אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה טו

הלכה א

מת אחד מהן אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני, ואם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה ורואה איזהו שמת, אם הי' של שם אומר זה שעלה עליו הגורל יתקיים תחתיו, ואם הי' המת של עזאזל אמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו והשני מן השנים שהגריל עליהם בסוף ירעה עד שיפול בו מום וימכר, ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה.
והשני מן השנים שהגריל עליהם, ביומא דף ס"ד פליגי רב ור' יוחנן במה דתנן במתני' והשני ירעה דאמר רב שני שבזוג ראשון יקרב, שני שבזוג שני ירעה, ור' יוחנן אמר שני שבזוג ראשון ירעה שני שבזוג שני יקרב ואמר הגמ' דפליגי אי בע"ח נדחין, דרב סבר בע"ח אינן נדחין, ור' יוחנן סבר בע"ח נדחין, וכיון דהרמב"ם כבר פסק בע"ח אינן נידחין פסק כרב, אלא דקשה דבגמ' אמר שם ולרב נהי דבע"ח אינן נדחין אי בעי האי נקריב אי בעי האי נקריב, ומשני רב סבר כר' יוסי דפסח דתנן המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהן עומדין, איזה שירצה יקריב דברי חכמים, ר' יוסי אומר מצוה בראשון, והקשה הלח"מ דכיון דרב סבר כר' יוסי והרמב"ם בפ"ד מהל' פסח פסק דלא כר' יוסי, והביא התירוץ של הר"י קורקוס משום דהכא בא הדיחוי מחמת חבירו ולא דמי לפסח שאבד, והשיג עליו מהל' ט"ז דאם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים, וירעו אלו, ומבואר דאף דאבדו מ"מ יקרבו הראשונים, וכתב הלח"מ דשאני גבי חטאת דבא לכפרה, ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון, וכונתו דאף דהגמ' משני דסבר כר' יוסי אבל להלכה סובר הרמב"ם דמוקמינן לרב גם כרבנן, אבל עיקר סברתו אינה ברורה דכיון דהפלוגתא הוא רק בלכתחלה א"כ גם בפסח דאינו בא לכפרה, כיון דיש סברא דמצוה בראשון למה לא יהי' כן גם בפסח.
והנה אפשר לומר חילוק אחר דכאן דהדין הוא דירעו ולבטלם מדין קרבן, בזה קיי"ל דמצוה בראשון שישאר קרבן, אבל בפסח דגם השני יקרב קרבן רק שישתנה מפסח לשלמים, בזה קיי"ל כרבנן דאיזה שירצה יקריב פסח, עוד אפשר לומר דבפסח דעיקרו בא לאכילה לכן אף דאם הי' השני מובחר גם ר' יוסי מודה דיביאנו, והפלוגתא הוא רק באינו מובחר, מ"מ יש לומר דגם אם הראשון מובחר וגדול יותר יש קפידא דאם אין לו אוכלין ואין לו מי שיתמנו עליו עוד אחרים, יש קפידא דוקא בקטן מן הראשון, ולכן סברי רבנן דאיזה שירצה יקריב פסח, אלא דלכל התירוצים אינו מיושב במה שאנו צריכים להמציא חילוק חדש דלא כהגמ'.
ונראה דיש לחלק באופן אחר דבשעירי יוה"כ שהוא חטאת אפי' כשהקריב את השני הרי הראשון דינו דין חטאת, אלא שדינו שירעה, שאין חטאת הצבור מתה, אבל בפסח כיון דקיי"ל דפסח בשאר ימות השנה שלמים ולא בעי עקירה, א"כ בשאבד הראשון והפריש אחר לפסח ובשנמצא הראשון הרי עומדים שניהם שמעיקר הדין למי שירצה יקריב, ואיזה שיקריב הרי השני נעשה שלמים בלא עקירה, וא"כ אין אנו מבטלין את דינו שנעשה בו תיכף כשהופרש אחר לפסח שנעשה דינו שיהי' או פסח או שלמים, וא"כ לא דמי כלל לחטאת שאנו מבטלין את דינו שדינו הוא שיהי' חטאת, ולכן גבי חטאת שפיר אנו אומרים שמצוה בראשון כיון שאנו באין לבטל את דינו ושירעה ויסתאב, ולפי"ז נוכל לומר דכל זה הוא להלכה דקיי"ל פסח בשאר ימות השנה הוא שלמים, כמש"כ הרמב"ם בפי"ח מהל' מעה"ק הל' י"ב, אבל מאן דסבר דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה וכל כמה דלא עקרו לשם שלמים אם שחטו סתם דינו כפסח ששחטו שלא בזמנו שהוא פסול, ועמש"כ בזה בפט"ז מהל' פסוה"מ, א"כ גם בפסח אפי' לאחר הקרבת השני דין הראשון כדין פסח שלא בזמנו, ולכן כשאנו אומרין שיקרב השני הרי אנו מבטלין מהראשון דינו שדינו הוא שהוא פסח.
ובזה נוכל לבאר מה דרבא אמר דרב סבר כר' יוסי דאזיל לשיטתו דבפסחים דף ס' ע"ב מבואר דרבא סבר דפסח בשאר ימות השנה בעי עקירה ועמש"כ בזה בהל' פסוה"מ הנ"ל וא"כ אין חילוק בין חטאת לפסח דכמו דחטאת אפי' לאחר הקרבת השני דינו הוא שהוא חטאת, אלא שאי אפשר להקריבו, ה"נ בפסח דינו הוא שהוא פסח אלא שא"א להקריבו, ולכן מדמי רבא זה לזה דהוא לשיטתו דסבר דבעי עקירה דכמו דגבי פסח לא סברי חכמים דמצוה בראשון ה"נ גבי חטאת דשעירים, אבל להלכה דקיי"ל דפסח בשאר ימות השנה הוי שלמים ולא בעי עקירה, ואם שחטו לאחר זמנו אפי' לשם פסח הוא כשר כדין שלמים לשם פסח כמש"כ התוס' בפסחים דף ס"ד, וכיון דמשנאבד והופרש פסח אחר עומד שאפשר שלא יהי' פסח אלא שלמים, אין אנו מבטלין את דינו כלל, ולא דמי לחטאת שגם אחר שהוקרב חטאת לא נשתנה דינה והיא חטאת ותרעה.
איברא דמה שכתבתי מהא דרבא בפסחים דף ס' ע"ב הוא בהא דבעי שם בפסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו, אין זה מדוייק דרש"י פי' שם כגון שהפרישו קודם פסח, וכן כתבו התוס' שם בד"ה בשאר ימות השנה וז"ל היינו קודם שהגיע זמן הפסח כדפי' בקונט' ולכך בעי עקירה לפי שעומד לפסח וכו', אבל לאחר הפסח משמע לקמן דספיקא הוי וכו', וא"כ אין לנו הוכחה על שיטת רבא אלא על קודם הפסח, אכן המאירי מפרש להדיא הך סוגיא על לאחר הפסח, ויש להוכיח דגם הרמב"ם מפרש הסוגיא כהמאירי, דבמה דבעי אח"כ פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים מסיק רבא דנעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול, והתוס' פירשו בטעמא דרבא משום דבעי עקירה ושינוי בעלים לא הוי עקירה, אבל הרמב"ם אף דפסק דלא בעי עקירה מ"מ פסק כרבא, ובארתי בפט"ז מהל' פסוה"מ הנ"ל משום דסובר דאף דשלא בזמנו הוי בסתמא שלמים זהו רק להבעלים שמוטל עליהם להקריבו, אבל לגבי אחרים שאינם בעלים לא אמרינן דבסתמא הם שלמים, אבל זה מיושב אם נפרש כהמאירי דהסוגיא היא גם אחר הפסח, אבל אם כל הסוגיא הוא רק קודם פסח, א"כ לאחר הפסח דע"כ הוא שלמים, מנ"ל לחלק גם בזה בין בעלים לשאינם בעלים, ומדסתם הרמב"ם הל' זו ע"כ דמפרש הגמ' כהמאירי ומיושב כנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה