אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה כה
חסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת, וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה והזיד בהקטרה או שנכנס בקטרת שלימה עם החסירה חייב מיתה.
חסר מן הקטרת, הלח"מ הקשה דבגמ' משמע דקרא דולא ימות כי בענן הוא על ביאה ריקנית, וביאה חסירה נלמד מקרא דוכסה ענן הקטרת ולא ימות, וכונתו דעל מה דתניא שם ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה וגו' הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה פריך ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, ופירש"י דכתיב ואל יבוא בכל עת ולא ימות, ואח"כ פריך ל"ל קרא דוכסה למעלה עשן, דהא יליף מקודם מקרא דכי בענן, ומשני לבסוף רבא חד לעונש וחד לאזהרה ופירש"י ואל יבוא כי בענן אזהרה, וכסה ענן ולא ימות זה עונש, ואילו ולא ימות דאל יבוא לאו אחסרון ענן כתיב אלא אביאה ריקנית, ולפי"ז מבואר דולא ימות דקרא קמא היא לביאה ריקנית וחיוב מיתה בקטרת חסירה הוא מדכתיב וכסה ענן הקטרת ולא ימות.
ונראה דיש לומר דהרמב"ם סובר כתירוצא קמא דרב ששת דמשני הכי קאמר אין לי אלא ביוה"כ, בשאר ימות השנה מנין ת"ל וכסה, ומשמע דלרב ששת ידעינן מיתה בקטרת חסרה מקרא קמא דואל יבוא בכל עת וגו' ולא ימות כי בענן דכי בענן היינו בענן הקטרת, וקאי ולא ימות גם על ביאה ריקנית וגם על קטרת חסרה, וקרא דוכסה הוא על שאר ימות השנה, אמנם צריך באור דהא ע"כ הא דולא ימות דכתיב בקרא דוכסה הוא דוקא אם נכנס לפנים מן הפרוכת, דאם הקטיר קטרת חסרה בהיכל ליכא מיתה כמפורש בתו"כ, ואם הקטיר קטרת חסירה בפנים בשאר ימות השנה דאין היתר לבוא שם גם בקטרת שלימה, למה צריך קרא לחייב אם הקטיר שם קטרת חסרה, ואפשר דמשום זה גופא דכיון דגם אם הקטיר קטרת שלימה עבר על קרא דואל יבוא בכל עת הו"א דבזה ליכא חיוב מיתה דקטרת חסירה, ומשום דלא איירי קרא במקטיר בפנים בזמן שאינו ראוי, לכן צריך קרא דוכסה דגם בשאר ימות השנה דאינו ראוי להקטיר בפנים, ואם הקטיר קטרת שלימה בפנים חייב משום ואל יבוא, מ"מ אם הקטיר קטרת חסרה חייב נמי משום וכסה ולא ימות, ונ"מ אם שגג בביאה והזיד בהקטרה.
והנה בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' ח' העליתי בדעת הרמב"ם דמה דאמר רב ששת חד ליוה"כ וחד לשאר ימות השנה לא קאי על חיוב מיתה אלא על עיקר דין נתינת מעלה עשן בקטרת בשאר ימות השנה, אבל לפי"ז לא יתיישבו דברי הרמב"ם כאן דלפי"ז הני תרי קראי דולא ימות, הוי חד לביאה ריקנית, וזהו מקרא קמא וחד לקטרת חסרה, וזהו מקרא בתרא וא"כ למה כתב דשני החיובים נלמדו מקרא דולא ימות קמא, לכן צריך לומר כמש"כ כאן דחד לשאר ימות השנה קאי ג"כ לחיוב מיתה, ורק דגם בשאר ימות השנה אינו חייב מיתה, אלא אם מקטיר לפני ולפנים אבל בהיכל אינו חייב מיתה, וכן מפורש בתו"כ על קרא דמבית לפרכת, והכי תניא שם מבית לפרכת להזהיר על כל הבית, יכול על כל הבית במיתה ת"ל אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות, הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה, ובפשוטו הוה על ביאה ריקנית, וכן הוא להלכה כמש"כ הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין, דאם נכנס להיכל אינו חייב אלא מלקות, ואם נכנס לקדש הקדשים הוא לאו שיש בו מלקות וחיוב מיתה ביד"ש, ומ"מ לרב ששת נוכל לומר דמפרש דגם בדין חיוב מיתה משום קטרת חסרה נתרבה שאר ימות השנה אם הקטיר בקדש הקדשים, ונ"מ אם שגג בביאה והזיד בהקטרה וכנ"ל דכיון דאמר דוכסה מרבה שאר ימות השנה הא כתיב ביה ולא ימות.
ומה שלא מנה הרמב"ם דין מקטיר קטרת חסרה כשמנה שם מחוייבי מיתה ביד"ש שלוקין עליהם, יש לומר כמש"כ שם משום דליכא לאו ביחוד על מקטיר קטרת חסרה בקה"ק, רק אם הקטיר קטרת חסרה בהיכל על מזבח הזהב הרי דינו ככל מקריב על המזבח הזהב, וכמש"כ הרמב"ם שם בהל' י"א מזבח הזהב שבהיכל מקטירין עליו קטרת בכל יום, ואין מקטירין עליו דבר אחר, ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו וכו' לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה וגו', ומנאו הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין בלאו כ"ו, ולכן לא מנה הרמב"ם מקטיר קטרת חסרה דהא מנה רק חייבי מיתה ביד"ש שלוקין עליהם.