמיצה ע"ש שבארתי בארוכה.
ובמה שכתב הרמב"ם או בשעת זריקתן, וכתב הכ"מ שהוא ט"ס וצ"ל בשעת הקטרתן עמש"כ בפ"א הל' ל"ד שהבאתי ד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' שכתב ג"כ ובזריקתו על המזבח ועיין במל"מ כאן, וכתבתי לבאר ע"פ ד' הרמב"ם בפיהמ"ש דבקומץ איכא שני גדרים כמו זריקת הדם וכמו הקטרת האימורין, ועיקר הרצאת הקרבן של המנחה הוא משעת זריקת הקומץ, רק לדין היתר השירים של המנחה אינו ניתר עד שיצית האור ברובו, וכדאמר ר' יוחנן במנחות דף כ"ו ע"ש שבארתי בארוכה וד' הרמב"ם ברורים.