אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה לד

הלכה לג

כל הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים בין שנטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם נטמאו שניהם לא יזרוק. ואם זרק הורצה שהציץ מרצה על הטומאה וכן אימורין או איברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה כמו שבארנו, וכל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב כולו הרי זה זורק את הדם.
הלח"מ הקשה דבפסחים דף ע"ח מבואר בגמ' דדין זבחים ומנחות לגבי דין דאם אין בשר אין דם שוים אלא דמסיק הגמ' דר' יוסי מחלק בין לכתחלה לדיעבד, וא"כ לר' יוסי צריך להיות בדיעבד שהורצה בין בזבחים בין במנחות והרמב"ם פסק בזבחים דבאבוד ושרוף לא הורצה כמו שכתב בהל' ל"א דנשאר פחות מכזית אם זרק לא הורצה ובמנחות פסק בפ' י"א הל' כ' דנטמאו שיריה או נשרפו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה, וכתב הלח"מ דהרמב"ם מפרש דמה דאמר ר' יוסי רואה אני דברי ר"א באבוד ושרוף בדיעבד הוא דוקא במנחות ולא בזבחים, אכן צריך לבאר טעמא דמילתא ויש לומר בזה לפי"מ שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש במנחות דף י"א ע"ב וז"ל ודע שקמיצת מנחה היא לענין מנחה כמו השחיטה לקדשים לענין קדשים וכו', והקטרת קומץ ולבונה כמו זריקת הדם והקומץ והלבונה עצמה הם כמו הדם והאימורים מן הזבח וכו' ע"ש, וזה ודאי דאין כונתו דקומץ הוי כמו דם ולבונה כמו אימורים דלהדיא איתא במנחות די"ג דאין הקומץ מעכב הלבונה בהקטרה ואי בעי מקטיר לבונה ברישא, וע"כ דכונתו דבין קומץ בין לבונה הם כמו הדם והאימורים ולפי"ז נוכל לבאר מה דבמנחה אין מעכבים השיריים להקומץ שלא ירצה גם בדיעבד דכיון דבזבחים אם נשתייר כזית חלב בלא בשר זורק הדם, א"כ במנחה כיון דהקומץ יש לו דין דם ודין אימורים, א"כ יש לומר דדין זריקת הדם שיש בו מרצה על דין הקטרת אימורים שבו ולכן לא דמי לגמרי לדין דם שאין בשר אין דם כיון שבמנחה אם יש קומץ הוי כמו שנשתייר כזית חלב דזורק את הדם אלא דבזה מחלק ר' יוסי בין לכתחלה לדיעבד דבדיעבד מרצה הקומץ בדין הקטרת אימורים שבו.
ויש להוסיף בזה לפי"מ דאמר הגמ' במנחות דף כ"ו ע"ב קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה ר' חנינא אומר משמשלה בו האור ר' יוחנן אמר משתצית בו את האור ברובו וקשה דלמה איתמר המחלוקת בדין מאימתי מתיר שיריים לאכילה ולא מאימתי נתכפרו הבעלים ונ"מ אם נאבד הקומץ שנפל אחר שהקטירו אותו אם צריכים הבעלים מנחה אחרת אם היא מנחת חובה, אלא דבאמת מוכח מדברי רש"י דהוא דוקא בדין מאימתי מתיר שיריים לאכילה שכתב בד"ה מאימתי מתיר דכתיב קודש קדשים מאשי ד' אין להם חלק אלא לאחר אשי ד', בתו"כ עכ"ל ומוכח להדיא דהמחלוקת הוא רק בדין היתר שיריים אבל בדין כפרת הבעלים נתכפרו תיכף בתחלת הקטרה, והטעם הוא משום דתחלת הקטרה יש לה דין זריקת דם וזהו כזריקת הקומץ על האש, ויש להוכיח כן מד' הרמב"ם בפי"ג הל' ו' בדין פסול מחשבה שכתב והמנחות הנקמצות בארבעה בקמיצה ובנתינת הקומץ בכלי שרת ובהולכת הקומץ למזבח ובזריקתו על האש, ולפי"מ דמשמע מד' הגמ' בזבחים דף ט"ו דאפשר מחשבה כל זמן שנמשכת העבודה אפי' אחר מעשה העבודה דאמר שם אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה לר"ש היכי משכחת לה אי דחשיב עלה מקמי דניפוק דם לאו כלום הוא ואי בתר דנפיק הא איתעבידא ליה מצותו, מאי קושיא דילמא מדפריש ועד מטא למזבח, ומוכח דשייך מחשבה אחר מעשה העבודה וא"כ אם ההקטרה נמשכת עד שמשלה בהם האור או עד שתצית האור ברובו היה צריך שתועיל המחשבה עד זה, ולכן מוכח גם מזה דדין הזריקה שיש בהקטרת הקומץ נגמר בזריקתו על האש ואח"כ יש לההקטרה דין הקטרת אימורים וזה שייך לדין היתר שיריים לאכילה, וכן משמע גם מד' התוס' שכתבו בד"ה קומץ מאימתי מתיר שיריים לאכילה הוי מצי למינקט אימורים דכמה דלא מיקטרי אימורים לא משתרי בשר לאכילה ומוכח דזהו חד דינא עם הקטרת אימורים.
ולפי"ז מבואר ביותר דכיון דתחלת הזריקה על האש יש לזה דין זריקת דם ואח"כ יש לזה דין הקטרת אימורים א"כ תחלת הקטרת הקומץ מתיר את עצמו על גמר הקטרתו שהוא משתצית האור ברובו שיש לזה דין כמו הקטרת אימורים, וראיתי בס' טהרת הקודש במנחות דף כ"ג במתני' דתנן נתערב קומצה בשיריה שאם הקטיר עלה לבעלים שהוכיח מכאן כדעת הרמב"ם דבמנחות לא אמרינן בדיעבד אין שיריים אין קומץ דהא ע"כ מקטיר כל הקומץ, וא"כ נשרפו גם השיריים ואין להקומץ על מה לרצות. ואפי' לפימש"כ דלענין הרצאה לבעלים שיתכפרו סגי בנתינת הקומץ על האש, אבל להתיר שיריים לאכילה הא בעינן שיצית האור ברובו, ואף דיש לומר דכיון דהמנחה היא עשרון ואפי' כשתצית האור ברובו נשאר עוד כזית שלא שלטה בו האור וא"כ נשאר עוד על מה שירצה הקומץ, ומ"מ הוכחתו נכונה דהא תיכף משהוצת האור ברובו כבר אסור לאכול הקומץ דמצוה לגמור הקטרתו עד שיעשה עיכול ואח"כ נעשה עליו דין דשן המזבח אבל עכ"פ אסור לאכלו וממילא גם השיריים אסור לאכלם ומוכח דבקומץ בדיעבד כשהקטיר לא אמרינן אין שיריים אין קומץ ומשום דקיי"ל כר' יוסי דמחלק בין זבחים למנחות וכנ"ל.
והנה הקרן אורה בזבחים דף מ"ה במה דתניא שם ובעכו"ם בין בשוגג בין במזיד לא הורצה כתב לא מצאתי כעת להאי דינא בד' הרמב"ם, ונראה דלשיטתו דבדם קדשים ליכא טומאה כלל לא אשכחן ריצוי ציץ בעכו"ם דבישראל אשכחן טומאת קמצים, אבל בעכו"ם אינו קרב אלא עולות עכ"ל, והנה הא איכא נ"מ לדין נטמא חלב ובשר דאינו זורק את הדם ואם זרק הורצה משום שהציץ מרצה כמבואר כאן, ויש לומר דבעכו"ם אין נ"מ אם הורצה העכו"ם, ולכן לברייתא דסברה דשייך טומאת דם א"כ נ"מ גם בעולות אם נטמא הדם דבעולות עכו"ם דאם זרק לא הורצה אין מקטירים האברים והאימורים כיון דליכא הרצאת זריקה להתירם להקטרה, אבל אם נטמאו האברים והאימורים כל זמן שלא הקטירם הא אין מקטירים אותם לכתחלה אפי' אם הי' הציץ מרצה, ולאחר שהקטירם הא אין נ"מ אלא לדין ריצוי הקרבן וכבר כתבנו דבעכו"ם אין נ"מ אם הורצה בהקרבן.
אמנם זה שכתבנו דבעכו"ם אין נ"מ אם הורצה העכו"ם זה שייך אם מה דלמדנו מאיש איש אינו אלא דמקריבים קרבנות עכו"ם, אבל באמת הא תניא איש איש לרבות העכו"ם שנודרים ונודבים נדבות כישראל, ונודרים זהו באומר הרי עלי, ומפורש דגם בעכו"ם יש עליו חוב לקיים נדרו, וכבר האריך בזה המל"מ בפ"י מהל' מלכים והביא מד' התוס' בע"ז דף ה' ומדברי הירושל', ועיין באבני מלואים סי' א' סק"ב וא"כ אם לא הורצה חייב להביא אחר, וא"כ איכא נ"מ גם בעכו"ם אם נטמאו האימורים והאברים בעולה דכיון דאין הציץ מרצה חייב להביא עולה אחרת.
ונראה דאף דלמדנו מאיש איש דעכו"ם נודרים להביא עולה ומחוייב לקיים נדרו, מ"מ עיקר דין כפרה ליכא בעכו"ם אלא שהוא מחוייב לקיים נדרו להביא עולה, ועיין במעילה דף י"ט דמפרש רש"י דסבר ר"ש דגם בחטאת ואשם נפטר כשהביא לעזרה, וכבר תמה בזה הקרן אורה שם דהא מחוייב כפרה, אבל עכ"פ בעכו"ם ודאי אינו מחוייב אלא להביא העולה לעזרה ובזה נפטר, וממילא אין נ"מ לעכו"ם אם לא הורצה הקרבן בשביל שנטמאו האימורים והאברים, ודוקא בטומאת דם והאימורים והאברים טהורים איכא נ"מ אם יקטירו אותם וכנ"ל.
אכן עוד אינו מיושב דהרמב"ם כאן כתב וכן אימורים או איברי עולה שנטמאו והקטירם הציץ מרצה כמו שבארנו, וקשה למאי נ"מ בדין הציץ מרצה הא הקטרת העולה אינה מעכבת הכפרה, וכאן הא מיירי שהזריקה היתה כדין רק שהקטירו האימורים או איברי העולה בטומאה ויש לומר דנ"מ אם נדר עולה והתחייב בפי' באחריות עד אחר שיקטירוה. וכן בשלמים לגבי אימורים דבזה הוי הנ"מ דכיון שהציץ מרצה נפטר, ולפי"ז שוב יקשה דבזה איכא נ"מ דבעכו"ם לא הורצה, וכיון דעכו"ם נמי חייב מדין נדר לא נפטר אם הקטירו האברים בטומאה.
עוד יש למצוא נ"מ בדין העור לכהנים לפי"מ דתנן בזבחים דף ק"ג ע"ב כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם הפשטן אין עורותיהם לכהנים, ומסתבר דמה שעלו האברים על המזבח בדין אם עלו לא ירדו לא מהני שיהיה העור לכהנים, אבל מה דמהני ריצוי ציץ מסתבר דהוי כמו בעולה כשרה והעור לכהנים, והנ"מ הוא אם נטמאו האימורים והאברים אחר זריקת הדם דכבר היתה הרצאה גם על העור ולפי"ז איכא נ"מ בעכו"ם דכיון שאין הציץ מרצה אין העור לכהנים.
ונראה דמה דבעכו"ם אין הציץ מרצה הא ילפינן מהא דכתיב לרצון להם, ודרשינן ולא לעכו"ם וא"כ יש לומר דקרא הוא דקרבן עכו"ם אינו מרצה ציץ שיהיה לו לרצון, וממילא אם יש טומאה בדם ונטמא הדם וכיון דהזריקה אינה מרצה אין מקטירים העולה כיון דלא הורצה בזריקה והוי כמו לפני זריקה, אבל אם הזריקה היתה כדין ונטמאו איברי העולה דהנ"מ הוא למזבח, אבל לא שייך זה לדין ריצוי לגבי העכו"ם, א"כ בזה לא שייך לדין לרצון להם ולא לעכו"ם, כיון שאין הדין לגבי הרצאת העכו"ם בהקרבן אלא לגבי המזבח אם היתה בדיעבד הקטרה כשרה, ולפי"ז נאמר דאף שאנו דנים עכשיו לגבי העכו"ם אם נדר שיתחייב באחריות עד אחר ההקטרה, מ"מ אינו שייך זה לדין לרצון להם ולא לעכו"ם, כיון דלאו בהרצאת הקרבן לגבי העכו"ם תליא, אלא אם היתה הקטרה כשרה על המזבח, וכיון שהציץ מרצה לגבי המזבח והיתה הקטרה כשרה ממילא גם העכו"ם נפטר מאחריות.
ובמה שכתבתי דנ"מ לדין העור לכהנים ודאי מיושב בזה כיון דאין הדין בדין הרצאה לגבי העכו"ם, והנה אמרו לי עוד איזה נ"מ בדין זה שכתב הרמב"ם לגבי האימורים והאברים דהציץ מרצה, אך בכל הנ"מ אינו אלא בדין האברים והאימורים ומיושב בדברינו.
והנה במה שכתבתי דאף דילפינן מאיש איש דעכו"ם נודרים קרבן ומחוייב לקיים נדרו להביא הקרבן מ"מ עיקר דין כפרה ליכא בעכו"ם, ולכאורה יש ע"ז סתירה מהא דאמר הגמ' בריש תמורה דף ב' ע"ב בהקדיש עכו"ם להתכפר בה עכו"ם לא קא מיבעיא לי, ומוכח דאיכא דין כפרה בעכו"ם אך באמת עכ"פ עיקר דין חיוב כפרה לא שייך בעכו"ם ולא מצינו דשייך בעכו"ם גדר חיוב הבאת עולה אם לא נדר, ולכן בדין אם הציץ מרצה על קרבן הבא בטומאה של עכו"ם אין נ"מ לעכו"ם אם הורצה או לא הורצה ושפיר כתבנו דעיקר דינו הוא הבאת העולה משום דאין עליו חיוב כפרת העולה, ונוכל לומר שהוא בגדר דאמר הגמ' גבי יורשים מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא, דכפרה קבועה לא שייך בעכו"ם, ובזה מבואר דאף דאמר הגמ' דשייך גדר רצאה דאמר לרצון להם ולא לעכו"ם אבל גדר חיוב כפרה לא שייך בהם וכמש"כ.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה