אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה יז
קומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו, שהדבר ספק שמא חבורי עולין כעולין הם חשובין.
השגת הראב"ד קומץ שמיצה שמנו על העצם. א"א בנוסחא שלנו שמיצה שמנו על העצים. ומה שפירש הענין לאם ירדו אם יעלו לא נהיר דבר הלמד מענינו. ואין הענין ההוא מדבר לירידה ועליה אלא לענין חסרון קומץ או חסרון שמנו אם נמצא שמנו על העצים אם נחשוב אותו קודם הקטרתו. שהרי עדיין לא משלה בו האור. אע"פ שנפל ע"ג עצים שבמערכה דחבורי עולים. דהיינו עצים שהם חבור לקומץ לאו כקומץ דמו והרי חסר שמנו. או דילמא כעולים דמו והרי לא חסר שמנו קודם הקטרה. וזה הבעיא במנחות פרק הקומץ רבה.
הכ"מ כתב דכונת הראב"ד דאם הבעיא היא לענין אם עלה לא ירד. הו"ל לאתויי בפ' המזבח מקדש. וכתב הכ"מ דהרמב"ם הוצרך לפרש כן לפי גירסתו. ויש כדמות ראיה לגירסת רבינו מדאמרינן עלה לאו היינו דר"י ור"ל דאתמר המעלה אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית. וכונת הכ"מ בראייתו דכמו דשם הוא מדין עצם אם משלים לכזית. כן משמע דהכא נמי מיירי בעצם. אבל בעיקר ראיית הגמ' והדמיון לדין קומץ שמיצה שמנו על העצים או על העצם מדין אבר שאין בו כזית ועצם משלימו לכזית אינו מוכרח דלגירסת הרמב"ם מיושב יותר וכמו שנבאר.
והנה רש"י בפי' א' כתב דהבעיא הוא אי הוי חסרון בקומץ והוי חסר שמנו או דחבורי עולין מה שהוא מחבר הקומץ להשמן כשנותן הקומץ על העצים כעולין דמי. והוי כאילו השמן מובלע בקומץ, והתוס' כתבו לפי פי' זה אי חשיב הנבלע כאילו הוא בעין ע"ג עצים ומחובר להשמן שהוא על גב העצים עם הקומץ. וכונתם במה ששינו לשונם מפירש"י דלרש"י הכונה חבורי עולין השמן המובלע בעצים עם הקומץ. ולפירושם הוי חבורי עולים השמן המובלע בעצים עם השמן שהוא על גב העצים עם הקומץ. ולפי' התוס' קשה מה דאמר הגמ' אבל האי דלאו מינא דקומץ הוא. ולר"ל אמר אח"כ דקאי על השמן ומפורש כפי' רש"י דקאי על זה שהשמן מחובר להקומץ. ובפי' ב' פירש"י דאין הבעיא אי הוי חסר שמנו של הקומץ אלא אם צריך להקטיר העצים שנבלע בהם השמן עם הקטרת הקומץ חבורי עולין שמן שמחבר לקומץ כקומץ דמי. ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן. והחילוק מלשון ב' ללשון א' הוא דללשון א' אם לאו כעולין דמו פסול הקומץ. וללשון ב' אם לאו כעולין דמו כשר וא"צ להקטיר העצים. ורק אם כעולים דמו אז צריך להקטיר העצים. ואם אינו מקטירם הוי כקומץ חסר. והראב"ד לכאורה אינו מפרש כפירש"י ותוס' דהבעיא חבורי עולים הוא על השמן. אלא על העצים אם העצים שהם חבור לקומץ הוו כעולין והיינו כקומץ. ולכן השמן שעל העצים הוי כקומץ ולא חסר שמנו דבגמ' מפורש דהבעיא הוא על השמן עם הקומץ. לכן ע"כ מה שכתב העצים שהם חבור לקומץ כונתו על השמן שנתמצו על העצים.
ובדעת הרמב"ם יש לעיין דאם מפרש חבורי עולין שהעצם מחובר לשמן של הקומץ היה דומה להא דאבר שאין עליו בשר כזית ועצם משלימו לכזית. דכמו דהתם העצם מחובר להאבר ה"נ העצם מחובר להשמן. אבל א"א לומר דכונת הרמב"ם לפרש כן. דאמר התם הגמ' תיבעי לר' יוחנן ותיבעי לר"ל. תיבעי לר' יוחנן עד כאן לא אמר ר' יוחנן התם אלא בעצם דמינא דבשר הוא. אבל האי דלאו מינא דקומץ הוא לא. או דילמא אפי' לר"ל לא אמר אלא בעצם דבר מפרש הוא ואי פריש לאו מצוה לאהדורי. אבל שמן דלאו בר מפרש הוא לא. או דילמא לא שנא. ומוכח דהבעיא דחבורי עולין אינו מה שהעצם מחובר להשמן. אלא השמן שיצא מהקומץ. והקומץ מונח עליו הוי חבורי עולין השמן עם הקומץ. עכ"פ ראיית הכ"מ להרמב"ם ממה דמדמה הגמ' להא דר"י ור"ל אינה מוכרחת כלל. וכמו שכתב בעצמו שהוא רק כדמות ראיה.
והנה הלח"מ כתב ראיה לגירסת הרמב"ם ופירושו ממה שהקשו התוס' בד"ה חרב דלפי"מ דמספקא לרבא אם חבורי עולין לאו כעולין הוי חיסר שמנה. למה לא הוי בחרב שנתערב בבלול חיסר שמנה דבלול. וכתבו דכאן דשניהם נקטרין לא הוי חיסר שמנה. ולהרמב"ם לא קשה דסובר דגם בהאי דרבא אין הבעיא משום חיסר שמנה. והנה בעיקר טעמא דמילתא למה אין באמת פסול משום חיסר שמנה. איברא דרש"י בפי' ב' כתב ג"כ דאם חבורי עולין לאו כעולין. ולא הוי השמן שנבלע בהעצים כקומץ ליכא פסול משום חיסר שמנה. ודוקא אי הוי כקומץ. אז הוי חיסר שמנה. והיינו דלא הקטיר השמן שצריך להקטיר. אבל למה לא הוי חיסר שמנה משום עיקר השמן שנחסר מהקומץ. ודברי התוס' ג"כ צריכים ביאור שכתבו דבחרב שנתערב בבלול ליכא בבלול משום חיסר שמנה כיון ששניהם נקטרין. וקשה דלמה לא נימא כן גם בקומץ שמיצה שמנו על העצים. דהא העצים נשרפין על המערכה וממילא נקטר השמן שנבלע בהעצים. וצריך לומר דבשמן הנבלע שנשרף בהעצים לא הוי שם הקטרה כיון דקיי"ל דאין הקטרה פחותה מכזית. ואף דלכאורה ההקטרה של הקומץ הב' לא שייך להקטרת קומץ זה מ"מ עכ"פ שם הקטרה על זה.
אכן בדעת הרמב"ם נראה לפי"מ שכתבתי בפי"א הל' ל"ד דדין הקטרת הקומץ לרצות הקרבן ושיתכפרו הבעלים הוא תיכף בנתינת הכהן הקומץ על האש. וכמו שכתב הרמב"ם בדין פסול מחשבה ובזריקתו על האש. ומה דבעינן משמשלה בו האור או משתצית האור ברובו זהו רק בדין להתיר שיריים לאכילה. וממילא בהבעיא דרבא בקומץ שמיצה שמנו על העצים או על העצם לא נוכל לומר דהבעיא הוא לדין חיסר שמנו. דכיון שזרק הקומץ על המערכה ונפל על העצים או שהיה שם עצם. כבר נגמר דין הקטרת הקומץ ולא שייך בו דין חיסר שמנו. ואף דאפשר לפרש שמיצה שמנו על העצים ולא נפל על האש. ומדברי הרמב"ם משמע דאף דלא בעינן משלה בו האור ולא משתצית האור ברובו. אבל עכ"פ בעינן שיהיה תחלת זריקתו על האש. אבל הוא אוקימתא דחוקה. דכיון דעיקר דין הקטרה הוא לזרוק הקומץ על אש המערכה. למה יזרוק אותו הכהן במקום אחר שאין שם כלל אש. ולכן אין הרמב"ם מפרש דהבעיא הוא לדין חיסר שמנו. אלא לדין אם עלו לא ירדו.
ומה שהקשה הראב"ד דהא אין הסוגיא שם מדין זה דמקומו בפ' המזבח מקדש. יש לומר דמשום זה בעי רבא הך בעיא כאן משום דזה מוכח מדין חרב שנתערב בבלול, דאין כאן חסרון משום חיסר שמנו אף שנתערב קודם שזרקו על המזבח, וחזינן דמה שעומד להיות נקטר על האש, אמרינן בזה חבורי עולים כעולים דמי, וכמש"כ התוס' דאף שאם היה השמן בעצמו נקטר על האש לא היה בזה שם הקטרה, אבל כיון שהוא בלול בקומץ אחר, או במנחה שעומדת להיות נקטרת לא הוי בזה חיסר שמנו אף דאין שייכות להשמן עם הקומץ אחר או המנחה האחרת, ויש בזה גדר חבורי עולין כעולין, וע"ז בעי רבא בקומץ שמיצה שמנו על העצם אם ירד העצם אם מצוה להעלותו, דאף דמצד העצם אין מצוה להעלותו, ומצד השמן בעצמו אין בו גדר הקטרה, מ"מ נימא חבורי עולין כעולין ויש בזה גדר הקטרה ומצוה להעלותו, או שנחלק כחילוק התוס' דדוקא בחרב שנתערב בבלול ששניהם עומדים להקטיר בזה לא הוי חיסר שמנו, אבל אין ראיה מזה דחבורי עולין כעולין, ונמצא דקושיית התוס' זהו יסוד לפי' הרמב"ם דזהו הטעם שקבע רבא הבעיא שלו כאן אף שהוא ענין אחר, משום דמכאן יש להסתפק בדין חבורי עולין אי כעולין דמי, ומבואר דהוא שלא כמש"כ הלח"מ דלהרמב"ם לא צריך לחילוק התוס' דדוקא ע"פ קושיית התוס' וחילוקם מבואר גירסת הרמב"ם ופירושו וכמו שנתבאר.