אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה יח
בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכמדתה לכל רוח, אם נקבה בת שנתה היא כונסה לכיפה עד שתמות שמא חטאת היא, היתה בת שתים יביאנה שלמים ויביא עמה לחם שמא תודה היא, מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ועדיין לא כיפרו בעליו, מצא זכר בן שנה מניחו עד שיפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו וחוזר ומתנה ואומר אם עולה היה זה עולה תחתיו, ואם שלמים היה זה שלמים תחתיו, ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם שמא תודה היה, ומה יעשה בזה הנמצא יאכל במומו שאפי' היה בכור או מעשר במומו הוא נאכל, ואם פסח אחר זמנו הוא שלמים, ובזמנו הכל נזהרין בו, ואם תאמר שמא אשם נזיר או מצורע הוא אינן מצויין תמיד לפיכך לא חשו להן.
ויביא עמה לחם שמא תודה היא, הלח"מ הביא דבגמ' איתא דילמא תודה היא דמייתי נמי תודה, ולפי פירש"י ותוס' היינו שמביא עוד בהמה אחרת ומתנה, והקשו בתוס' על מצא זכר בן שנה דמביא שתי בהמות לפירושם דמביא עוד אחת לתודה, למה צריך להביא בהמה אחרת יתנה בהך בהמה דשלמים, ואי משום דלא שוו באכילתן הא הך תנא סבר מביאין קדשים לבית הפסול, מדקתני פסח שלא בזמנו שלמים הוא, אע"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים לב' ימים ולילה, ותירצו משום דתודה בעו לחם ואין לחם בא בנדבה דהוי חולין בעזרה כדאיתא בפ' התודה דף פ', והקשה הלח"מ במה דמפרש הרמב"ם דמתנה בהך בהמה גופה כמו שפי' הכ"מ, וגם במה שכתב דפסח אחר זמנו שלמים, דהא פסק בהל' י"ב דאין מביאין קדשים לבית הפסול, ועוד במה שכתב דיביא עמה לחם שמא תודה היא, דהא בפ' התודה אמר דאין מביאין לחם מספק, משום דאין מכניסין חולין בעזרה, ונשאר בצ"ע.
ונראה ע"פ ד' הפנ"י דהאי דפריך דילמא תודה היא רק חששא דרבנן, דמדינא הו"ל למיזל בתר רובא דרובן שלמים הם, אלא דטרח למצוא תקנה לכל אופן, וצריך לומר דבעי למצוא תקנה דשמא תודה היא שנדר הבעלים תודה, דאם אמר הרי זו תודה מה מהני מה שיפריש תודה אחרת, ולפי"ז יש לומר לדעת התוס' דהך בהמה גופה יוכלו לאכול לב' ימים ולילה ואזלינן בתר רובא, רק הבהמה שיקריבו לספק תודה ספק שלמים כיון שיקריבו בפי' לספק תודה לא יוכלו לאכול אלא ליום ולילה, ומבואר בזה ד' התוס' שהוכיחו דהאי תנא סבר דמביאין קדשים לבית הפסול מפסח אחר זמנו ולא הוכיחו ג"כ מנקבות זבחי שלמים דבפשוטו בזה אינו ממתין עד שתומם ומקריב הבהמה עצמה, וכן מוכח מפירש"י בד"ה אלא אמר ר"י, שכתב הא דקתני זכרים עולות וכו' רק דמייתי עוד בהמה לשם תודה, וקשה דעכ"פ איך מקריב הבהמה עצמה ומוכח דמביאין קדשים לבית הפסול, אבל לד' הפנ"י מיושב דכיון דאינו מקריב אותה לספק תודה נאכלת לב' ימים ולילה, ובזה נוכל ליישב ד' הרמב"ם דסובר דגם בהך בהמה אף דמקריבין אותה מספק גם לשם תודה ומשו"ה מביאין לחם, מ"מ בדין אכילה אזלינן בתר רובא ונאכל לב' ימים, וכן הוא בהא דפסח לאחר זמנו שלמים, ואמר זה רק שאין צריך למיחש דילמא פסח הוא בעיקר ההקרבה, אבל בדין אכילה אזלינן בתר רובא, ודוקא היכי דהוי ספק גמור כמו בתודה שנתערבה במנחות דף כ' דאמר שם דממעט באכילת שלמים.
אכן עוד אנו צריכין ליישב זה שכתב הרמב"ם שיביא עמה לחם, דהא אין לחם בא מספק שאין מכניסין חולין לעזרה, ונראה דהא קיי"ל במנחות ע"ח השוחט את התודה ולחמה חוץ לחומת עזרה קדש הלחם, ודוקא חוץ לחומת בית פאגי לא קדש הלחם, ורק דהא תרומת לחמי תודה צריכין תנופה עם החזה ושוק, אבל בודאי אין התנופה מעכבת, מכש"כ ממנחה שהוא קודם הקרבת הקומץ, ותנן במנחות י"ח לא הניף כשר בפרט כאן שהוא אחר זריקה, ולא שייך כאן ג"כ כל שאינו ראוי לתנופה כיון שהוא כבר אחר זריקה ואינו בהכשר הקרבן, ואיכא רק מצות תנופה, אלא דמ"מ במה דהוי ספק גמור לא עבדינן לכתחלה הקרבה שלא יוכל לקיים כל המצוה כפי שדינה לכתחלה, ולכן תודה שנתערבה בתמורתה אין לה תקנה, אבל כאן כיון דהוא רק משום חששא בעלמא אפשר להביא הלחם ולא יכניסו בעזרה, וגם לא יקיימו מצות תנופה והקרבן שפיר מקריבין, אח"כ ראיתי בס' הר המורי' וב"ה שנתכונתי לדבריו בכל מש"כ בישוב ד' הרמב"ם.