אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה ד
היה כהן גדול זקן או חולה, מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן.
שאין שבות במקדש, כן הוא בד' הגמ' ביומא דף ל"ד לגירסת התוס', ורש"י אינו גורס כן, והקשה הלח"מ דלפי' התוס' הא דצריך לטעמא דאין שבות במקדש, זהו משום דבעי לאוקמא כר' יהודה דדבר שאין מתכוין בשבת אסור מדרבנן, אבל הרמב"ם הא פוסק דדשא"מ מותר, ואם נימא דהוי פס"ר א"כ הוי איסור דאורייתא, ואיך כתב דהוי שבות, והביא ד' הרמב"ם פי"ב דשבת הל' ב' שכתב המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים וכו' וזהו לצרף שהעושה אותו הוא תולדות מכבה, והראב"ד השיג דלמה צריך מתכוין הא הוי פס"ר, וכתב על זה המ"מ וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר בו פס"ר וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור, שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור, ואפי' לר' יהודה המחייב בדשא"מ, וקרובים לזה ד' הרמב"ן, והדבר מוכרח לומר כן לפי שיטת רבינו עכ"ד, וכתב עוד הלח"מ כאן וז"ל, אבל מד' המ"מ שם נראה דאית לרבינו מהך לישנא דהכא דבצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי דרבנן, וקשה א"כ לפי"ז למה תלה אביי באינו מתכוין ואמר דשא"מ מותר אפי' מתכוין ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ל.
והנה מה שהקשה הלח"מ על דברי המ"מ שם אין על המ"מ תמיהתו כי המ"מ הביא שם כן בשם הרמב"ן שעל מה שהביא מקודם דברי הגמ' דאמר לאביי, אבל הכא צירוף דרבנן ומוכח דלא כד' הרמב"ם דסובר שם דצירוף דאורייתא, וכתב המ"מ וז"ל אבל הרמב"ן דחה ואמר דאין בעששיות צירוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננים, וכתב ע"ז המ"מ ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה, כמ"ש פ"ב מהל' יוה"כ מלבנין עששיות של ברזל מבערב וכו', וא"כ מה שקשה על המ"מ קשה על הרמב"ן, ואין לומר דהרמב"ן אינו גורס בגמ' ואין שבות במקדש כמו דרש"י אינו גורס, דהמ"מ שם הביא ד' הגמ' עם הך גירסא, וע"ז הביא ד' הרמב"ן, אלא דעיקר קושייתו כבר יישב הריטב"א ביומא בהך סוגיא שכתב דאף דצירוף דרבנן לא התירו במקדש אלא שבות קל, אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכח בפ' בתרא דעירובין וכדכתיבנא התם הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש, אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה עכ"ל.
אכן בד' המ"מ לכאורה הוא חזרה מדבריו הקודמים, שזה שהביא מד' הרמב"ן דבעששיות לא הוי צירוף מה"ת, וע"ז כתב ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה ממש"כ בפ"ב מהל' יוה"כ, זה כתב שם בהל' א', ובהל' ב' כשכתב הרמב"ם דחיוב צירוף הוא כשנתכוין לצרף כתב שמדבריו נראה שהכל תלוי בכונתו ודליכא פס"ר גבי צירוף, ולפי"ז הא אין שום הוכחה מדבריו כאן דמלבנין עששיות דבעששיות אפי' אם מכוין ליכא איסור מה"ת דכיון דליכא פס"ר הא שפיר לא הוי אלא שבות, ובאינו מתכוין הא שפיר יש לומר דאין שבות במקדש, דדוקא במכוין לצרף וצירוף הוא דרבנן כתב הריטב"א דבמלאכה גמורה דרבנן לא שרינן שבות, אלא דבסוף דברי הריטב"א כתב אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה, ומשמע דבאינו מתכוין לחוד דאיכא איסורא דרבנן לא שרינן, ובזה מבואר מה שכתב המ"מ שם על זה שכתב דבצירוף ליכא איסור פס"ר, וקרובים לזה ד' הרמב"ן משמע דכונתו במה שתירץ הרמב"ן הא דעששיות משום דליכא בזה צירוף מה"ת, ולפי ד' הריטב"א דמ"מ בזה לחוד לא היינו אומרים אין שבות במקדש, וזהו שכתב דצ"ל גם לד' הרמב"ן דליכא בצירוף דין פס"ר, וממילא איכא בזה תרתי למעליותא איסור צירוף דרבנן ואינו מתכוין.
אלא דמ"מ אף דצריכין אנו ליישב כן דברי המ"מ אבל נראה דאין מן הצורך להכניס כונה זו בדעת הרמב"ם, וכיון שכתב הרמב"ם שם דאיסור צירוף מה"ת הוא דוקא כשמכוין לצרף, וכמו שהסביר המ"מ לכן אין צריך לומר עוד בדעתו דסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת אפי' כשמכוין לצרף, ושפיר יש לפרש דבזה אמרינן אין שבות במקדש, ואף שהריטב"א מוכיח מסוף עירובין דבמלאכה גמורה דרבנן לא אמרינן אין שבות במקדש, מ"מ באינו מתכוין כיון דאין בו איסור מלאכה התירו, ומה שכתבתי מדברי הריטב"א כיון דאיכא תרתי למעליותא אין מזה הוכחה כלל דהריטב"א הא אזיל שם לפרש ד' הגמ' דמתרץ לאביי אליבא דר' יהודה דסבר דבר שאינו מתכוין אסור, והביא דברי רש"י דאינו גורס ואין שבות במקדש, וכתב דסובר רש"י דאף דר' יהודה סובר דשא"מ אסור ה"מ באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן מותר גם לר"י, והביא מה שחלקו עליו התוס' בזה, ובזה כתב הריטב"א ליישב הגירסא דאין שבות במקדש והיינו דבצירוף דרבנן וגם הוי אינו מתכוין בזה אמרינן אין שבות במקדש, א"כ לר' יהודה אינו מתכוין לחוד לא מהני כלל, אלא דבאיסור דרבנן כשנצטרף לזה אינו מתכוין אמרינן בזה אין שבות במקדש, עכ"פ הריטב"א כתב כן אליבא דר"י דסובר דשא"מ אסור, אבל להלכה דדשא"מ מותר ורק דהיכי דאיכא פס"ר אסור וכיון דבצירוף ליכא פס"ר בזה שפיר אמרינן אין שבות במקדש, ולא צריך לטעמא דבעששיות ליכא איסור תורה אפי' במתכוין.
ומבואר דלפי"ז אין אנו צריכין לומר בדעת הרמב"ן דסובר כדעת הרמב"ם דבצירוף ליכא איסור פס"ר כיון שסובר דבעששיות ליכא איסור צירוף מה"ת, וכבר סגי זה דהוי אינו מתכוין לומר בזה אין שבות במקדש, וכמו דסגי לר' יהודה דסובר אינו מתכוין אסור מה"ת, ומ"מ מהני זה דהוי אינו מתכוין לומר אין שבות במקדש, ולהרמב"ם אף דלהלכה מבואר לשיטתו דסובר דבאיסור צירוף ליכא פס"ר לכן אף דעכ"פ איסור דרבנן איכא מ"מ אמרינן בזה אין שבות במקדש, אלא שאנו צריכין לפרש לשיטת הרמב"ם ד' הגמ' דאמר אבל הכא צירוף דרבנן, והגמ' הא קאי אליבא דר' יהודה דדבר שא"מ אסור מה"ת, אבל באמת המ"מ שם בעצמו כשהביא הגמ' דיומא להקשות על ד' הרמב"ם דסובר דצירוף דאורייתא כתב ויש לדחותה ולומר שהוא לדעת אביי לבד ואין הלכה כמותו, אלא כרב ביבי דאמר דוקא בשלא הגיע לצירוף, ואח"כ כתב אבל הרמב"ן ז"ל וכו' כמו שהבאנו, ולפי"ז שפיר יש לומר בדעת הרמב"ם כתירוצו של המ"מ וא"צ לחדש דעששיות שאני, ומה שכתב המ"מ אח"כ דמד' הרמב"ם בהל' יוה"כ משמע כד' הרמב"ן, היינו שלא כתב בשלא תגיע לצירוף, אבל זה מיושב במה שכתב הרמב"ם, דבצירוף ליכא פס"ר, ולהלכה דשא"מ מותר, אף דבזה איכא איסור דרבנן, אבל אמרינן בזה אין שבות במקדש.