אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ג
שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו, ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד, ומתקינין לו כהן גדול אחר שאם יארע בזה פיסול יעבוד האחר תחתיו, בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר בין שאירע פיסול אחר שהקריב קרבנו זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון.
אלא עבודתו מחנכתו, הקשה הלח"מ דביומא דף י"ב אמר כן רב פפא למ"ד אבנטו של כה"ג אינו אבנטו של כהן הדיוט, אבל הרמב"ם דפסק דאבנטו של כה"ג ושל כהן הדיוט שוים דשניהם בכלאים, וא"כ ביוה"כ דהאבנט של בוץ יש חינוך באבנט, וכתב דכיון דרב פפא אמר הכי והביא ראיה מהברייתא אלמא סובר דגם להלכה א"צ חינוך האבנט דעבודתו מחנכתו, ודבריו אינם מבוררים דהא ע"כ קודם העבודה לובש האבנט וכיון דאיכא חינוך באבנט למה צריך לומר דעבודתו מחנכתו.
ונראה דהרמב"ם סובר דאף דמעיקרא אמר רב אדא בר אהבה דמחנכין אותו באבנט זהו משום דלא הוי סבר דעבודתו מחנכתו, ומוכח דדין רבוי בגדים דילפינן מאשר ימלא את ידו אינו דוקא ברבוי בגדים שילבש ח' בגדים ככהן גדול שהוא יותר בגדים מבגדי כהן הדיוט שהם ד', דגם ביוה"כ שאינו לובש אלא ד' כיון שלובש אבנט שהוא מיוחד לכה"ג הוי בזה רבוי בגדים, אבל אחר דמשני ר"פ בסתמא דעבודתו מחנכתו אמרינן דכן הוא גם להלכה דרבוי בגדים הוא דוקא בח' בגדים ודוקא בזה מתקיים ואשר ימלא את ידו, אח"כ ראיתי שהגבורת ארי בדף ה' ע"א בד"ה אין לי תמה בסברא על תירוצו דראב"א דמחנכין אותו באבנט דהא בקרא כתוב ימלא את ידו והוא רבוי בגדים, וגם הקשה דאיך אמרינן עבודתו מחנכתו דהא בקרא כתוב דוקא רבוי בגדים, וכתב בזה דלעבודת יוה"כ א"צ מילוי בגדים דסגי באבנט או בעבודתו מחנכתו, דלא צריך אלא היכר שיהי' ניכר שהוא כה"ג, ורק לדין שיהי' מעשה כה"ג כל השנה צריך רבוי בגדים, ולכתחילה ז' ימים ובדיעבד ברבוי יום אחד נעשה כה"ג לכל החילוקים שבין כה"ג לכהן הדיוט, רק למצוה צריך שיהי' נתרבה ז' ימים.
והנה מה שהקשה מדין עבודתו מחנכתו נראה דאינה קושיא דכיון דילפינן מכלים שעשה משה שמשיחתן מקדשתן, ומכאן ואילך עבודתן מחנכתן, וחזינן דעבודה מהני כמו דין משיחה, א"כ לא קשה מה דכתיב ואשר ימלא את ידו דבודאי לכתחילה מצוה ברבוי בגדים ובדיעבד עבודתו מחנכתו, אבל מה שתירץ לראב"א דמחנכין אותו באבנט דלעבודת יוה"כ סגי אבנט אינו מבואר, דמנ"ל לומר כן, ומה שכתב דאשר ימלא את ידו הוא רק לסימן אינו מבואר כלל דעכ"פ מנ"ל דסגי באבנט כיון דמפרשין ימלא את ידו ברבוי בגדים, לכן נראה כמו שכתבתי דראב"א באמת סובר דמילוי בגדים אינו דוקא ברבוי בגדים ממש, אלא דמה שהוא לובש בגדי כה"ג בכל השנה בשמנה וביוה"כ בארבעה, רק שהאבנט של בוץ, נקרא רבוי בגדים, אבל להלכה לא אמרינן כן אלא דוקא רבוי בגדים ממש, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' י"ג כיצד מרבין אותו בבגדים לובש שמנה בגדים וכו', ולא כתב דאפשר ברבוי בגדים ביוה"כ ע"י אבנט, ולכן דוקא ע"י עבודתו מחנכתו נעשה כה"ג.
והנה נסתפקתי בדין עבודתו מחנכתו אם עובד כשהוא אונן דאף דביוה"כ דין עבודה דוקא בכה"ג ולכהן הדיוט אסור לעבוד, ומ"מ אמרינן דעבודתו מחנכתו ומותר לו לעבוד מ"מ יש לומר דביוה"כ הדין דצריך כה"ג הוא שהעבודה תהי' נעשית ע"י כה"ג, וכיון דבהך עבודה נעשה כה"ג ויהי' נמצא שכה"ג עבד העבודה מותר לו לעבוד, אבל אונן דלכהן הדיוט אסור לעבוד מדין עיקר מעשה העבודה יש לומר דאף דכשיעבוד תהי' עבודתו מחנכתו ויהי' כה"ג, אבל לכתחלה אסור לו להתחיל לעבוד כיון דאכתי אינו כה"ג, ונכדי הרב שי' העיר דיש להסביר עוד יותר דכה"ג דמותר לעבוד כשהוא אונן אמר הגמ' במו"ק דף י"ד דלא חל עליו אנינות לגבי עבודה והוי לענין זה כרגל, וא"כ זהו כשכבר הוא כה"ג, אבל בזה דהוא כהן הדיוט וחל עליו איסור אנינות לעבוד א"כ אף דכשיהי' כה"ג יתבטל ממנו איסור אנינות, מ"מ אפשר דאסור לו להתחיל לעבוד כיון דעכשיו הוא כהן הדיוט.
אמנם לכאורה אין מקום להסתפק דהא עבודתו מחנכתו לא שייך אלא ביוה"כ, ויוה"כ דינו כרגל ולא חל עליו אנינות אפי' בכהן הדיוט, אכן בפ"י מהל' אבל הל' ג' חולקים הרמב"ם והראב"ד בדין ר"ה ויוה"כ אם יש להם דיני רגלים למנותם לז' ימים, וע"ש בכ"מ ומבואר שם בדעת הרמב"ם דסובר דלא נפסק לגמרי כר"ג במה דחולק על חכמים דסברי ר"ה ויוה"כ אינן כרגלים, וכיון שכן הא יש לומר דמה דנפסק כר"ג אינו אלא לדיני אבלות שהוא מדרבנן, אבל לדין אנינות לגבי איסור עבודה אין יוה"כ כרגל לשיטת הרמב"ם. ולפי אופן זה דנאמר דעבודתו מחנכתו לא מהני לגבי אונן שיהי' מותר לכתחילה לעבוד, יהי' מוכח מזה כמש"כ דהרמב"ם אינו סובר דלבישת אבנט מהני לדין חנוך, דאם נימא כמש"כ הלח"מ דאבנט נמי מהני, ורק דכיון דפסק עבודתו מחנכתו לא צריך לטעמא דאבנט, דא"כ הי' להרמב"ם לפסוק דלבישת אבנט מהני לדין חנוך דנ"מ לדין אונן דאם הוא אונן מותר לעבוד ע"י לבישת האבנט.
והנה במש"כ הרמב"ם בהל' כלי המקדש שהבאנו כיצד מרבין אותו בבגדים, לובש שמונה בגדים ופושטן וחוזר ולובשן למחר ז' ימים יום אחר יום, השיג עליו הראב"ד שגם באותן הימים שהי' המשיחה או הרבוי היה עובד, והקשה הגבורת ארי ביומא דף ה' לדעת הרמב"ם א"כ מה פריך הגמ' אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו דהא לשיטתו סגי חינוך בלבישת הבגדים בלא עבודה, והאריך בזה במה דבמלואים לא הי' עבודה כשנתחנך אהרן, ושו"ט שם ובדף י"ב בזה, אבל לא העלה ישוב לדעת הרמב"ם במה דפריך הגמ' במה מחנכין אותו.
ונראה דאף דסובר הרמב"ם דלכתחלה כיון דצריך רבוי ז' ימים אינו עובד קודם שנתרבה ז', מ"מ כיון דבדיעבד עבודתו כשרה כשנתרבה פעם אחת כמו שכתב שם, וכדמתרץ אביי לובש ח' בגדים ומהפך בצנורא לכן סובר הגמ' דאף דעיקר החנוך הוא לבישת השמונה בגדים, אבל זה לא שייך אלא בשאר הימים שהוא ראוי לעבוד בהן ושייך בזה לבישת בגדי כהונה, אבל ביוה"כ אחר תמיד של שחר שכבר אין אז עבודה בח' בגדים לא הוי מילוי בגדים במה שילבש שמנה כשאינו ראוי לעבוד בהם, ואפי' אם מותר ללבוש שלא בזמן עבודה, אבל לא נקרא בזה מילוי בגדים, כיון דאינם צורך עבודה ולא הוי לבישת כהונה, וכדאמר הגמ' בזבחים דף י"ז אין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם, וכהונתם היינו צורך עבודה דבודאי בלא בגדים הוא ג"כ כהן ורואה את הנגעים, ולכן כשאינו שייך לעבודה לא הוי מילוי בגדים.
איברא דעוד אינו מיושב דלפי"ז למה משני אביי לובש שמנה ומהפך בצינורא דלמה לי היפוך בצינורא דכיון דרק ראוי להיפוך צינורא הא כבר סגי לבישת שמנה לבד, אך גם זה מיושב דהא צריך באור למה משני רב פפא עבודתו מחנכתו ולא ניחא ליה תירוצא דאביי דלובש שמנה ומהפך בצינורא, אלא דבאמת מבואר דלא כל היום צריך היפוך צינורא ולא בכל רגע כשמהפך בצינורא הוי עבודה, דבשבועות דף י"ז ע"ב אמר רב הונא, זר שהיפך בצינורא חייב מיתה, ופריך היכי דמי אי דלא היפך לה לא מיעכל פשיטא, ואי דלא היפך בהו נמי מיעכלי מאי קא עביד, ומשני לא צריכה דאי לא היפך בהו מיעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא, והא קמ"ל דקרובי עבודה עבודה היא, ומוכח מד' הגמ' דפריך מקודם מאי קא עביד ומשני לא צריכא, דלא תמיד בכל היום הוי היפוך בצינורא ממהר ההקטרה דבזמן שהאש מהמערכה גדולה ומקיף האברים או האימורים שהוא מהפך בהן אינו מועיל למהר ההקטרה, ודוקא בזמן שיש מקום בהאיברים או בהאימורים שאין האש נוגע אף שממילא הי' נקטר ע"י ששולט האש מצד הב' דאז ע"י שהוא מהפך ממהר להקטיר, ולכן לאביי דמשני ומהפך בצינורא ע"כ דצריך לראות ולהשגיח איזה אברים או אימורים שאינו סובב אותם האש מכל הצדדין, ולכן לא ניחא לרב פפא לדחוקי ולאוקמא כאביי דהא אפשר שנטמא הכה"ג הראשון וממנין החדש בזמן שכבר הגיע עת עבודת הכה"ג בקרבנות יוהכ"פ, ואין פנאי להמתין עד שימצאו איברים שצריכין היפוך, ולכן משני עבודתו מחנכתו.
ועכשיו מיושב מה דהוצרך אביי לומר לובש שמנה ומהפך בצינורא שהקשינו דלשיטת הרמב"ם סגי בלבישת שמנה בלבד אפי' לפימש"כ דלא הוי לבישת שמנה בגדים חינוך, אלא בזמן שראוי הכה"ג לעשות בהן עבודה, דהא עכ"פ ראוי הוא להפך בהו בצינורא, אבל לפי"ז דכל זמן שאין צורך בהיפוך לא הוי היפוך עבודה, וע"כ צריך למצוא אברים ואימורין שצריכין היפוך לכן משני ומהפך בצינורא, והיינו דכיון דעכ"פ צריך למצוא אלו שצריכין היפוך ממילא כבר מקיים מצות עבודה ומהפך בהן, ואף דהרמב"ם סובר דבחנוך של כל השנה לובשן ופושטן ואינו עובד בהן, ובטעמא כתבו המפרשים דכיון שלכתחלה עוד לא נגמר חנוכו ואינו עוד כה"ג שנגמר חינוכו לכן עוד אינו עובד בשמנה בגדים שכהן הדיוט אסור לעבוד בהן, אבל זהו דוקא בכל השנה, אבל ביוה"כ כיון שע"כ אנו צריכין לסמוך ע"ז שבדיעבד סגי בחנוך יום אחד ויעשה כל העבודות של כה"ג, לכן גם בשעת החנוך עובד בהשמנה בגדים, ובדעת הראב"ד דסובר שעובד בהן בשעת חינוכו שמעתי בשם אדמו"ר דכיון דעכ"פ צריך ללבשן לא הוי בזה יתור בגדים בשעת עבודה גם לכתחלה.