אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ט · הלכה ח
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואע"פ שהדין כך מידת חסידות ודרכי חכמה שיהי' אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמדו בנחת וישמע טענותיו, וכן מפורש בדרכי איוב שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו, וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.
הבאתי כל ההלכה של הרמב"ם אף שאין לי בזה חדושים כי אם הערה קטנה רק בשביל שבהלכה זו נשלם ב"ה ספר קנין הבאתי דבריו לסיומא, וגם לסיים בדבר נכון ע"פ דרוש מדברי הגאון בעל בית הלוי, והנה מש"כ הרמב"ם ומקדימים מזון הבהמות והעבדים עיין בכ"מ שהביא הא דאמר בגמ' אסור לאדם שיטעום וכו', וקשה דא"כ יש איסור ולמה כתב הרמב"ם שזהו מדרכי החכמים, וגם למה הביא קרא דכעיני עבדים בדין העבדים, ולא הביא קרא דונתתי עשב בשדך בדין הבהמות, אח"כ ראיתי שהעין משפט בברכות דף מ' על דברי הגמ' כתב לשון הרמב"ם וסיים וצע"ק, ובודאי כונתו לזה, ואולי יש לומר דמדברי הגמ' דכתובות שהביא הכ"מ מר מקדים ספי ומר מאחר ספי מוכח דאינו אלא מדת חסידות, ואין סברא דאיסור לאכול קודם הבהמות יהי' חמור מאיסור לאכול קודם העבדים, אך אין זו ראי' מוכרחת דבגמ' איתא רק על נתינת תבשילין, אבל אפשר דמזון כמו לחם כבר הקדים, וצ"ע.
ומה שכתב הרמב"ם וכן מפורש בדרכי איוב שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, קשה דכיון שהביא מקודם מדת החסידות ודרכי החכמה של החכמים וכותב שזהו דרכי איוב, א"כ איך יבואר הכתוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, דאיזה ריב הי' להם עמדו אחר שהתנהג עמהם בדרכי החסידות, והנה נמצא אצלי קטע מכ"י הגאון בעל בית הלוי בדין צאי מע"י במזונותיך ובתוכו דברי אגדה ודרוש ע"ד ההלכה, ואעתיק בזה מה שנוגע לעניננו וז"ל ולפי הצעה זו נוכל להלביש עוד כונה בדברי איוב (הוא על פסוקים ט"ו ט"ז בפרק י"ט גרי ביתי ואמהותי לזר תחשבוני נכרי הייתי בעיניהם לעבדי קראתי ולא יענה במו פי אתחנן לו) הא דחשיב אמהותיו עם גרי ביתו ולא חשיב להו בהדי עבדו משום דאמהותיו היו עבריות או אפי' היו נכריות מיירי שהיו מנכסי מלוג של אשתו שהכניסה לו שפחות, שהאשה אינה יכולה לקנות עבדים כדאיתא בב"מ דף ע"א, וא"כ בין אם היו עבריות בין אם היו נכריות לא היה יכול לומר להם עשו עמי ואיני זן אתכם כמבואר ברמב"ם פ"ט מה' עבדים הל' ז' (כונתו לאחר שהעני ולא היה לו לזון אותם והם לא הרויחו יותר מכדי מזונותיהם) א"כ הם ממש עם גרי ביתו וכזר נחשב להם דאין לו ולהם שום שייכות כמו עם גרי ביתו, ולכך עשה לעבדו מדור בפני עצמו ואמר לעבדי קראתי ולא יענה פי' קראתי לעבדי ממש (שהעבד הרויח יותר מכדי מזונותיו) שהרי מן הדין אוכל לומר לו עשה עמי ואיני זנך, ואני עשיתי עמו לפנים משוה"ד שאמרתי לו צא מע"י במזונותיך ועכ"פ המותר שייך לי, במו פי אתחנן לו פי' הייתי מתחנן לו ראה אפי' אם הייתי אומר לך עשה עמי ואיני זנך הייתי עושה כדין, ובפרט שאני אומר לך צא מע"י במזונותיך ואיני מבקש אלא המותר, ואעפ"כ לא יענה לי עכ"ל והאריך הגאון עוד בפסוק שאחריו בדין מותר מע"י אשתו ואינו נוגע לעניננו.
ולפי דבריו נוכל לומר דהרמב"ם כתב בהל' הקודמת זה שיכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, ולכן יש לפרש דגם פסוק זה אמרו איוב אחר שהעני ולא היה לו מאומה לזון אותם וקודם שהחציפו שלא לענות לו כלל, ואמר אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי היינו שלא אמרתי להם עשו עמי ואיני זן אתכם אף שהדין עמדי, אבל לא מאסתי משפטם שיריבו עמדי אם אומר כן ולא בקשתי אלא המותר, והעיקר הביא הרמב"ם סוף המקרא הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, שהחזיק עצמו שוה לעבדיו וממילא כשהי' עשיר והי' לו, התנהג עמהם בדרכי החסידות, וכמו שהביא הכ"מ מד' הירוש' דר' יוחנן נתן לעבדו בשר ויין כמו שאכל ושתה הוא וקרא ע"ז הלא בבטן עושני עשהו וכמש"כ הרמב"ם.
סוף הספר