אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה לז
ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח ואם זרקו לא הורצה.
בפ"ד מהל' מעה"ק הל' א' כתב הרמב"ם כל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה. לפיכך אין שוחטים זבחים אלא ביום. ואין זורקים דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה. וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. וזה מבואר בזבחים דף נ"ו ע"א דאמר רב יצחק בר אבודימי מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל, ביום שאתה זובח אתה מקריב וכו'. ופירש"י והכי פירושה ביום הקריבו את זבחו שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד, ולא מהניא ליה הלנה בראשו של מזבח לאכשורי לזריקה למחר. והיינו דבלילה בלאו קרא א"א לזרוק מקרא דביום צוותו. וממילא יפסל הדם בלינה לכן פי' לענין דלא מהני הלנה בראשו של מזבח. והקשו התוס' הניחא למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח אלא למ"ד מועלת למה לי קרא. וחידש שם ר"ת שיש שתי שקיעות דשקיעת החמה לגבי כל הדברים שמצותם ביום וגם לגבי שבת הוא מסוף שקיעה ומקרא דביום הקריבו ילפינן דמתחלת שקיעה כבר נפסל הדם. וכבר חלקו הראשונים על שיטת ר"ת ומבואר בד' המהר"ם אלשקר בתשובה שדעת הגאונים והרמב"ם שתיכף כשמתכסה השמש ולא נראית זו היא השקיעה ומתחלת בין השמשות. והנה הבאתי שם בפ"ד מהל' מעה"ק מה שהעלה השאג"א דקרא דביום הקריבו את זבחו צריך לשלש מתנות שבחטאת דמקרא דביום צוותו לא נוכל ללמוד משום שאין זה עיקר הקרבת הקרבן דמשנתן מתנה אחת כיפר והארכתי שם בזה.
אכן כשעיינתי עתה ראיתי דאף דיש ליישב בדבריו מה דצריך קרא דביום הקריבו את זבחו, אבל בדברי הרמב"ם שכתב בסתם ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה קשה לבאר כן דמשמע דלעיקר דין זריקת דם דפסול מששקעה החמה צריך לקרא דביום הקריבו, ונראה עפ"מ שאמרתי מכבר וכיונתי בזה לדברי הגאון בעל בנין עולם בספרו סדר זמנים על דיני בין השמשות, לבאר מה דאמר הגמ' בריש פסחים ותסברא ולחושך קרא לילה ה"נ למחשיך ובא קרא לילה והא קיי"ל דעד צה"כ יממא הוא, וקשה להשיטות דתיכף מהתכסות השמש הוי בה"ש וזהו מחשיך ובא, ואיך אמר דקיי"ל יממא הוא, ואמרתי בזה דיש שני דינים בדין יום דמה דצריך דין יום לכל המצות הצריכים יום בזה באמת עד צה"כ יום ואין ספק של בין השמשות, ומה דאמרינן דבין השמשות הוי ספק זהו במה שנוגע לחלופי הימים דזה תלוי בדין ערב כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ולכן לדין שבת דכתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם הוי דין בין השמשות תיכף מתחלת שקיעה, וכן לענין ראיות של זב וזבה וספירת ימי נדה וזבה ויולדת ולכל דינים התלויים בחלופי ימים.
ולפי"ז מיושב דמדין ביום צוותו לא היינו ממעטין אלא משעת צה"כ שכבר לא נקרא יום, אבל מתחלת שקיעה כל זמן בהש"מ היה מותר לזרוק דמים וזה למדנו מקרא דביום הקריבו את זבחו דביום שאתה זובח אתה מקריב, וזה תלוי כבר בדין חלופי הימים, ולכן מתחלת שקיעה שכבר נעשה דין ספק בהש"מ אינו ביום שאתה זובח. אלא שבלא תי' השאג"א דנ"מ לשלש מתנות שבחטאת לא נוכל ליישב כיון דמוכח בגמ' דהך קרא מיותר לדרשא זו, וכיון דבהש"מ הוי ספק קשה איצטריך קרא למעוטי ספיקא. לכן יש לומר דעיקר קרא צריך לשלש מתנות שבחטאת. אבל להלכה צריך הך קרא לעיקר דין פסול דם משקה"ח דאי לאו קרא לא היה פסול עד זמן צה"כ. ואף דלפי"ז למה פסול אם נשחט אחר בהש"מ וזרק תיכף קודם צה"כ. כיון דאמרינן דלדין יום הוא עד צה"כ. אך זה אינו דתיכף אחר ביאת השמש כל רגע ורגע הוי ספק. ועיין בשבת דף ל"ד ובתוס' שם וא"כ אם שחט אחר ביאת השמש נפסל הדם דשמא כבר אינו ביום שאתה זובח.
ומבואר עכשיו דברי הרמב"ם שכתב מתחלה כל הקרבנות אין מקריבים אותם אלא ביום שנאמר ביום צוותו וכו' ואח"כ כתב לפיכך אין שוחטים וכו'. ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו. והיינו דעיקר דין שאין מקריבים אלא ביום נלמד מביום צוותו. אלא דמשום טעם זה היה אפשר להקריב עד צה"כ. אבל כיון דילפינן מביום הקריבו דצריך לזרוק ביום הזביחה. לכן מששקעה חמה נפסל הדם דכבר הוי ספק בהש"מ דאפשר אינו ביום הזביחה.
אכן זה קשה דבדברי הרמב"ם משמע דגם זה שאין שוחטים אלא ביום נלמד מקרא דביום צוותו. ובמגילה דף כ' למד הגמ' על סמיכה ושחיטה מקרא דביום זבחכם ועל קמיצה והקטרה מקרא דביום צוותו וכתבו שם התוס' אבל שחיטה לא מפקינן מהאי קרא דלא עבודה היא שהרי כשרה בזר וקרא משתעי בעבודה דכתיב להקריב קרבניהם. וצריך לומר דסובר הרמב"ם דגם לדין שחיטה היה אפשר ללמוד מביום צוותו דזהו תחלת הקרבה אלא דכיון דכתיב בשחיטה גופה ביום זבחכם למד הגמ' לשחיטה מהך קרא. ובמשנה תנן קודם לשחיטה ולמד הגמ' מביום זבחכם ואח"כ תנן לקמיצה והקטרה ולמד מביום צוותו. אבל אחר דאיכא קרא דביום צוותו יש ללמוד גם שחיטה מהך קרא. ויש סמך לזה ממה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' תמידים ומוספים הל' ג' בדין השלמה שכתב ולא שוחטים קרבן אחר של בין הערבים. ובהך קרא דהשלמה הא כתיב והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן עליה השלם כל הקרבנות כולם וקרא מיירי בקרבנות ומוכח דשחיטה הוא ג"כ תחלת הקרבנות, ועיין מה שכתבתי שם בד"ה ונראה.
אכן צריך לבאר למה כתב הרמב"ם מתחלה הלמוד דאין מקריבין אלא ביום מקרא דביום צוותו דמזה אין ללמוד אלא אחר צה"כ, כיון דבאמת איכא למוד על זריקה מקרא דביום הקריבו דאחר שקה"ח אין מקריבים, ואם היה אפשר לומר דגבי קמיצה והקטרת הקומץ אין ללמוד מקרא דביום הקריבו דכתיב בזבח היה מיושב דצריך קרא דביום צוותו על קמיצה והקטרה, אבל א"א לומר כן דלהדיא איתא במנחות דף כ' ע"ב שכן נפסל בשקה"ח כמותה, ומוכח דגם קומץ נפסל בשקה"ח, וזהו משום דקמיצה כשחיטה והקטרת הקומץ כזריקה, ונראה דמה שהוצרך להביא קרא דביום צוותו הוא לדין שחיטה, ולכן כתב לפיכך אין שוחטים אלא ביום, ואף דגם בלא זה אם ישחוט אחר שקה"ח יפסל הדם נ"מ לדין עיבור צורה דאם נשחט בלילה הוי פסולו בגופו וישרף מיד, ואם משום זה שיהיה נפסל הדם הא צריך עיבור צורה כדתנן בדם ובבעלים תעובר צורתו.