אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק טו · הלכה י

הלכה ז

שחטה לשמה וחשב בשעת השחיטה לזרוק דמו שלא לשמה הרי זו פסולה לפי שמחשבין מעבודה לעבודה וזאת המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאלו חשבה בשעת זריקה ולפיכך פסולה.
בירושלמי פסחים פ"ב הל' ב' הובא המחלוקת דר"י ור"ל וקאמר התם ר' אליעזר הטעם דר"י דאמר דמחשבין מעבודה לעבודה ופסול משום דילפינן מפיגול, וע"ז מקשה הירוש' דמן תרתי מילי לא דמי מחשבת שלא לשמו למחשבת פיגול, בפיגול אם שחט ע"מ לקבל חוץ לזמנו לא הוי פיגול, ושוחט ע"מ לקבל שלא לשמו הוי פסול, וחשב ע"מ להקטיר חוץ לזמנו הוי פיגול, ובשלא לשמו אם חשב ע"מ להקטיר שלא לשמו לא מיפסל, ולכך קאמר ר' בא שם משום דהוי כמו לשמו ושלא לשמו, ומקשה ע"ז א"כ שוחט שלא לאוכליו ע"מ לזרוק לאוכליו להוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו ויהי' כשר, ור' חנניא אמר דהטעם הוא דהמחשבה שחשב בשעת שחיטה על הזריקה הוי כאילו חשב בשעת זריקה, ולכאורה משמע מפשטות דברי הרמב"ם דהוא תופס עיקר הטעם כר' חנניא משום דהוי פסול בזריקה, והקשה הקרן אורה דבהל' שחיטה פ"ב הל' ט"ו כתב וז"ל, השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה, שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהל' פסולי המוקדשין עכ"ל, ובשוחט לעכו"ם ליכא למימר דהטעם הוא כמו שחשב בזריקה, דזורק הדם לעכו"ם לא נפסל הבשר כמש"כ התוס' בחולין דף ל"ט, וע"כ כונת הרמב"ם דהילפותא דחוץ מפנים הוא מפיגול ולא משינוי בעלים, דהא שיטת הרמב"ם דשינוי בעלים הוא בכל ד' עבודות וליכא ק"ו דרב אשי.
והנה לפי"מ שבארנו בפי"ג להרמב"ם ג"כ יש ללמוד מק"ו דרב אשי, ע"ש בהל' א' בד"ה עכשיו, אלא דמ"מ נראה דאם הלמוד בשלא לשמו הוא משינוי בעלים אין ללמוד מזה לעכו"ם, דגבי שינוי בעלים נוכל ג"כ לפרש כטעמא דר' חנניא דהוי כמו שחשב בזריקה משא"כ בעכו"ם, אם זרק הדם לעכו"ם לא נפסל וכנ"ל, וע"כ דכונת הרמב"ם במה שכתב דילפינן חוץ מפנים הוא דילפינן מפיגול, דבפיגול נמי אם חשב בשעת הקטרה כשר אפ"ה חשב בשחיטה להקטיר חוץ לזמנו הוי פיגול, וילפינן ג"כ בעכו"ם דאע"פ דזריקה אינה פוסלת הבשר אפ"ה שוחט ע"מ לזרוק פוסל וא"כ קשה קושיית הקרן אורה דכאן לא כתב דלמדין מפיגול, וגבי עכו"ם נאמר דלמדין מפיגול, ובסוגיין אמרינן דפנים מפנים יותר יש ללמוד מללמוד חוץ מפנים, וכתב בזה דעיקר הטעם דלא ילפינן מפיגול גבי פנים הוא משום דפריך בגמ' מה לחוץ לזמנו שכן כרת, ולכן א"א ללמוד שינוי קודש, אבל לענין שוחט לזרוק לעכו"ם ליכא למיפרך עלה מה לחוץ לזמנו שכן כרת דמחשבת עכו"ם המחשבה עצמה היא במיתה, כדאמרינן בסנהדרין דף ס"א דלכ"ע חייב מיתה, והא דמשמע בשמעתין דמסתבר יותר ללמוד פנים מפנים מללמוד חוץ מפנים, יש לומר דהכא אזלא כרב פפא דסבר שם דלכ"ע אינו במיתה עכ"ד הק"א.
אבל לי נראה דהאי פלוגתא דסנהדרין אי חייב מיתה לא שייך לכאן דהכא אנו דנין על הבשר אם הוא מותר באכילה אם חשב מעבודה לעבודה ובזה אמרינן דאין ללמוד מחוץ לזמנו שכן כרת, היינו שהבשר המפוגל חייבין עליו כרת, אבל בשוחט לעכו"ם אין חיוב על אכילת הבשר אלא לאו, ומה מועיל מה שהוא חייב מיתה על מחשבתו, דהא גבי פיגול המחשב אינו אלא בלאו.
לכן נראה דהא דאמרינן דילפינן מפיגול והק"ו דקאמר בגמ' מחוץ לזמנו לאו חדא מילתא היא מדאמר מתיב ר' ירמי' לסיועי לר' יוחנן, ומשמע דבא להקשות בדבר חדש לא מה דאמר מקודם דילפינן ממחשבת פיגול, דמעיקרא אין כונתו ללמוד שלא לשמה מפיגול ממש, דאפי' אם נחלק בין פיגול לשלא לשמה ג"כ מייתי דמיון מפיגול דכמו התם מהני מחשבה מעבודה לדבר אחר, כמו כן גבי שלא לשמה מהני מעבודה לעבודה, ועיקר הלמוד הוא בסברא שלמדנו דמועיל מחשבה מעבודה לעבודה, כמו שמצינו בפיגול ואינו ילפותא מדין איסור פיגול, ולכן לזה א"א להקשות מה לחוץ לזמנו שכן כרת דלא ילפינן ממש מפיגול, וע"כ נצטרך לומר לפי דברינו אלה דעיקר הטעם הוא דפסול כמו סברת ר' בא בירוש' דאמר דהוי כמו לשמו ושלא לשמו דפסול, ומהני מחשבתו מה שחושב על הזריקה ובזה נעשה השחיטה בפסול, והא דמדמינן לה לפיגול הוא דמהני מחשבה על מה שעשה אח"כ כמו בפיגול דמהני מחשבתו על מה שיעשה אח"כ, והא דסובר הירוש' דהוי כמו לשמו ושלא לשמו אינו מוכרח, ויכולים אנו לומר דגמ' דידן סובר דהוי שלא לשמו לגמרי די"ל דכל ד' עבודות חשובין כחד לענין מחשבה, אבל זה א"א לומר דסוגיין אזלא כר' חנניא בירוש' דסובר דהוי פסול זריקה, דכיון דחשב על הזריקה פסל את הזריקה, דלפי"ז אין לנו ע"ז שום דמיון מפיגול, דהא גבי פיגול שחט או זרק ע"מ להקטיר אין הפסול בהקטרה, או ע"מ לאכול אין הפסול באכילה, אלא ודאי הפסול בעבודה, וא"כ אין לנו שום למוד לזה מפיגול, וע"כ דהפסול הוא דהוי שלא לשמה בשחיטה.
ולפי"ז מה דמקשה הירוש' מלאוכליו ושלא לאוכליו לשיטת הבבלי לא קשה, כיון דהוי כמו גדר שלא לשמו בשחיטה, ועוד דבאמת יש לומר בקושיית הירוש' דכיון דאין מחשבת אוכלין בזריקה לא שייך מחשבת שלא לאוכליו בזריקה כלל, בין אם חשב שלא לאוכליו בשעת זריקה, ובין אם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמו בין לאוכליו בין שלא לאוכליו, משום דדין לאוכליו ושלא לאוכליו לא שייך אלא בשחיטת הפסח ולא בזריקתו דזריקה אינו אלא לכפרה, ואף דפיגול הוא אם חשב בשעת זריקה על אכילה חוץ לזמנו, זהו דין מיוחד במחשבת פיגול, אבל בין לאוכליו או שלא לאוכליו גבי פסח אינו בזריקה, וכל זה הוא לפי"מ דאמר הגמ' מעיקרא דילפינן מפיגול, אבל ר' ירמי' דפריך לר"ל בגדר פירכא ולסיוע לר' יוחנן, כונתו דנלמוד ממש שלא לשמו מפיגול בק"ו דמקודם דאמרינן דלא למד ר' יוחנן מפיגול אלא הסברא של מחשבין מעבודה לעבודה, ולא עצם הדין ע"ז לא קשה כלל לר"ל דהוא סובר לחלק בין פיגול לשלא לשמו, אבל עכשיו שיש לנו ק"ו א"כ נלמוד מפיגול, וע"ז שפיר משני מה לפיגול שכן כרת, דאם נבוא בגדר למוד ממש מפיגול איכא למיפרך מה לפיגול שכן כרת.
ועכשיו נראה דהרמב"ם כאן סובר כמו שבארנו דהעיקר הוא דהשחיטה בעצמה פסולה והוי כאילו שחט שלא לשמה, והא דכתב הרמב"ם לפי שמחשבין מעבודה לעבודה, וזה המחשבה שחשב בשעת השחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה, כונתו כשם שאם חשב בשעת זריקה שלא לשמה פסולה, כן אם חשב בשעת שחיטה לזרוק שלא לשמה, אבל אין כונתו לומר דעכשיו הוי כאילו חשבה בשעת הזריקה דזה לא נוכל ללמוד מפיגול, דמפיגול לא ידעינן אלא דשייך לחשוב מעכשיו על מה שיהי' אח"כ, אבל לדברי ר' בא שפיר ילפינן מפיגול בסברא דמהני מחשבתו על מעשה שעשה אח"כ, וא"כ לפי"ז אין לנו שום חילוק בין קדשים לעכו"ם, דבין בקדשים ובין בעכו"ם הפסול הוא השחיטה ומדמינן לה לפיגול, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכות שחיטה דלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן כמו שיתבאר בהל' פסוה"מ, וכונתו ברורה להא דינא דמחשבין מעבודה לעבודה בפנים, ואף דגם גבי פנים כתב שזאת המחשבה שחשב בשעת שחיטה כאילו חשבה בשעת זריקה, וגבי שוחט לעכו"ם אם חשב בשעת זריקה לא נפסל הבשר, אבל לפי"מ שבארנו מיושב דאין אנו אומרים דהדין הוא כאילו חשבה בשעת זריקה, אלא דהמחשבה מועלת כאילו חשבה בשעת זריקה, וכמו דזורק במחשבה לעכו"ם דהוי מחשבה מעליא והוי מחשבת עכו"ם לפסול הדם הנזרק, ה"נ אם שחט ע"מ לזרוק לעכו"ם הוי מחשבה מעליא, וכיון שחשבה בשעת שחיטה הוי מחשבת עכו"ם בשחיטה ונפסל הבשר.
והנה המל"מ כאן כתב וז"ל, דע דכתבו התוס' דף ט' ד"ה מחשבין דדוקא משחיטה לזריקה, אבל משחיטה לקבלה לא, דהא מפיגול יליף לה ופגול לא הוי במחשבה דשחיטה לקבלה, וכן ק"ו דרב אשי דיליף משנוי בעלים לא הוי אלא משחיטה לזריקה עכ"ל, ולא הזכיר המל"מ דמד' הירוש' שהבאנו מוכח דלא כד' התוס' דאמר שחטו לשמו לקבל דמו שלא לשמו פסול, איברא דקשה דמנ"ל להירוש' להקשות ולהוכיח דלא דמי לפגול, דילמא באמת כיון דלמדין מפגול כמו דבפגול אינו פוסל שוחט ע"מ לקבל חוץ לזמנו, ה"נ בשלא לשמו וכמש"כ התוס', וצ"ל דסובר הירוש' דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה, וכן הלכה דקיי"ל כר' יהושע דסובר כן בחולין דק"כ, ולכן אף דגבי פגול דכתיב אם האכל יאכל צריך דוקא מחשבת אכילה או אכילת אדם או אכילת גבוה, אבל במחשבת שלא לשמו כיון דילפינן מפגול דמהני מחשבה מעבודה לעבודה, ע"כ גם שוחט ע"מ לקבל שלא לשמו פסול, אלא דצ"ל דד' הירוש' הוא אם נלמוד ממש מפיגול, אבל אם נאמר שהוא רק הוכחה מסברא אין זה קושיא, דגבי פגול לא שייך לפסול שוחט ע"מ לקבל ובשלא לשמו שייך לפסול, ונלמוד מסברא דשייך מחשבה מעבודה לעבודה, אכן במה דאמר אח"כ דלא דמי משום דגבי חישב ע"מ להקטיר הוי פגול, וגבי שלא לשמו אינו פוסל יש לומר דגם למוד מסברא הוי פירכא דמזה מוכח דאינו בגדר מחשבה מעבודה לעבודה, ומ"מ הבבלי סובר דגם בזה יש לדמות מפגול להוכיח דשייך מחשבה על מה שיעשה אח"כ וכנ"ל.
ומה שכתב המל"מ דמק"ו דרב אשי דיליף משנוי בעלים לא הוי אלא משחיטה לזריקה, זה אינו אלא לדעת התוס' אבל שיטת הרמב"ם דשייך שינוי בעלים בכל ד' עבודות ובארנו שיטתו בפי"ג הל' א'.
עוד הקשה הקרן אורה מה שהרמב"ם בה' עכו"ם השמיט לגמרי הא דמחשבין מעבודה לעבודה כששחט ע"מ לזרוק לעכו"ם, ולא הביא בהל' שחיטה רק לענין איסור הבשר ולגבי חיוב מיתה לא הביא כלל, והנה בסנהדרין דף ס"א יכול שאני מרבה אף המגפף והמנשק ת"ל זובח זביחה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אלי' שכל עבודת פנים חייבין עליה, יצאה השתחואה לדון על עצמה. א"ל רבא בר חנן לאביי אימא יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, וכ"ת זובח ל"ל דמחשבין מעבודה לעבודה, הניחא לר' יוחנן אלא לר"ל בעי קרא ומתקיף ר"פ ולר"י לא בעי קרא, עד כאן לא אסר ר"י אלא בהמה, אבל גברא לאו בר קטלא הוא, ואתי קרא לחיובי גברא לקטלא מתקיף לה רב אחא בדר"א ולר"ל מי בעי קרא עד כאן לא קשרי ר"ל אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, ומקשה שם למאי דקאמר רבא בר חנן לאביי אמאי יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו הא דאמר ר"א מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים מהשתחואה נפקא, התם בזובח להכעיס עכ"ד הגמ'.
וכתב הקרן אורה די"ל דרב פפא ורב אחא פליגי בהני טעמי בירוש' דלהך טעמא דהוי כמו שוחט לשמו ושלא לשמו ה"נ הוי כשוחט לעכו"ם, ונהי דר"ל סבר דמותר ולא חשיב לענין איסור מחשבה גמורה לאסור, מ"מ לענין מיתה מיקרי עובד ומידי דהוי אהר דאין בעבודתו כח לאסור ומיתה חייב, ולאידך צד דלר' יוחנן נמי פטור ממיתה היינו משום דהוי כמחשב בשעת זריקה ונהי דמחשבת זריקה לעכו"ם אינה אוסרת יליף מפגול לאיסורא, אבל לענין מיתה מסתברא דפטור דהרי לא עשה מעשה לשם עכו"ם, וא"כ לדידן דלא ס"ל דהוי כעושה משעה ראשונה י"ל דפטור ממיתה אלא דמשמע התם דמרבינן ליה מקרא לחיובא וצ"ע בזה עכ"ל.
והנה מה שכתב דלדעת ר"פ אליבא דר"י פטור ממיתה היינו משום דהוי כמחשב בשעת זריקה, ונהי דמחשבת זריקה אינה אוסרת ילפינן מפגול לאיסורא, ולכאורה קשה אם נלמוד מפגול א"כ הדר הוי ליה מחשבת עכו"ם בשחיטה, ויתחייב מיתה, ולפי"מ שבארנו למעלה דעת הרמב"ם דהעיקר הוא דהוי פסול בשחיטה, וא"כ קשה דיתחייב מיתה, ונראה דאם נלמוד ממחשבת פגול לא נוכל ללמוד אלא דהוי מחשבה אסורה ולא עבודת עכו"ם, דהא גבי פגול שהוא חושב לאכול חוץ לזמנו אם יאכל באמת חוץ לזמנו אין האכילה אוסרת, רק שאם יאכל עובר על אכילת נותר, וגם האכילה אינה עבודה רק שאמרה תורה דמחשבה זו אוסרת ומהני מחשבתו על מה שיאכל אח"כ, וא"כ כשאנו למדים במחשבה מעבודה לעבודה בעכו"ם אין אנו יכולים ללמוד אלא דהוי מחשבה אסורה בשעת שחיטה, אבל דהוי עבודה א"א ללמוד מפגול, וא"כ לענין חיוב מיתה אין ללמוד מפגול, ואין צ"ל כמש"כ הק"א דהוי כמו שמחשב בזריקה, אלא דהוי פסול בשחיטה ומ"מ לא שייך זה אלא לענין איסור הבשר ולא לחיוב מיתה.
ומה שכתב הקרן אורה בסוף דבריו דמרבינן בסנהדרין מקרא לחיובא צ"ע דהתם בדרך קושיא קאמר כן ולא לפי האמת דברייתא דריש מזובח דכל שהוא עבודת פנים והגמ' מקשה דנימא דקרא דזובח אתי לרבויי מחשב מעבודה לעבודה דחייב מיתה, אבל האמת הוא כברייתא, אלא דאכתי קשה כיון דלרב פפא שרצה לומר דלכולי עלמא פטור ממיתה נשאר לנו הברייתא בקושיא דאמאי דריש קרא בזובח לענין ארבע עבודות נימא דזובח לגופי' אתא דחייב מעבודה דעבודה, כיון דבלא קרא הי' פטור אבל לרב אחא דסובר דמצד הסברא היינו יודעים דחייב מיתה מידי דהוי אמשתחוה להר, וא"כ לא צריך קרא לחייב מיתה מעבודה לעבודה, ושפיר אתי הברייתא דדריש מקרא דזובח לענין אחר ולא לענין מחשב מעבודה לעבודה, וא"כ יותר הי' להרמב"ם לפסוק כרב אחא דהברייתא אתי אליביה ולא כר"פ דלדידיה נשאר בקושיא על הברייתא.
ונראה ליישב דהנה בסוף הסוגיא מקשה הגמ' למאי דקאמר רבא בר חנן לאביי אימא יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו הא דאמר ר"א מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו את זבחיהם לשעירים מהשתחואה נפקא ומשני התם בזובח להכעיס, ופירש"י ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה, והנה זה שייך במחלוקת אביי ורבא שם בעובד מאהבה ומיראה, אביי אומר חייב ורבא פוטר דאי קבליה עליה באלוה אין אי לא לא, וא"כ א"א לומר דקרא דולא יזבחו בזובח להכעיס אלא לאביי לשיטתו, וזהו שהקשה רבא בר חנן לאביי, אבל לרבא דסובר דפטור א"כ א"א לומר דהאי קרא דולא יזבחו מיירי בזובח להכעיס, וא"כ א"א לומר דהשתחואה ללמד על כלל כולו יצא, דא"כ מה נעשה בקרא דולא יזבחו וא"כ אפי' נאמר כר"פ דפטור ממיתה ג"כ אתי הברייתא שפיר ולכך פוסק הרמב"ם כר"פ ואפשר משום דהוא מרא דשמעתא יותר, ואף דרש"י מפרש דהכונה התם בזובח להכעיס היינו דעובר בלאו, אבל הרמב"ם לא יפרש כן דהא פסק בעובד מאהבה או מיראה דפטור ומשמע דפטור לגמרי, ואף דקשה דהא אביי מחייב מאהבה ומיראה בלא קרא דולא יזבחו אפשר לומר דבאינו דרך עבודתו כמו בזובח למרקוליס דילפינן זה מהשתחואה שהוא דרך כבוד מסתבר דדוקא בעובדו דרך כבוד ולא כשעושה להכעיס, ומש"ה אמר דלאביי צריך קרא בזובח למרקוליס בזובח להכעיס.
והנה הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה הל' ט"ו כתב השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם או להקטיר חלבה לעכו"ם הרי זו אסורה וכו', וקשה למה לא כתב אסורה בהנאה דבברייתא דתניא כוותי' דר' יוחנן חולין דף ל"ט תניא דהרי אלו זבחי מתים, ובגמ' אמרינן דזבחי מתים היינו דאסור בהנאה, ובהל' י"ד כתב אבל אם שחט לשם מזל הים וכו' הרי זו אסורה בהנייה, ונראה דאי נימא דהוי תקרובות עכו"ם א"כ ע"כ הוי עבודת עכו"ם כיון שמקריב לעכו"ם דבר שדרכו בכך ובודאי חייב מיתה, וכיון דר"פ סבר דאינו חייב מיתה ע"כ דלא הוי תקרובות עכו"ם.
ובטעמא דמילתא נראה כמו שכתבתי למעלה גבי דין חיוב מיתה בד"ה "והנה מה שכתב" דאפי' אם נלמוד לגבי עכו"ם מדין פגול אינו אלא דמחשבה על מה שיעשה אח"כ יש בכחה לאסור, אבל לא נוכל ללמוד מדין פגול דהוי עבודת עכו"ם בשחיטה, כיון דעיקר המחשבה גבי פגול שיאכל חוץ לזמנו, אין המחשבה על עבודה פסולה דאכילה אינה עבודה, אלא שהתורה אסרה מחשבה זו בקרבן והוי פגול, אבל לא נוכל ללמוד מזה דכיון שחשב לזרוק לעכו"ם הוי כמו ששחט לעכו"ם, כיון דגבי פגול אין דין זה שנאמר שמה שחשב בשחיטה על עבודה אחרת פסולה, דהוי השחיטה עבודה פסולה, דהא אכילה לא הוי עבודה, וצריך להוסיף בזה דברי הר"ן בחולין סוף השוחט גבי שוחט בהמת חברו לעכו"ם, דאיכא מ"ד דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' בשחיטה ואינה נאסרת בהנאה, מ"מ באכילה אסורה וליכא למימר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דלא אסרה אלא לא שרי לה, והיינו דכיון דעכ"פ היתה מחשבת עכו"ם אף דלא נעשה הבהמה בזה תקרובות עכו"ם, מ"מ אין בשחיטה כזו היתר שחיטה, ולכן גם כאן אף דלא נוכל ללמוד מפגול שהיתה עבודת עכו"ם בשחיטה זו מ"מ כיון שהיתה מחשבת עכו"ם אסורה באכילה, אבל מיתה אינו חייב.
אכן קשה על רב פפא מהברייתא ונראה דהנה רב ששת פריך ממתני' חולין דף ל"ט א"ר יוסי ק"ו ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר העובד, ומאי אין המחשבה פוסלת בחולין אילימא דלא פסלה כלל, אלא זביחה דעכו"ם היכא משכחת אלא לאו מעבודה לעבודה, ופנים קשיא לר"ל וחוץ קשיא לר' יוחנן ומשני בארבע עבודות וה"ק ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין, בארבע עבודות אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר העובד, ונראה דר"פ חולק בזה על רב ששת דמפרש הא דאמר ר' יוסי שהמחשבה פוסלת במוקדשין אין המחשבה פוסלת בחולין, היינו שבמוקדשין פוסלת בד' עבודות, ובחולין אינה פוסלת אלא בב' עבודות דזה אינו מתיישב בלשון אין המחשבה פוסלת, דמשמע אין המחשבה פוסלת כלל, לכן סובר ר"פ דבאמת נפרש הא דר' יוסי כדמפרש רב ששת מעיקרא דהיינו מעבודה לעבודה דאפי' לר' יוחנן דסבר מחשבין מעבודה לעבודה בעכו"ם אינו אלא בהכשר שחיטה דהשחיטה אינה מתרת לאכילה, אבל אין המחשבה פוסלת ולא דמי למוקדשין גבי פגול דהמחשבה משחיטה על זריקה חוץ לזמנו פוסלת, איברא דרש"י ותוס' כתבו דא"א לפרש דפוסלת קאי על פגול עיין בדבריהם, אבל הר"ח הביאו בתוס' גורס בשלמא פנים לר"ל לא קשיא דמוקי לה במחשבת פגול, וא"כ נוכל לפרש גם לר' יוחנן כדמוקי לה מעבודה לעבודה היינו במחשבת פגול ופוסלת היינו מפגלת, ומה דפריך רב ששת לר' יוחנן זהו משום דסבר כברייתא דהוי זבחי מתים, וזהו כרב אחא בדר"א. אבל לר"פ שפיר נפרש מתני' דבחולין אינה פוסלת מחשבה מעבודה לעבודה, ורק שהשחיטה אינה מתרת, ולכן יש יסוד לר"פ לחלוק על הברייתא דמפרש מתני' דלא כהברייתא.
וכיון שפסק הרמב"ם כר"פ דאינו חייב מיתה ה"נ לא הוי זבחי מתים ופסק רק דאסורה. ומה שכתב הרמב"ם שם בדבריו שמחשבה כזו פוסלת בהן זה קאי על מוקדשין, וכונתו שכמו ששם המחשבה פוסלת ומוכח דהוי מחשבה לכן כאן אסורה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה