אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ט · הלכה ז

הלכה ה

יכול הרב לומר לעבדו כנעני עשה עמי ואיני זנך אלא ילך וישאל על הפתחים ויתפרנס מן הצדקה שישראל מצווין להחיות העבדים שביניהם, בד"א בעבדיו שאין ב"ד נזקקין לגדולים לשמור ממונם, ואם לא יאכיל עבדיו וישקם כראוי הם יברחו או ימותו ואדם חס על ממון עצמו יתר מכל אדם, אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי מלוג חייב במזונותיהן שע"מ כן הכניס אותם שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן.
השגת הראב"ד אבל עבדים שהכניסה לו אשתו וכו' שע"מ כן הכניסן וכו' א"א לא נתברר לי דבר זה שאם אמר הבעל איני עובד ואיני זן יכול הוא לעשות.
כתב הכ"מ על ד' הראב"ד דאפשר שהרמב"ם מודה בכך ולא איירי אלא באומר עשה עמי ואיני זנך, אבל לא כתב הכ"מ מקור דברי הרמב"ם, ומצאתי שזה מבואר בתוספתא דיבמות פ"ט הל' א' בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג אוכלין מכחה ועבדי צ"ב אוכלין מכחו אלו הן עבדי מלוג וכו' ואלו הן עבדי צ"ב וכו' אלו ואלו פירותיהן לבעל אלו ואלו הבעל חייב במזונותיהן, אח"כ ראיתי בדברי המרכה"מ שציין לדברי המ"מ בהל' אישות פכ"ב שבמה שכתב גם שם הרמב"ם שעבדי מלוג הבעל חייב במזונותיהם, כתב המ"מ דבפ' אלמנה לכה"ג דף ס"ו מפורש במשנה שהוא חייב במזונות עבדי מלוג, ושם ליתא אלא דבאשה כשרה אוכלין בתרומה וכתב המרכה"מ דסובר הרמב"ם דצריך שיהי' קנין כספו ושיהי' חייב במזונותיהן, ומשום זה סובר הרמב"ם דעבדי מלוג של שניה אין אוכלין בתרומה, ומטעם זה כתב המרכה"מ בפ"ט מהל' תרומות הל' ז' דישראל ששכר פרה מכהן דיאכילנה כרשיני תרומה שהביא המל"מ שחולקים בזה התוס' דיבמות והתוס' דע"ז דהתוס' דע"ז סוברים דהוא דוקא כשאין מזונותיה על הישראל וכתב דתרתי בעינן קנין כספו ומזונותיו עליו, והם דברים תמוהים דהא עבד אוכל בתרומה משום קנין כספו אף דאינו חייב במזונותיו, וסברת התוס' דע"ז נראה דמ"מ בעינן שלא יהי' משתרשי להישראל, ולפי דבריו בפ"ז מהל' תרומות הייתי סובר דכונתו רק לענין קנינו שקנה קנין דבזה צריך שיהי' חייב במזונותיו, אבל גם זה א"א דהא עבדיו שקנו עבדים אוכלים בתרומה אף שאין הרב חייב במזונותיהם, ומוכח דגם בקנינו שקנה קנין א"צ שיהי' חייב במזונותיהם, אח"כ ראיתי שהרדב"ז בפירושו על הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות גבי עבדי שניה כתב ג"כ דקנינו שקנה קנין הוא דוקא בקנין אוכל מחמת חיוב שחייב במזונותיו והוא תמוה טובא דהא עבדיו שקנו עבדים אוכלין וכנ"ל ודברי המ"מ בפ' כ"ב מהל' אישות שכתב דמקור ד' הרמב"ם שחייב במזונותיהם הוא ממתני' דפ' אלמנה לכה"ג אינם מבוארים, אח"כ ראיתי דהגר"א ביו"ד סי' רס"ז ס"כ כתב כדברי המ"מ ודבריהם צע"ג, ובמש"כ הרמב"ם דעבדי מלוג של שניה אין אוכלים בתרומה בארתי במקומו.
והנה לפימש"כ דמקורו ברור מתוספתא וכן לפי"ד המ"מ א"כ אין מקום להשגת הראב"ד שאם אמר הבעל איני עובד ואיני זן יכול הוא לעשות דמנ"ל לומר כן דכיון דחיוב הבעל הוא שנתחייב להאשה בשביל שקבל אותם וע"מ כן קבל שיזון אותם, א"כ למה יוכל לומר איני עובד ואיני זן הא להאשה אינו יכול לומר איני מקבל מעשה ידיך ואיני זנך רק שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ובדלא ספקה מחוייב הוא להשלים, וא"כ למה יוכל לומר כן לעבדה, ואף דבגיטין דף י"ג אמרינן דאפי' אם אינו יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מ"מ באמר לו צא מע"י במזונותיך ולא ספק אינו חייב ליתן לו דעבדא דנהום כריסי' לא שויא למאריה ולמרתיה למאי מתבעי, אין זה ראיה לכאן דהרב ודאי אינו מחוייב להפסיד משלו על מזונות העבד, אבל הכא הא אין העבד תובע לו מזונות אלא אשתו שאינה רוצה שימותו עבדיה, ואם עכשיו המזונות ביוקר ואינם מרויחים כדי מזונותיהם ירויחו אח"כ והבעל מחוייב לה ולא לעבדיה, ובדעת הראב"ד יש לומר דסובר דכיון דהעבד אינו מרויח פרנסתו גם לה אינו שוה להחזיקו כדאמרינן למאריה ולמרתיה למאי מתבעי והבעל לא התחייב לה להחזיק עבדיה יותר מכפי שהיתה היא מחזקת אותם ואף שיכולה לומר עשה עמי ואיני זנך הא כתב הרמב"ם שאין הדרך לעשות כן אבל הרמב"ם יסבור כמו שכתבתי דמה דאמר בגמ' אינו אלא טענה להרב שאינו מחוייב להחזיק העבד אבל האשה תוכל לומר שאצלה שוה העבד בשביל שאח"כ כשיוזלו הפירות ירויח העבד יותר מכדי פרנסתו, ודברי הכ"מ שכ' שהרמב"ם יודה בכך וכן כתבו הב"ח והש"ך בהל' עבדים אינם מוכרחים ובפשוטו כיון שכתב הרמב"ם דמחוייב במזונותיהם אינו יכול לומר איני עובד ואינו זן.
אכן קשה טובא במה שכתב הרמב"ם רק עבדי מלוג וכתב בטעמא שאם לא יזון אותם ימותו ויברחו והרי אינו חייב באחריותן ומוכח דעבדי צ"ב שהוא חייב באחריותן אינו חייב במזונותיהן ויכול לומר להם עשו עמי ואיני זן אתכם, וקשה דהא בתוספתא קתני בהדיא דבין עבדי מלוג בין עבדי צ"ב חייב במזונותיהם והיא קושיא חמורה.
והנראה בזה דהנה בפ' ל' מהל' מכירה הל' ה' בארתי דיש ג' חלוקים דין אפותיקי ודין ג' שדות ודין נכסי צ"ב, והרמב"ם דמחלק שם בין קרקע למטלטלין דבקרקע נכסי צ"ב אם מכר הבעל אינו מכור, ובמטלטלין צ"ב מכור זהו משום דבעיקר דין צ"ב סובר דמכרו קיים, ואף דקיי"ל הדין עמה זהו כשישנם בעין בשעת גביה אבל מקודם גירושין יכול למכרם, ומה שאינו יכול למכור נכסי צ"ב בקרקע זהו משום דינא דג' שדות, ובארתי עוד ע"פ ד' הירושלמי דלרשב"ג דסובר דבאפותיקי מפורש מכרו אינו מכור ה"נ בנכסי צ"ב דמי לאפותיקי מפורש דאף דאם יאבדו חייב באחריותן מ"מ עיקר סמיכתה על זה והוא לה כאפותיקי מפורש, ולרשב"ג אם מכר עבדי צ"ב אינם מכורין ולדידן מוכח ע"פ סוגיית הבבלי דקיי"ל אם מכרן מכורין, וא"כ לפי"ז מבואר דהרמב"ם דסובר אם מכרן מכורין א"כ העבדים הם שלו ממש, ואף דלאחר גירושין או מיתה הדין עמה משום שבח בית אביה, אבל מחיים יכול למכור רק שלכתחילה לא ימכור א"כ לא תוכל לחייבו במזונותיהן כיון שיכול למכרן, אבל רשב"ג דסובר דאינו יכול למכרן, א"כ שפיר יכולה לחייבו במזונותיהן דכמו דאינו יכול למכרן כן אינו רשאי לעזבם שימותו.
ולפי"ז נוכל לומר דסובר הרמב"ם דע"כ הך תוספתא היא כרשב"ג דלדידן שיכול למכרם א"כ הם שלו ממש ואיך יתחייב במזונותיהן, ואף דעכ"פ לפי התוספתא דחייב במזונות עבדי צ"ב אף שחייב באחריותן, א"כ לא הי' צריך הרמב"ם ליתן טעם בעבדי מלוג משום שהוא [אינו] חייב באחריותן דהא בעבדי מלוג ודאי אינו יכול למכרם ואפי' אם הי' חייב באחריותן מ"מ היא רוצה בגוף העבדים אלא דזה לא קשה דידוע דרכו של הרמב"ם דאם יש טעם פשוט ומבורר יותר כותבו אף שאינו מוכרח, וכיון דלהלכה אין נ"מ דלדידן בעבדי צ"ב אינו חייב במזונותיהן, א"כ בעבדי מלוג שפיר כתב טעם פשוט יותר דאם ימותו לא יהי' לה כלום לא הגוף ולא הדמים.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
במה שכתב הרמב"ם דעבדי מלוג חייב במזונותיהם, והבאתי שהמ"מ בהל' אישות פכ"ב כתב שזה מפורש במשנה ביבמות, וכתבתי דשם ליתא ותמה מעכ"ת הלא מפורש זה במשנה שם בפ' אלמנה לכה"ג דתנן אע"פ שהוא חייב במזונותיהם הרי אלו לא יאכלו בתרומה, וגם תמה על המרכה"מ והאור שמח שהביאו מקורות אחרים, אודיעו שכבר כתב לי זה הרב הגאון ר' ישראל פורת שי' מקליוולנד, וכן הגאון מוהרא"צ קאמאי הרב דמיר, והשבתי דמתני' הא מיירי באשה פסולה שע"פ דין אינו זוכה בנכסי מלוג כדאיתא ביבמות דפ"ה וע"כ שהכניסה לו אותם וקבלם, וע"ז אמרינן שעמ"כ קבלם ממנה שיתחייב במזונותיהם, אבל באשה כשרה שזוכה ממילא בשעת נשואין ולא קבלם בפי' מנלן שיתחייב בשעת נשואין במזונותיהם, כיון דהיא בעצמה יכולה לומר עשה עמי ואיני זנך ומד' המרכה"מ והאור שמח מוכח כדברי.
ובמה שכתבתי שם על המרכה"מ שכתב דהתוס' דע"ז סוברים דקנין כספו שאוכל בתרומה הוא דוקא כשמזונותן עליו שהוא תימה דהא עבד אוכל בתרומה אף שאינו חייב במזונותיו, כתב בזה ע"פ ד' התוס' גיטין די"ב בד"ה ש"מ דבשני בצורת אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך לפי שלא ירחמו עליו ומוכח דגם חכמים דפליגי על רשב"ג דאמר דהעבד יכול לומר או פרנסני או הוציאני לחירות, היינו משום דסברי דימצא מרחמים ויתנו לו מזונות, וכן כתב הרמב"ם טעם זה ומוכח דגם בעבד יש חיוב מזונות רק משום שיכול האדון לומר לו שיחזור על הפתחים, וזהו ג"כ עבודת עבד, לדעתי אין זה ברור דאם האדון מחויב במזונות עבדו למה יוכל לומר לו שיחזור על הפתחים כיון שהאדון עשיר ואינו רשאי לקבל צדקה, ומה שהוצרכו חכמים לומר משום שירחמו על העבדים זהו פשוט דודאי אין דין עבד שיעבוד וימות ברעב ואין זה גדר עבדות וע"כ משום שיש לו אפשרות להשיג מזונות.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה