אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יח
אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת, וכהן משיח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו שלא במום.
השגת הראב"ד. אבל הדיוט וכו' עד הרי אלו אין מתקדשין א"א אין דבריו מחוורים שכל אותן דברים האמורים בתמורה לדעת ר"ש הם דקא סבר כל דלא חזי לאלתר להקריבה לא חיילא קדושה עליה, וכן אמר על מפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום, ואולי מפני שאמר [רבי] אין אני רואה דבריו של ר"ש בפסח מכלל דבאשם רואה את דבריו, ועוד דבגמרא קא טרח לפרושי טעמא דר"ש באשם.
הכ"מ מפרש בד' הראב"ד במה שכתב "ואולי" שהוא בא ליישב דעת הרמב"ם, ותמה דהא הרמב"ם אינו פוסק כר"ש. והוא כאן בהל' ט"ז ולפלא שהביא הלח"מ מפ"א דתמורה אך באמת פשוט דאין כונת הראב"ד ליישב דעת הרמב"ם אלא דהוא מסתפק בעיקר ההלכה שפסק הרמב"ם בהל' ט"ז דלא כר"ש דאפשר צריך לפסוק כר"ש, וממילא יהי' נכון ההלכה שכתב כאן בדין הדיוט שהפריש שעיר לחטאת וכו', ודין מפריש נקבה לאשם יהי' שלא כהלכה משום דצריך לפסוק כר"ש.
ובעיקר דעת הרמב"ם כבר הביא הלח"מ ד' הרמב"ם בפ"א מהל' תמורה הל' כ"א שכתב שכל המשנה בחטאת לא נתקדשה כלל ואפי' קדושת דמים כמו שבארנו בהל' פסוה"מ והבאור נראה דמחלק בין אשם לחטאת דדוקא באשם אמרינן דתרעה, דכיון דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף, אבל בחטאת אם נימא דנתקדשה קדושת הגוף, והוא אינו יכול להתכפר בה והוא מחוייב חטאת, ואינו יכול להמתין עד שיפול בו מום, וע"כ יתכפר באחר, וכיון שיתכפר באחר יהי' כמו חטאת שנתכפרו בעליה באחר דתמות, וכיון שכן לא נימא מסברא דכיון דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף, ודוקא באשם שכתב הרמב"ם בהל' ט"ז אם הקריב אשמו יפלו דמיה לנדבה, והוא מדין מותר אשם לכן שייך לומר דקדוש קדוה"ג, ואם יקריב האשם קודם תרעה ויפלו דמיה לנדבה, אבל בחטאת הא יהי' דינו שימות, אלא דצריך לבאר אמאי גם קדושת דמים אינו קדוש וימכרו שלא במום כדסבר ר"ש גבי אשם, אלא דבאמת צריך להבין לשון הרמב"ם כאן שכתב לפיכך ימכרו שלא במום דכיון שכתב אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים הי' לו לומר הרי הן חולין, ולמה כתב ימכרו שלא במום, ישחטם ויאכלם בדין חולין.
ונראה דבאמת אם נימא דנחתא קדושת דמים ע"כ אמרינן מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג אף שמטעם זה כיון דע"כ יתכפר באחר ותמות, ולכן אמרינן דלא נעשה לכתחלה דין הקדש שיהי' דינו דתמות דאין להקדש שום תועלת בזה, לא לקדושת מזבח ולא לקדושת דמים, כיון דמקדושת דמים ע"כ נחתא קדושת מזבח, אלא דמ"מ אם אמר כשהפריש בהמה זו לחטאת הנני מפרישה שאקריבה לחטאת, כיון שאם הי' אומר הדמים שיהיו לי ממנה כשאמכרה אקריב מהם חטאת אף שהדמים הם דבר שלא בא לעולם, מ"מ הא כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ל"א אם אמר על דבר שלא בא לעולם הרי עלי להקדישו חייב להקדישו, ונמצא דאף דאמרינן שאינו חל קדושת דמים זהו דלא נימא שהדמים של בהמה זו הם מעכשיו קודש, אבל בזה אין אנו אומרים שדמיה קדש אלא שאם ימכור אותה ויהי' לו דמים יתחייב להקדישם ולהקריב מה שיקנה בהם, אלא דבהפרשה לחוד כשיאמר בהמה זו תהי' לחטאת אין בזה נדר כלל, אבל אם יאמר בהמה זו אקריב אותה לחטאת. אפשר שיהי' עליו נדר שיקריב מבהמה זו חטאת, וכיון שמהבהמה אינו יכול להקריב אפשר יהי' כונתו לדמים שיקבל ממנה, ונדרי הקדש מהני גם במחשבה מקרא דוכל נדיב לב עולות, ולכן כתב הרמב"ם תמכר שלא במום, וכונתו שמהדמים יקריב חטאת, אלא שלא כתב בפירוש שמחוייב למכרה ולהקריב מהדמים חטאת, כיון דזה דוקא אם אמר בלשון נדר וגם חשב על הדמים שיקבל ממנה וכנ"ל.
והנה צריך לבאר יסוד לדברי הרמב"ם, ונראה דיסוד דבריו הוא דתנן בתמורה דף י"ט המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב, ר"ש אומר תמכר שלא במום, ואח"כ תניא המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה, ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה, שאין לך דבר עושה תמורה אלא הרועה להסתאב, והיינו דלשיטתו דסובר בהמפריש נקבה לאשמו תמכר שלא במום ולא תרעה, ואילו דין מפריש זכר לחטאתו לא הוזכר לא במתני' לדין רועה ולא בברייתא לדין תמורה, ומוכח דבחטאת לכו"ע ליכא דין רועה וגם לא דין ימכר שלא במום דאם הי' קדוש קדושת דמים, ורק דחכמים מודים בזה לר"ש דימכר שלא במום, הו"ל למתני זה גופא במתני' או בברייתא, וע"כ דמפריש לחטאת דבר שאינו ראוי לחטאת אינו קדוש כלל.
אכן עוד צריך לבאר דבתמורה שם בהא דר"ש דמחלק בין אשם לעולה ומפריש נקבה לעולתו עושה תמורה, ומוכח דתרעה כדאמר התם, ופריך ע"ז הגמ' מכה"ג שהפריש פרה לפרו, ומיחיד שהפריש שעיר לשעירתו, וקשה דכמו דסובר הרמב"ם דלרבנן המשנה בחטאות לשאינם ראויים לא נתקדשו כלל, ה"נ יש לומר לר"ש, ומאי פריך לר"ש טפי מחטאת על עולה, ועמד בזה הלח"מ בפ"א מהל' תמורה ונשאר בקושיא, וראיתי בחק נתן שם שיישב זה וכתב דלרבנן דטעמייהו משום מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדוה"ג לא קשה משום דהני אפי' קדושת דמים לא נחתא, אבל לר"ש דסבר דעולה דוקא נחתא קדוה"ג משום דאיכא שם עולה בעולת הגוף, לכן פריך גם מחטאת כיון דאיכא בזה חטאת, אכן לפי"מ שבארתי טעמו של הרמב"ם משום דבחטאת כשמפריש דבר שאינו ראוי, וע"כ יתכפר באחר הוי כמו מפריש למיתה, א"כ קשה מנ"ל דגם ר"ש לא סבר הך סברא.
ונראה דיש חילוק מלרבנן לר"ש דזה שכתבנו בטעמא דמילתא דבחטאת אין מתקדשין משום דכיון דהוא צריך להקריב חטאת ואינו יכול להמתין עד שיסתאב ועומד לכך שיתכפר באחר ויהי' דינו למיתה, ובזה לא אמרינן דנחתא ביה קדושת דמים כיון דע"כ יהי' נחתא ביה קדוה"ג וילך למיתה ולא יהי' להקדש בזה לא קדושת מזבח ולא קדושת דמים, מ"מ יש לומר דדוקא לענין זה דנימא מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדוה"ג, דצריך שמקודם יחול עליו קדושת דמים בזה אמרינן דכיון דבסתמו עומד למיתה לא שייך ביה קדושת דמים, וממילא לא נחת ביה קדוה"ג, אבל ר"ש דלא סבר הך סברא דמיגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה קדוה"ג, ומה דסובר דמקדיש נקבה לעולה עושה תמורה, וכן דתרעה עד שתסתאב הוא משום דאיכא ע"ז שם עולה בעולת העוף, וא"כ אינו משום דנחתא ביה קדושת דמים מקודם, ולכן פריך שפיר דגם בחטאת נימא כן, דכיון שהקדיש בפי' קדוה"ג ע"כ יהי' קדוש אף שבסתמו עומד שילך למיתה ולכן הוכרח הגמ' לתרץ לר"ש ע"ש.