אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה יט

הלכה יח

הביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי, אם עד שלא נשחט ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה מפני שלבו דוה על עונותיו והואיל ועל ספק הפרישו גמר בלבו להקדיש, הפרישו אפילו ע"פ עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה, ואם אחר שנשחט נודע לו הדם ישפך והבשר ישרף כשאר פסולי המוקדשין, נודע לו אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים כשאר האשמות.
נודע לו אחר שנזרק הדם, מפשטות דברי הרמב"ם מבואר דקאי על כל ההלכה, וגם בהפרישו ע"פ עדים והוזמו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל, וקשה דכיון שהוזמו העדים ונתבטל כל הספק מעיקרא אף דאם הוזמו קודם שנשחט פליגי בכריתות דף כ"ד ר"א ור' יוחנן דר"א וכן רב יהודה סברי דגם לרבנן יצא וירעה בעדר ור' יוחנן סבר דירעה עד שיסתאב, וטעמא משום דאשם תלוי כיון דלכפרה אתי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש מ"מ הך טעמא לא מהני אלא כשהוזמו קודם שנשחט שירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה דהוי כמו מותר אשם משום שהקדישו מספק בכל אופן, אבל שיהי' בו דין קרבן גמור בדין אשם תלוי ושיאכל הבשר לכאורה לא מהני הך סברא דמספק גמר והקדישו, וראיתי שהאור שמח בפ"ד מהל' סוטה הל' י"ד כתב דבאשם תלוי אם הוזמו עדיו דגם שם ברור אם הוזמו אחר הקרבת הדם נשרף כמו אשם ודאי, דכיון דהוזמו חזינא דלא נכנס מעולם בגדר ספק עבירה אכן כפי שכתבנו מלשון הרמב"ם כאן מוכח דגם בנזרק הדם והוזמו עדיו דינו שהבשר יאכל כמו בנודע לו בעצמו הספק אחר שנזרק הדם.
ונראה לפימש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש על מתני' דר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי דאמר הגמ' דטעמא דר"א אי ס"ד חובה היא אי מתיידע ליה אמאי מייתי חטאת, ורבנן אשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה להגן עליו, ופירש"י להגן עליו מן היסורים עד שיודע לו, והרמב"ם כתב וז"ל וחכ"א לא הטריח הכתוב אותו להביא אשם תלוי אלא על חטא שנסתפק בו וכו', וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק ואינו נדבה עכ"ל, והנה זה ודאי דגם הרמב"ם סובר דעיקר החיוב הוא משום צד הספק שמא חטא, וכמו שכתב בפ"ח מהל' שגגות הל' א' וז"ל וזהו הנקרא אשם תלוי מפני שהוא מכפר על הספק, ותולה לו עד שיודע לו בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו, אלא דמ"מ הוסיף בפירושו וזו היא שמירה לו שתנוח דעתו ולא יעמוד במקום ספק וכונתו דהא אנו רואים שאשם תלוי הוא קרבן ודאי ונאכל, וא"כ מה מועיל שאנו אומרים שחייבתו תורה בא"ת להגן עליו עד שיתודע ויביא חטאת, עכ"פ אם קמי שמיא גליא שלא חטא הא הוי הא"ת לבטלה, ולמה נאכל בתורת קרבן ודאי, לכן כתב שהתורה חייבה אותו בקרבן זה שיהי' לו שמירה אם חטא, ושתנוח דעתו שלא יצטער על מה שאינו יכול להביא חטאת כל זמן שלא נודע לו, וזהו תועלת לו גם אם לא חטא שתנוח דעתו.
ועכשיו נוכל לומר דמכיון דמטעם זה נעשה אשם תלוי קרבן ודאי משום דאפי' אם לא חטא יש תועלת בהקרבן שתנוח דעתו, א"כ אפי' הוזמו עדיו ג"כ לא נתבטל זה התועלת כיון שהי' סבור שהוא חייב בא"ת ובשביל שתנוח דעתו הא חייבתו התורה באשם תלוי בדין קרבן ודאי, ולכן שפיר אם נודע לו משנזרק הבשר יאכל, וגבי סוטה שהוזמו עדיה דתניא מנחתה תצא לחולין, ומחלק ר' יוחנן בכריתות דף כ"ד מאשם תלוי משום דלא לכפרה אתיא, אלא לברר עון וליכא בזה מתוך שלבו נוקפו, אף דבסוטה דף ו' תניא גם בזה כיפרה ספיקה והלכה לה הוא משום דקרבן סוטה בודאי אינו קרבן ספק, דבין זינתה בין לא זינתה מברר, רק דשם מיירי במת הוא או שמתה היא אחר שקרב הקומץ, דלא נימא כיון שאין עכשיו תועלת לא יאכלו השיריים, בזה שפיר תניא כיפרה ספיקה, אבל בהוזמו עדיה נתבטל הקרבן.
-מלואים והשמטות-
מלואים להשמטות הקודמים מה שכתבתי לחתן אחותי הגר"א ש"ך שליט"א
בפ"ד מהל' פסוה"מ הל' י"ט במה שכתבתי שם על ד' הרמב"ם, כתב לי אז בזה ח"א הגרא"ש הנ"ל לבאר ד' הרמב"ם, והשבתי לו אז כפי שעלה בדעתי, ולכן בפנים הספר כתבתי רק כפי שהעליתי, אכן עכשיו ראיתי שהחסרתי להביא מה שכתב לי עוד בענין זה, ושהשבתי לו, ע"כ הנני מביאם פה.
עוד כתב במה דפריך הגמ' בכריתות דכ"ד על הא דתנן דאם נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל, ואמאי הא הוי ליה ידיעה אמר רבא אמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו, והא לא הוי ידיעה בשעת סליחה, וקשה מה צריך קרא ע"ז פשיטא מאחר שנזרק הדם נגמרה הכפרה וכיפרה ספיקו והלך לו, ומצינו זה גם בחטאת העוף הבאה על הספק האי דכיפרה ספיקה בכריתות דכ"ו ואין שם רבוי מקרא, וכתב דרצה לומר דנ"מ לדין הקטרת אימורין דהך טעמא דהיה לו ידיעה בשעת סליחה מהני שיקטירו אח"כ האימורין, אבל בלא הך קרא הי' בדין שלא להקטיר האימורין אף דכיפר הספק והלך לו, אלא דמ"מ כתב דאינו מיושב, דהגמ' מקשה זה על הא דתנן והבשר יאכל, וכתב לבאר זה ע"פ ד' אדמו"ר בפי"ח מהל' מעה"ק דבא"ת אף שהוא קרבן ודאי בין אם חטא בין אם לא חטא, מ"מ חלוקין הן בדינין הדאם באמת חטא, שגגת המעשה עם הידיעת ספק איקבע חיובו, אבל אם באמת לא חטא, אז ספיקו הוא העומד במקום שגגת המעשה ובמקום הידיעה לחייבו בא"ח, וע"כ אע"ג דנגמר חיובו והכשרו של הקרבן מתחלת הידיעה, מ"מ בעינן מצורף לזה גם מה שהספק קיים ועומד בשעת הבאת הקרבן והקרבתו, כיון דזה עיקר חטא המחייבו בהקרבן, והספק שבשעת הקרבתו וסליחתו הוא שגומר חיובו והכשרו, עכ"ד אדמו"ר, ולפי"ז כ' דאי לאו קרא דוהוא לא ידע ונסלח לו דמה דלא ידע בשעת סליחה הוא עיקר בהקרבן וכיון דאכילת הבשר לכהנים הוא ג"כ דין בכפרה שכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, וא"כ הי' אפשר לומר דלא מהני הא דכיפרה ספיקה בשעת זריקה, דמ"מ לענין כפרה ע"י אכילת הבשר לכהנים צריך ג"כ שיהי' הידיעת ספק, ולכן צריך קרא דוהוא לא ידע ונסלח לו, לומר שעיקר אי הידיעה צריך להיות בשעת סליחה והיינו עיקר הסליחה דהוא בשעת זריקה, עכ"ד ואפשר לצרף לזה ד' התוס' בזבחים דף ו' ע"א בד"ה והלא אין כפרה אלא בדם שהקשו דהא אמרינן כהנים אוכלין ובעלים מתכפרים, וכתבו דמ"מ עיקר כפרה אינה אלא בדם.
והנה מה שכתב מקודם דנ"מ לענין הקטרה דהשתא דאיכא קרא יקטירו האימורין אחר שנודע, ואי לאו קרא לא הוי מקטירין, הנה בעיקר זה דמקטירין האימורין כשנודע אחר זריקה כתב כן אדמו"ר במה שהביא דבריו שהם ליישב ד' הרמב"ם שכתב דא"ת וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהשיג עליו הראב"ד מהתוספתא דקתני חייב, ואחר שביאר שם החילוק בא"ת בין אם חטא ובין אם לא חטא כמו שהביא דבריו, כתב דמשו"ה לא קשה מהברייתא בגמ' להתוספתא, דבברייתא הא קתני השוחט א"ת בחוץ ולכן כל זמן שלא נזרק הדם לא נגמר חיוב א"ת בחוץ, וכתב וז"ל ולפי"ז הרי מתיישב פסק הרמב"ם שפסק דהמקריב א"ת וחטאת העוף הבאה על הספק בחוץ פטור, דהרי ודאי דקאי על שחיטה וזריקה ולא על הקטרה, דבהקטרה הרי אף אם נודע לו שלא חטא הרי דינו ג"כ שיקרב, וליכא הכא ספיקא כלל עכ"ל, ובאמת יש לו סיוע דאין כונת הרמב"ם בהקטרה דהא כתב גם חטאת העוף, וכמו שכתב מקודם דאין לומר דהתוספתא מיירי בהקטרה דהא קתני גם חטאת העוף דליכא הקטרה, ולכן כתב דיש להעמיד התוספתא כר' יוסי דאם נודע לאחר שהדם בכוס יזרק.
עכ"פ מבואר בדבריו בפשיטות דהאימורין מקטירין גם אחר שנודע, ומשו"ה חייב כשהקטירם בחוץ, הבאתי כל דברי אדמו"ר בשביל שבמקומו בפי"ח מהל' מעה"ק תמהתי על דבריו דהא כתב שם הרמב"ם וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו כך הוא פטור על העלאתו, ודבריו הם גם על א"ת, א"כ מוכח דגם על הקטרה פטור, ומשום זה בארתי דבאמת גם על הקטרה פטורי משום דלאחר שנודע אין מקטירין, ובטעמא כתבתי דהקטרת אימורין דכתיב בזה ריח ניחוח הוא ג"כ כפרת חטא, אלא דאינו עיקר הכפרה, אבל עכ"פ האימורין הם ג"כ עיקר בהקרבת הקרבן ואם נודע שלא חטא אין בו אחר שנודע דין קרבן, והנה נכדי הרב מ' חיים שניאור שי' העירני בזה מדין חטאת שמתו בעליה דאין כפרה למתים, ומ"מ אם מתו הבעלים לאחר זריקה ודאי מקטירין האימורין, ואפי' שלש מתנות שבחטאת באות לאחר מיתה, והנה אם לפי ראיה זו מדין לאחר מיתה הי' נדחה גם תירוצו דגם בלא קרא דונסלח לו, כיון דכבר נזרק הדם צריך להקטיר האימורין וכן לאכול הבשר, ואולי יש לחלק דלאחר מיתה אין גדר כפרה, אבל שייך גדר קרבן אבל כשלא חטא אפשר דלא שייך קרבן, אלא דאינו מוכרח דלא שייך קרבן כשלא חטא דהא עולה ושלמים הם קרבן, אלא דחטאת ואשם אין באין בלא חטא, וזהו בתחלה אבל זה הא"ת כיון דנעשה דין אשם ודאי אפשר דשייך שיוקרב קרבן גם אחר שנודע שלא חטא, כיון דאפשר להקטיר אימורין גם כשאינו לכפרה כגון לאחר מיתה.
ובעיקר ראייתי מד' הרמב"ם שכתב וכל קרבן שפטור על שחיטתו כך פטור על העליאתו, חוזרני עכשיו דיש לומר דכונת הרמב"ם אם נשחט בחוץ דפטור דכן הוא אם אח"כ העלהו בחוץ ג"כ פטור, וכן מוכח מד' הכ"מ שכתב על ד' הרמב"ם וז"ל, נלמד ממה שכ' רש"י בפ' השוחט והמעלה אמתני' דהמולק את העוף, ודברי רש"י הם על מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור שכתב מלק בחוץ נבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לפיכך פטור על העלאתו, איברא דד' הכ"מ אינם מובנים דהרמב"ם הא כתב כל קרבן שפטור על שחיטתו, ובודאי אין ללמוד ממלק בחוץ דהוי נבלה, והקרית ספר כתב על ד' הרמב"ם אלו, דשחיטה והעלאה איתקש כדאמרינן לעיל, ולפי דבריו יש לומר דכונת הרמב"ם כמו שכתבתי, ומ"מ נראה עכשיו דאין להכריח מד' הרמב"ם דאפי' נזרק הדם קודם שנודע פטור על העלאתו, דאפשר כונתו דכל קרבן דיש בו טעם לפטור על שחיטתו משום שאינו ודאי ראוי להביאו בפנים, דכן הוא גם בהעלאתו היכי שיש בו חסרון זה, וממילא לגבי א"ת דוקא אם נשחט או נזרק בחוץ, ולכן כדאי רבינו אדמו"ר להכריע בזה, אף שהעירני שהשפת אמת בכריתות נסתפק בזה וכתב דיש לעיין אי מקטירין גם האימורין, דהקטרה הוא ג"כ קצת כפרה, ולא דמי לאכילת הבשר לכהנים, אף דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, מ"מ אפי' כה"ג דליכא כפרה למה יהי' נאסר באכילה, כיון דדם התיר הבשר לכהנים, אבל הקטרה כשאין כפרה לא מצינו עכ"ל, אכן כבר כתבתי למעלה דמוכח מלאחר מיתה דאפשר להקטיר גם כשאין כפרה.
והנה בעיקר תירוצו ע"פ ד' אדמו"ר אף שהדברים נכונים אבל אינו מוכרח דלזה צריך דוקא קרא דונסלח, דמדברי אדמו"ר משמע דפשוט דכיון שכבר הי' זריקה בהכשר והוא אשם בדין ודאי בודאי שמקטירין האימורין, אף שיש לומר שסומך על הך דינא שהבשר נאכל, אבל בסברא אין הדבר מוכרע, ואכתי אנו צריכין למצוא טעם למה צריך קרא לדין אכילת בשר אחר שנודע לו, וכן לדין הקטרת אימורין אם הוא דוקא בשביל דרשא דקרא, וכמו שהקשה דהא בחטאת העוף ליכא קרא ומ"מ אמרינן כיפרה ספיקה והלכה לה.
ונראה בעיקר קושייתו מהא דחטאת העוף הבאה על הספק דיש לומר דשם הא הוא לזה דלא נאמר דכיון דעכשיו נודע שלא ילדה נתבטל דין הקרבן למפרע, ואף שנמלקה החטאת העוף תהי' מותרת בהנאה, וע"ז אמרינן שעל הספק באה כיפרה ספיקה והלכה לה, וזהו דלא נימא שנתבטל למפרע אבל כאן איירינן בדין לאכול הבשר, וזהו דין להבא שנחשוב גם עתה שהוא אשם כשר ככל האשמות ויאכלו הבשר, ואף דא"ת עוד אלים מחטאת העוף, דחטאת העוף הוא חטאת ספק ואינו נאכל, וא"ת הוא כמו אשם ודאי ונאכל, אבל זהו כל זמן שלא נודע שלא חטא, אבל כשנודע שלא חטא סבר הגמ' דבלא קרא הו"א דמעכשיו מכאן ולהבא אין בו דין קרבן כשר, וכיון שהוא קדוש לא יאכלו הבשר, וממילא ודאי כן הו"א לדין הקטרה, ולכן דריש רבא מקרא דונסלח לו דכיון דבשעת עיקר סליחה לא ידע הוי קרבן כשר גם להבא.
עוד כתב דצ"ע בפי' הראב"ד לתו"כ סוף פ' ויקרא פרק כ"א במה דתניא שם ומה יעשה יצא וירעה בעדר דר"מ, וכתב דכיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה, והכי איתא בכריתות, ואי קשיא כי נודע לאחר זריקה נמי לא צריך ליה הא מפרש בכריתות דאמר קרא והוא לא ידע ונסלח לו, והא לא הוי ליה ידיעה בשעת סליחה עכ"ל, וכתב כנראה שהראב"ד מפרש שהקושיא היא רק לר"מ ומטעם דלא צריך ליה ואינו מובן דא"כ ע"ז לא תירץ כלום והאריך עוד בזה.
ונראה שבודאי אין כונת הראב"ד דקושיית הגמ' דכריתות הוא רק לר"מ, ובמשנה שם דאם נזרק הבשר יאכל תנן אחר דברי חכמים, וע"ז פריך הגמ' והא לא הוי ליה ידיעה בשעת סליחה, והראב"ד בא כאן להוסיף דבמשנה הי' אפשר לומר דבאמת הא דנזרק הדם הוא סוף ד' חכמים, ור"מ לא סבר הכי כיון דלא סבר דלבו נוקפו וגמר ומקדיש, אבל בתו"כ תניא קודם הא דנזרק ואח"כ נודע לו, ואח"כ תניא יכול אעפ"י שלא נשחט ת"ל אשם, ומה יעשה יצא וירעה בעדר דר"מ וחכ"א ירעה וכו', ומוכח דר"מ נמי מודה בנזרק ואח"כ נודע דהבשר יאכל, ובזה הקשה דכיון דר"מ סבר דכיון דלא צריך לי' לא מקדיש ולא סבר דמשום שלבו נוקפו גמר ומקדיש כי נודע לאחר זריקה נמי לא צריך ליה, וע"ז מביא תי' הגמ' דוהוא לא ידע לבאר דתי' זה שייך גם לר"מ, וטעמא משום דהא ר"מ נמי מודה דכשלא נודע אוכלין הבשר ולא דמי לחטאת העוף הבאה על הספק דאין הבשר נאכל, דר"מ נמי סבר דא"ת הוי קרבן ודאי, וכדאמר הגמ' בדף כ"ה בטעמא דחכמים דפליגי על ר"א וכמש"כ מד' הרמב"ם בפיהמ"ש, ופלוגתא דר"מ וחכמים הוא רק בנודע קודם שנשחט דחכמים סברי דמשום שלבו נוקפו גמר ומקדיש, וזהו דתרעה ויפלו דמיה לנדבה, ולא שייך זה לנודע אחר שנזרק דהבשר יאכל, וזהו מש"כ הראב"ד דגם ר"מ סבר הכי דכיון דלא הי' לו ידיעה בשעת סליחה הוא קרבן כשר והבשר נאכל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה