אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה כ
ישראל שתקף עכו"ם קטן או שמצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד לשם בן חורין הרי זה בן חורין.
הלח"מ הקשה על דברי הרמב"ם דמשמע מדבריו אפי' תקפו בע"כ ואמאי נהי דקטן הוא מ"מ צריך שיהי' מדעתו ולא בע"כ כדכתב הראבי"ה כתבו המרדכי סוף פ' החולץ וכן הטור סי' רס"ח כתב דין זה כשבא להתגייר, ובאור שמח הראה מקום לדברי הרמב"ם מהירוש' דיבמות פ' הערל הל' א' בן איש אי את מוהלו בע"כ, ר' יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו בע"כ ואפי' כבנו של ארכינוס ר' חזקי' בשם ר' בא הא כיני מצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד הרי את מוהלו לשם עבד, הטבילו לשם בן חורין את מוהלו לשם בן חורין, ופי' האור שמח דדוקא בתקף עכו"ם קטן שבידו לתקוף בו ומסור בידו לעבוד בו לכן יכול להטבילו לשם גר, אבל מי שאינו תחת ידו כבנו של ארכינוס אינו מוהלו ומטבילו בלא דעת האב, ולפלא שלא העתיק סוף ד' הירושלמי דאחר מה שהביא ר' חזקי' הא דמצא תינוק מושלך, אמר ע"ז ר' יוחנן בעי לשם עבד הרי הוא כעבד אפי' כבנו של ארכינוס, והפ"מ פי' דמה דאמר ר' חזקי' הא כיני היינו דאשכחן נמי דבעי בזה ר' יוחנן, אבל לשון הא כיני לא משמע כן דכיני הוא בירושלמי תיקון מלשון כן הוא, ותמיד איתא בירוש' כיני מתניתא שמגיה או מפרש המשנה או הברייתא, ולכן הנכון הוא כפי' הק"ע דמפרש הא כיני דאמר ר' חזקי' היינו דלאו אברייתא קמייתא דמיירי בגירות בעי ר' יוחנן דבזה אין נ"מ דאפי' בנו של ארכינוס יכול לגייר בע"כ רק אלשם עבדות פריך, רק דפי' הק"ע אינו מיושב דעל אפי' כבנו של ארכינוס קמא דקאי על גירות פי' הא בן עכו"ם קטן אפי' הוא בן שר גדול בתמיה הא אינו כפוף תחת ידיך, ועל בתרא דקאי על עבדות פי' אפי' כבנו של ארכינוס בתמיה הא קיי"ל בן איש אי אתה מל בע"כ, והדברים תמוהים דמה שייך קושיא זו לבנו של ארכינוס, וע"כ דבזה אינו חולק ר' חזקי' על מה דמדייק מעיקרא דדוקא בן איש היינו בן שהוא איש ולא בן קטן, דבן קטן את מוהלו בע"כ ובהא דר' חזקי' בעי ר' יוחנן רק על לשם עבד, דבזה לא מסתבר דכיון דהוא בנו של ארכינוס ובודאי יוציאו אותו ממנו לא מסתבר דנעשה עבד, דעבד צריך לקנות בחזקה ואין זו חזקה כיון דלא סמכא דעתיה דיודע שלא יחזיקו לשם עבד.
והנה האור שמח כתב דלפי"מ דאיתא בירושלמי הוא טבילה קודם מילה, ואנן קיי"ל דאינו גר עד שימול ואח"כ יטבול לכן שינה רבינו מלשון הירוש', עכ"ד, ולא אדע מה הרויח במה ששינה הרמב"ם מלשון הירוש' דעכ"פ הא לא הזכיר שמהלו קודם לשם גר אלא שהטבילו ובודאי קשה דהא אינו גר עד שימול ויטבול, וע"כ צ"ל דהכונה דבודאי ימול אותו ג"כ אלא דכבר הותחל הגירות, ומה שכתב האור שמח דאנן קיי"ל דאינו גר עד שימול ואח"כ יטבול, הנה בפי"ד מה' איסו"ב הביא המ"מ דברי הרמב"ן דאינו מעכב אם הטבילה קודם המילה, וכן הביא הרמ"א בסי' רס"ח ושהרא"ה חולק, אבל עכ"פ לאו מילתא דפסיקא הוא ומדברי המ"מ יש לסמוך שגם דעת הרמב"ם כן, ומבואר דברי הרמב"ם כאן דמהני מה שהטבילו ובודאי ימול אותו ג"כ דאינו גר עד שימול ויטבול, ומה ששינה הרמב"ם מלשון הירוש' היינו משום דבדברי הירוש' ג"כ מבואר כן דכיון דאמר הטבילו לשם גר את מוהלו לשם גר הטבילו לשם עבד את מוהלו לשם עבד, דאלמא דבהטבילה כבר התחילה הגירות וכבר צריך לגמור המילה כמו שעשה הטבילה, וכבר כתב הרמב"ם בהל' איסו"ב פי"ג דאינו גר עד שימול ויטבול וכשכתב ה"ז גר ועבד ובן חורין היינו כשימולו אותו ע"ד כן.
והנה ביו"ד סי' רס"ח סעיף ג' כתב המחבר והוא מדברי הטור וז"ל כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם, בין המילה בין הטבילה צריך שיהי' בג' וביום, מיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' וכו' הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת מצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, ולהרי"ף ולהרמב"ם אפי' בדיעבד שטבל או מל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית, הנה מש"כ המחבר דגם מילה צ"ל דוקא בפני ג' הוא מדברי הטור וכתב שם על זה הב"י וז"ל ומש"כ רבינו דמילה צריכה להיות בפני ג' אע"פ שלא נתפרש להדיא בגמ' יש ללמוד כן מטבילה דלא גרעא מינה, וכן נראה מד' הנמוק"י וכך הם דברי הרמב"ן שכתבתי עכ"ל. והנה כפי הנראה מפשטות ד' הרמב"ם א"א לכוין כן בדבריו, דהא כתב בפי"ג מה' איסו"ב הל' ו' ז' וז"ל, גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול בפני שלשה, והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר, גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו', טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפי' בפני שנים אינו גר עכ"ל, ומבואר להדיא דלא הזכיר הרמב"ם כלל דין מילה דצ"ל בפני ב"ד וסובר דעיקר דין ב"ד צ"ל בטבילה דזהו עיקר הגירות אלא דבלא מילה לא נגמר הגירות, ולכן שפיר מבואר מה שהזכיר הרמב"ם כאן רק הטבילה משום דזהו עיקר הגירות מדצריך ב"ד אלא דהוא דין שלא נגמר הגירות רק לאחר שימול.
ולפי"ז נוכל לומר יותר דהרמב"ם חולק בזה על הירוש' וסובר דכיון דבגמ' דידן לא הוזכר דין ב"ד אלא על טבילה אלמא דאין המילה עיקר הגירות אלא דהוא דין בגירות דבלא מילה לא נשלם הגירות, ולכן בשעת מילה א"צ לחשוב על שום דבר רק לשם מילת מצוה, אבל אין נ"מ בין מילת עבד ומילת גר דעיקר הגירות הוא בשעת הטבילה ולכן לא כתב לשון הירוש' את מוהלו לשם עבד או לשם בן חורין.
ומה דכתבו הטור והמחבר דקבלת מצות מעכב אם אינה ביום הוא מד' התוס' והרא"ש, נראה דגם בזה אינו סובר הרמב"ם כן דהרמב"ם כשכתב דמתחילה כשבא להתגייר שמודיעין אותו מקצת מצות וכשקבל מלין אותו, לא הזכיר שצריך שלשה אלא בשעת טבילה שאז מודיעין אותו שנית מקצת מצות כתב שצריך ג', ומוכח דעיקר הגירות לא היה מקודם אלא עכשיו בשעת טבילה, ומה שכתב דאם טבל בלילה ה"ז גר צ"ל דאינו מטעם דהוי כגמר דין, אלא כמש"כ הש"ך סי' רס"ח מד' הירוש' דגם בדין אם עברו ודנו דינם דין ע"ש.
עוד צריך ביאור מה שכתב הרמב"ם לשם גר ה"ז גר לשם בן חורין ה"ז בן חורין, דמה נ"מ לשם בן חורין מלשם גר, והייתי סבור לומר דלשם בן חורין היינו שנעשה עבד ואח"כ ב"ח ונ"מ דצריך שטר שחרור, אכן חביבי הב' הרב דוד פינקל שי' העירני ע"פ ד' הכ"מ פ"ו מהל' אה"ט דטבילה אינה גומרת לטהר אלא כשיעלה, וא"כ איך אפשר שתועיל הטבילה בב"א לעבדות ולחירות, אלא דבאמת אם נימא דצריך ג"ש א"כ לא שייך ביה טבילה קודם ג"ש דאכתי הוא עבד ונוכל לומר רק כמש"כ הרמב"ם בהל' י"ז שהמשחרר עבדו בכל לשון שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו ג"ש, א"כ אם נימא דכונת הרמב"ם כן באמת אכתי הוא מעוכב ג"ש ואחר שיתן לו ג"ש יהי' צריך טבילה, ולפי"ז אפשר דלא קשה מה דמהני הטבילה לשני הדברים כיון דעכ"פ דעתו הי' לשחרר אותו בזה, אבל בפשוטו לשון ה"ז ב"ח משמע דהוא ב"ח גמור וא"צ לא ג"ש ולא טבילה אח"כ.
לכן נראה דלשם חירות היינו אם הי' מקודם עבד של עכו"ם ואף דגם אם הטבילו לשם גר הוי ג"כ מהני דהעכו"ם אין לו בו קנין אלא למעשה ידיו וכמו דאמרינן בישראל שקנה ממנו דאם קדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודו, ומה שאינו יכול להשאר גם אח"כ משועבד למעשה ידיו זהו פשוט משום דאין גר נמכר בעבד עברי, וא"כ גם מן העכו"ם יופקע השעבוד, נראה דיש לומר דכיון דמה דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו, וכיון דקיי"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, דלא נלמד דין זכין אלא היכי דאין חוב לאחר, וא"כ ה"נ כיון דהוא חוב להאדון אינו יכול לגייר ע"פ ב"ד מטעם זכין לאדם שלא בפניו, ולכן ע"כ שצריך לכוין שהוא תוקפו מן האדון העכו"ם שלו וישאר עבד שלו אף בלא טבילה, דעכ"פ קנהו למעשה ידיו ואח"כ מטבילו לשם בן חורין, ואיברא דלשם גר נמי מהני אלא דכיון דהוא עבד נופל על זה לשון בן חורין כמו דאמר ביבמות וקדם וטבל לשם בן חורין, ואף דלפי"ז א"צ למש"כ דלא מהני זכין אלא דאם הי' מקודם עבד נופל לשון בן חורין, מ"מ אם אין שום נ"מ קשה דלמה צריך לשנות הלשון, אבל לפימש"כ הוא משום דהוא צריך דוקא לזכות בו לשם עבד קודם טבילה, ואח"כ מטבילו לשם בן חורין, וכנ"ל.
אלא דאכתי יקשה לן דהא עכו"ם יש לו למכור בניו ובנותיו, ומוכח דיש לו בהם קנין למעשה ידיהם וא"כ גם כשהטבילו לשם גר אם לא תקף בו לשם עבד אכתי הוא חוב לאביו, וע"כ דתקף בו והוציאו מזכות אביו וא"כ מאי נ"מ בין לשם גר או לשם בן חורין, ונראה דמוכח מכאן דבסתמא אין לעכו"ם זכות בבנו למעשה ידיו אלא כשמחזיקו לשם קנינו, ולכן כשמוכר בנו הרי הוא מחזיקו למכרו ולא גרע משבאי דקונה למעשה ידיו, אבל כשמצא תינוק עכו"ם אין לנו להחזיק דודאי אביו החזיקו לשם עבד למעשה ידיו, ושפיר מהני כשהטבילו לשם גר אפי' אם הישראל לא נתכוין לזכות בו בתורת עבד.
והנה שמעתי להוכיח דאב עכו"ם יש לו קנין הגוף בבניו ממה דאיתא במכילתא פ' בא על פ' וכי יגור אתך גר וגו' המול לו כל זכר דמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח, ומשמע דהמכילתא משמיענו דזכרים שהיו לו קודם הגירות ג"כ מעכבין את הגר מלאכול אף שהוא כבר נתגייר והם עכו"ם, וע"כ משום דהקנין שהי' לו בהם לא נפקע, אבל נראה דאין הוכחה מכאן דהא בישראל ע"כ מה דמילת בניו מעכבין אינו משום גדר קנין ואינו כמו מילת עבדיו דהא ישראל ודאי אין לו קנין בבנו, וא"כ למה נאמר דמילת בניו דגר הוא משום גדר קנין, ועוד דבמכילתא שם איתא אין לי אלא מילת בניו, מילת עבדיו מנין הרי אתה דן נאמר כאן אז ונאמר להלן אז מה להלן מילת עבדים אף כאן מילת עבדים, ואם נאמר דמה דמעכבין בניו הוא משום קנין שיש לו בהם א"כ זהו מילת עבדיו, ועוד דלעיל יליף בישראל דמילת זכריו מעכבין מהאי קרא דגר, ואם נימא דבגר הוא משום גדר קנין א"כ איך נוכל ללמוד ישראל מגר, וע"כ דמה דמעכבין מילת בניו בגר אם הכונה אפי' בבניו שהיו לו מקודם הגירות הוא כהלכה דקיי"ל כר' יוחנן ביבמות דף ס"ב דהיו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר קיים פו"ר ולא אמרינן לזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אף דלדין ירושה אינו מתיחס גר אחר אביו בקדושין דף י"ז זהו משום דתלוי בדין משפחה אבל לדין פו"ר תלוי במציאות וכן נימא לענין מילת בניו, וא"כ יש לו בנים ומעכבין, ור"ל דאמר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי יפרש ע"כ דקרא אתי לבנים שיולדו לו אחר שנתגייר, ובאמת אין חילוק בין גר לישראל ולעיל בקרא דישראל כתיב מילת עבדיו, וכאן בגר כתיב מילת זכריו וילפינן זה מזה אבל עכ"פ א"א לפרש דמה דמעכב בגר הוא משום דין קנין וכנ"ל.