אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה יד
פר העלם ושעיר ע"ז שדמם נכנס להיכל, אם הכניסו לקדש הקדשים נפסל שבמקום זה פנימה של מקומן הוא, וכן פר ושעיר של יום הכפורים שדמם נכנס לקדש הקדשים, אם הכניס דמם לקדש הקדשים והזה ממנו והוציאו להיכל וחזר והכניסו לקדש הקדשים נפסל ואינו גומר ממנו הזיות שבקדש הקדשים כיון שיצא יצא, וכן אם גמר הזיות שבקדש הקדשים והוציאן להיכל והזה מקצת הזיות והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן להיכל אינו גומר הזיות שבהיכל שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל.
השגת הראב"ד פר העלם וכו' עד כיון שיצא יצא, א"א אני איני סובר כפירושו כי הסוגיא שלו דומה דמשום יציאה הוא הפסול, והענין אינו כן אלא משום ביאת פנים, הילכך צריך לפרש הבעיא פר ושעיר של יום הכפורים שהזה דמם על הבדים והוציאן להיכל כדינו וחזר והכניסן לפני ולפנים נפסלו מלהזות על הפרכת או לא מי אמרינן מקומו היה ואינו נפסל בו או לא, ואם תמצי לומר כיון דנפק נפק ושוב לא נקרא מקומו, מפרכת למזבח הזהב שהכל בהיכל מהו הא ודאי מקומו הוא, או דילמא יציאה כתיבא ביה ויצא אל המזבח וכי הדר עייל ליה לבית הפרכת יובא קרינן ביה.
הכ"מ כתב דפי' הראב"ד הוא כפירש"י, והרמב"ם דחה פירוש זה משום דלישנא הואיל ונפק נפק משמע דמטעם הואיל ויצא חוץ למקומו הוא דפסלינן ליה ולא משום הכנסה, ולענין תרי בעיי קמאי הא נפשטו באת"ל, ובעיא השלישית שעלתה בתיקו פסקה לחומרא, והביא הכ"מ שהר"י קורקוס תמה בזה על רבינו שהיה לו לכתוב לא יעשה מספק ואם עשה הורצה, וכונת הרי"ק הוא שכן כותב הרמב"ם בהרבה מקומות בספיקות של אבעיות שלא נפשטו כמו שכתב בפרק זה בהל' כ"ו ובפ' י"א בהל' כ"ג כ"ה ועוד מקומות, ולפלא על כ"מ שכתב וז"ל ואפשר דלא שייך בזה הורצה כיון דספק יוצא הוא ואין הציץ מרצה על היוצא, ובודאי כונת הרי"ק כמש"כ, ובשם הרי"ק כתב הכ"מ וז"ל, ואפשר דסבר רבינו דרבה הוא דאסקה בתיקו ומיהו גמרא משמע התם דלא מספקא ליה וכן נראה שם בברייתא דריה"ג, גם בפ' טבול יום נראה כן גבי חטאת אהרן שמא בחוץ היתה בקדש היתה וקדש היינו היכל שכל שיצאה מן ההיכל נפסלה עכ"ל.
והנה מה שכתב הרי"ק דגמ' משמע התם דלא מספקא ליה אינו מובן כלל דאין שם בגמ' על הבעיא. כלום רק מה שהביא מהברייתא דריה"ג הוא באמת הוכחה לפשוט הבעיא דתניא שם ומה במקום שמחשבה פוסלת בחוץ לא פסל דם שבחוץ את שבפנים, ומקום שמחשבה פוסלת בחוץ זהו בעזרה, ומוכח דעכ"פ דדם שבחוץ נפסל רק שאינו פוסל דם שבפנים, וא"כ קשה לפי דבריו למה לא נפשט בהגמ' בעיא זו. אלא דבאמת בגמ' לא הוזכר בבעיא דרבא שהוציאן חוץ להיכל. וכבר תמה הלח"מ דבגמ' איתא דהבעיא הוא אם הוציאן למזבח משום דרחמנא שוייה שתי מקומות וקרי ליה יציאה דכתיב ויצא אל המזבח. וכן הקשה הלח"מ על ד' הרי"ק מה שהוכיח על בעיא דרבא מפ' טבול יום דנהי שכשיצא מן ההיכל נפסלה. אבל מנ"ל דכשיצא למזבח דהיינו תוך ההיכל דנפסלה דהיינו עיקר הבעיא וסיים הלח"מ וצ"ע.
וראיתי להמרכה"מ שכתב דאין דעת הרמב"ם כמו שסובר הראב"ד בדבריו דמשום פסול יוצא נגע בו. דלא אשכחן בשום מקום פסול יוצא מן ההיכל. ומה שהוכיח הרי"ק מדף ק"א דאמר משה לאהרן שמא חוץ למחיצתה היתה כתב המרכה"מ דבתו"כ מפורש שאמר לו שמא חוץ לקלעים היתה, ועל מה שכתב הרי"ק דנפשטה הבעיא מברייתא דריה"ג כתב המרכה"מ לא ידעתי שום משמעות. והנה על בעיית הגמ' ביצא מהפרכת למזבח ודאי לא מוכח משם. וכמש"כ הלח"מ דלא מוכח מדק"א אבל מה שכתב דלא אשכחן בשום מקום פסול יוצא מן ההיכל דבריו תמוהים דבברייתא דריה"ג מפורש להדיא דיצא הדם מן ההיכל לעזרה זה הדם פסול וכמו שכתבתי.
והנה במה שכתב הרמב"ם כיון שיצא יצא מפרש המרכה"מ דזהו ג"כ שבשביל זה יהי' פסול משום הבאה לפנים. אלא דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י והראב"ד שכבר גמר כל ההזאות שבקדש הקדשים דבזה פשיטא דודאי נפסל ובעיית רבא הוא בשלא גמר דמ"מ כיון שיצא יצא. ואינו מפרש כפירש"י שנפק בעשיית כל מצותו, אלא כפשוטו כיון שיצא מקדש הקדשים אף שצריך עוד להזות נפסל משום אשר יובא. וזה באמת קשה דאיזה סברא הוא דבשביל שיצא באמצע להיכל כיון שהוא מחויב לגמור להזות יהי' פסול משום אשר יובא כיון שהוא צריך להביאו שנית להזות. וכן קשה זה לדברי הרמב"ם שיצא מן ההיכל לעזרה כיון שהוא מחויב להביאו שנית להיכל לגמור ההזאות. ועוד קשה פירושו בד' הרמב"ם שכ' אינו גומר הזיות שבהיכל שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל שמפרש המרכה"מ משום שהובא הדם לפנים. ודברי הרמב"ם ודאי מוכיחים שביציאתו נפסל ולא משום שאח"כ הכניסו להיכל. לכן נראה יותר בדעת הרמב"ם כפי' הראב"ד בדבריו דהוא משום פסול יוצא ולכן בשלא גמר הזאתו פסול לגמור ולהזות.
אכן בעיקר שיטת הרמב"ם כתב המרכה"מ דבאמת לא פסק אבעיא דרבא לחומרא, אלא אדרבא השמיטה כיון דפוסק תמיד בספיקא דאבעיא שבדיעבד אם זרק הורצה וכאן א"א לומר דלכתחלה לא יזרוק דהא ע"כ מוכרח לעבוד עבודת יוהכ"פ. ולא שייך להתיר שישחוט פר ושעיר אחר ויעשה כמה עבודות ביוהכ"פ וכה"ג ודאי חשיב כדיעבד דאם זרק הורצה והוא שרי לכתחלה לקולא. לכן כתב הרמב"ם דינו אם יצא מן ההיכל. אלא שהמרכה"מ מפרש דהפסול הוא משום דנכנס לפנים. ומפרש דמקורו של הרמב"ם הוא דמדבעי רבא אם לא יצא מן ההיכל. מוכח דאם יצא ודאי נפסל אח"כ בהבאה לפנים. ולפי דברינו נפרש דכונתו משום פסול יוצא ועפ"מ דמוכח כן מברייתא דריה"ג. רק דקשה דהך דינא בדם שדינו לזרוק בהיכל אם נכנס להיכל וזרק מקצת הזיות ויצא מן ההיכל דמיקרי יוצא היה אפשר לכתוב בלא דין מה שהתחיל בקדש הקדשים. ואולי כתב כן משום דבעיא דרבא מיירי באופן זה והבעיא הוא בלא יצא מן ההיכל לזה כתב דביצא ודאי פסול.