אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ח · הלכה יט
הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות, שלא בפני רבו צריך לפרש, לפיכך צריך רבו לתקפו במים.
בגמ' אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן העכו"ם אבל עכו"ם גופיה קני וממילא אינו יכול לטבול לשם ב"ח, והרמב"ם השמיט זה ואף דכתב לשון הגמ' הלוקח עבד מן העכו"ם אבל לא כתב להדיא דעכו"ם המוכר עצמו לא קנה עצמו ב"ח, וכתב הלח"מ משום דבגמ' פריך רב אחאי בהא דמייתי רב אויא מקרא דוגם מבני התושבים דאתם קונים מהם דדילמא בכספא ובטבילה, ואסיק בקשיא והרי"ף פסק כרב אויא אבל הרמב"ם לא פסק משום זה כרב אויא, ודברי הלח"מ אינם מיושבים דהא בב"ב דף נ"ב גבי אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית דאסיק בגמ' מימרא דשמואל בקשיא, וכתב ע"ז הרשב"ם בשם ר"ח דקבלה מרבותינו דהיכי דאמר בגמ' קשיא לא בטלו דבריו וכן פסק הרי"ף ואף שהרשב"ם חולק שם, אבל הרמב"ם פסק שם כשמואל כשיטת ר"ח ורי"ף.
והנה בפ"ט הל' ח' כתב הרמב"ם עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, ופי' הכ"מ שני פירושים פי' א' דמה דכתב אם מכרו לישראל היינו אם מכר עצמו לישראל, וזהו כרב אויא ופי' זה בודאי דוחק גדול דלא משמע כן לשון אם מכרו וגם לשון אעפ"כ אינו מיושב, דהא זה עיקר דינא דישראל קונה את העכו"ם ועכו"ם אינו קונה ואין בזה רבותא, פי' ב' דכונתו אחר טבילה דאף דהעכו"ם בעצמו לא קנה את העבד אלא למעשה ידיו מ"מ אם מכרו לישראל והטבילו נעשה עבד גמור, וגם פי' זה דחוק שהרמב"ם כתב בסתם דמשמע דתיכף נעשה גופו קנוי.
ונראה לפימש"כ הרמב"ם בפ"ט הל' ב' אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר תושב או מן העכו"ם שהוא כבוש תחת ידינו או מאחד משאר האומות יש לו למכור את עצמו לישראל לעבד והרי הוא עבד כנעני לכל דבר, וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם, וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, והראב"ד בהשגות על מה שכתב הרמב"ם בהל' א' כתב וז"ל ישראל שבא על שפחה כנענית וכו' עד וכל א' מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, א"א לא נהיר ומהו לכל דבר, וכתב הכ"מ דהשגתו הוא ע"פ שיטת הגאונים שהביא הרי"ף דישראל שבא על שפחתו לא הוי הולד עבד גמור דיש גאונים שסוברים שהוא ודאי בנו דודאי שחררה ויש שמספקא להו, והנה בזה כבר השיג הראב"ד בפ"י מה' גירושין ואפשר דכונתו גם כאן כן, אבל אינו מובן כלל מה שכתב ומהו לכל דבר, דהא כיון דשיטת הרמב"ם בג' מקומות בהל' גירושין ובהל' יבום ובהל' נחלות דודאי לא שחררה, ובהל' יבום כתב דאפי' יש לו בן ממנה מ"מ מתייבמת אשתו דודאי הוא עבד וא"כ הוא בודאי עבד לכל דבר, ועוד לא ראה הכ"מ שכשהעתיק הראב"ד ד' הרמב"ם כתב עד וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, א"כ אין ההשגה רק על הל' א' אלא גם על הל' ב', ונראה דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם בהל' ב' שהוא גם קודם שטבל דדינו כעבד כנעני לכל דבר והיינו לכל דיני עבד כנעני לענין דין ממון, ובודאי לדיני איסור צריך טבילה וזה אין מקומו כאן אלא בהל' איסו"ב שכבר כתב שם דבלא טבילה וקבלת מצות אין עליו דיני עבד והוא כעכו"ם.
והנה הרמב"ן בחידושיו אחר שביאר דישראל הלוקח מן העכו"ם א"צ שחרור ויכול לומר לו באפי בי תרי זיל כיון דלא קנה גופו, אבל עכו"ם המוכר עצמו כיון דקנה גופו צריך ג"ש, כתב ומספקא לי מילתא כיון דעכו"ם ליתא בתורת גיטין איך יזכה בשטר שחרור כיון דגופו קנוי, בשלמא בעבד גמור אמרינן גיטו וידו באין כאחד דילפינן לה לה מאשה, אבל זה כיון שהוא עכו"ם וידו הוא של רבו איך יקנה הג"ש, וכתב מתחלה דיזכה בשטר ע"י אחרים, אח"כ כתב דשטר לא מהני בו כלל דעכו"ם כל קנינו בכסף לכן כתב דיוצא בכסף ע"י אחרים, וכתב עוד ומדברי ר' משה הספרדי ז"ל נראה שאף העבד שהוא עודנו עכו"ם יוצא בגט ע"י עצמו ויש בו בית מיחוש, והנה אין שום מקום בדברי הרמב"ם לא בהל' עבדים ולא בהל' איסו"ב שיכתוב הרמב"ם שהעבד שעודנו עכו"ם יוצא בג"ש ע"י עצמו וע"כ דכונתו לדברי הרמב"ם שהבאנו, ומפרש כדברי הראב"ד דכונת הרמב"ם בלא טבילה ומשום דבטבילה א"צ הרמב"ם להשמיענו דעבד שנמכר והטבילו הרי הוא עבד לכל דבר וע"כ דכונתו גם קודם טבילה ואשמעינן דלדיני ממון הוא עבד לכל דבר וממילא מוכח דגם לדין זה שמקבל ג"ש ע"י עצמו, וע"ז הוא שחלק הרמב"ן כמו שכתב בטעמו, וזהו שהשיג הראב"ד וכתב מהו לכל דבר, דסובר דאינו עבד לכל דבר קודם טבילה ובפרט לקונה עבד מן העכו"ם דלא קנה גופו דאינו עבד לכל דבר ואינו קונה אותו אלא למעשה ידיו, ואף דבדברי הרמב"ם יש לפרש דהוא על עכו"ם המוכר עצמו כמו שסיים בדבריו ולשונו מסופק, מ"מ לפנינו נבאר מהא דבניו ובנותיו דהוי כמו מוכר עבדו, ומבואר בזה דהרמב"ם סובר דהוא עבד לכל דבר, וזהו שכתב בהל' ח' דעכו"ם המוכר עכו"ם אף דלא קנה גופו מ"מ ישראל הקונה ממנו קנה גופו, ולפנינו נבאר מדברי הרא"ש דאם קנה גופו גם בניו הם של האדון ואפשר דבזה ג"כ חולק הראב"ד, ומה שכתב הרמב"ן דכל זמן שהוא עכו"ם א"א שיועיל בו שטר דעכו"ם אינו קונה בשטר דהא כל קנינו בכסף, לא קשה על הרמב"ם דהא פסק בפ"א מהל' זכיה ומתנה דעכו"ם אינו קונה ואינו מקנה קרקע אלא בשטר, ומשמע דשטר לחוד מהני ליה.
אכן דברי הרמב"ם עוד אינם מבוארים דכל זה הוא דלא כד' הגמ' דיבמות דבטעמא דהא דהלוקח עבד מן העכו"ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין, אמר ע"ז בגמ' מאי טעמא נכרי גופא לא קני ליה מאי דקני הוא דמקני ליה לישראל, וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה, ומבואר דהישראל לא קנה גופו, וזהו שדחקו להכ"מ לפרש בפ"ט הל' ח' דכונתו לאחר טבילה, וכבר בארנו זה, אבל עכ"פ דברי הרמב"ם צריכין ישוב.
והנה מה שכתב הרמב"ם וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם הוא בספרא, ואמר ע"ז הכתוב והיו לכם לאחוזה, ומהך קרא דריש שם בספרא דעבד כנעני נקנה בכסף שטר וחזקה, ובקדושין דף כ"ב יליף זה מקרא דלרשת אחוזה א"כ ה"נ לענין זה נמי דמי לאחוזה דהוי קנין הגוף, ומה דמוכר בניו ובנותיו אין סברא דיש לאביהם בהם קנין דמהיכי תיתי יהי' לנכרי קנין הגוף בבניו מה שאין לישראל וע"כ דטעמא דלא גרע משבאי בגיטין דף ל"ז דכיון שהוא מוחזק בהם יכול למכרם, ועמש"כ סוף הל' כ' א"כ מוכח כדברי הרמב"ם דאפי' עכו"ם המוכר עכו"ם קנה הישראל הקונה קנין הגוף, אלא דאכתי אינו מיושב דאפי' אם בספרא מבואר דלא כרב בגמ' מ"מ הי' צריך לפסוק כרב בגמ', ונראה דהנה כתב הרמב"ם לפיכך צריך לתקפו במים והוא מימרא דשמואל בגמ', ופירש"י כשמטביל לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות, שאפי' יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו ב"ח ולא יהא ממשות בדבריו עכ"ל, והרמב"ם בפי"ג מהל' איסו"ב הל' י"א כתב לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שעבודו, ומודיע בפני הדיינין שלשם עבדות הוא מטבילו, ומשמע מדברי הרמב"ם דסובר ג"כ כרש"י שבאופן זה אפי' יאמר לשם בן חורין אני טובל לא מהני וקשה דמה מהני כיון דהישראל לא קנה קודם טבילה אלא למעשה ידיו, ומשום זה יכול להתגייר לשם בן חורין דגירות מפקיע מידי שעבוד, א"כ מה בכך שהוא עושה עכשיו עבודת רבו ומה מעכב עבודה זו שאינו יכול בשביל זה להתגייר דבשלמא אם קנה גופו יש מקום לומר דאין לו רשות לגייר את עצמו כיון דגופו קנוי לרבו וע"י שיגייר את עצמו יצא בן חורין, אבל בזה דאין גופו קנוי ושעבודו שמשועבד לעבוד עבודת רבו אין בכחו לעכב הגירות, וא"כ מה מועיל מה שעושה עכשיו עבודת רבו אטו בשעה שעושה הוא אז עבד גמור בקנין הגוף בודאי זה לא ניתן ליאמר וצע"ג בדעת רש"י.
ולכן יש לומר דמשום זה סובר הרמב"ם דשמואל פליג על רב ולרב ודאי לא מהני לתקפו במים שלא יטבול עצמו לשם בן חורין, אבל שמואל סובר כהספרא דאפי' ישראל שקונה מעכו"ם אף שהעכו"ם לא קנה גופו מ"מ הישראל קנה גופו וזה גלי קרא דוהיו לכם לאחוזה דאפי' עכו"ם המוכר בניו דלא קנה גופן קנה הישראל גופן, ולכן כנגד דעת האדון אינו יכול לטבול עצמו לשם בן חורין, אלא דמ"מ אמר שמואל דצריך לתקפו במים, משום דאם יטבול עצמו לשם בן חורין מהני טבילתו כל זמן שלא מוחה הרב בפי' בשעת מעשה משום דלא פסיקא מילתא דלא ניחא להרב דאפשר רוצה במצוה זו להכניסן תחת כנפי השכינה, ולכן צריך לתקפו במים שכל זמן הטבילה יהי' תחת שעבדו של הרב להודיע שהוא מטבילו רק לשם עבדות, ואף שצריך שיאמר לב"ד שהוא מטבילו לשם עבדות כמש"כ הרמב"ם צריך גם לתקפו במים שיהי' גלוי דעת כל הזמן שהוא תחת שעבודו ואין לו רשות להתגייר ומטבילו רק לשם עבדות.
ויש סמך לזה לומר דלא פסוקא דהאדון אינו מסכים במה שיטבול לשם חירות ממה שכתב המאירי בשיטת הרמב"ם דמחלק בין בפניו בין שלא בפניו והוא ע"פ גירסתו בגמ' דלא כרש"י והרא"ש כמש"כ הכ"מ, וכתב דהטעם הוא דאם טובל בפניו בסתם ולא פירש האדון שטבילתו לשם עבדות הוא לשם חירות, ומבואר דאינו ברור שהאדון אינו מסכים שיטבול לשם חירות, ואמרינן חילוק זה לגלות על דעת העבד בטבילתו, אבל לשמואל נאמר כן תמיד דכשאין מחאה מפורשת מצד האדון עלתה לו טבילה לשם חירות, ומ"מ יש חילוק בין בפניו בין שלא בפניו דבפניו גם בסתם אמרינן דדעת העבד לשם חירות.
ומה דפסק הרמב"ם כשמואל ולא כרב אף דהלכה כרב באיסורא יש לומר דסובר הרמב"ם דזהו מילתא דממונא אם העבד הוא בן חורין או לא, ולכן אף שיש בזה גם דין איסור מ"מ הלכה כשמואל וכמש"כ בה' שלוחין ושותפין פרק ו' הל' ב' דפסק הרמב"ם כשמואל בדיני עסקא אף שנוגע לאיסור רבית, ועוד י"ל משום דהספרא מסייע לשמואל, ועוד דבגמ' מייתי על הא דשמואל הא דמנימין עבדיה דרב אשי, אף דמה דעשו רבינא ורב אחא ארפו ליה וצמצמו ליה משמע דמהני גם לרב דבשעה שצמצמו ליה לא עלה לו טבילה, וברגע שהרפו לו כבר טבל לשם עבדות ולא הספיק לומר לשם ב"ח אני טובל מ"מ מדמייתי זה על הא דשמואל מוכח דהלכתא כוותיה.
איברא דמה שכתבתי אינו אלא לפירש"י ולדברי הרמב"ם שיהי' תחת שעבודו בעת הטבילה, אבל הרי"ף כתב אמר שמואל צריך לתקפו במים פירוש כדי שתעלה לו טבילה, וכתב ע"ז הרמב"ן במלחמות דאין כונתו משום הכשר טבילה דפשיטא שצריך לטבול כל גופו במים, אלא כונתו דצריך לתקפו לעבד במים כדי שתעלה טבילה מכחו ויהי' כמטבילו הוא ולא יהא כטובל לדעת עצמו שיטעון ויאמר לשם בן חורין טבלתי, ולפי דברי הרי"ף י"ל דאם הי' העבד אומר בעת הטבילה שהוא טובל לשם בן חורין, לא הוי מהני מידי אלא דכיון דבפני רבו אפי' טבל בסתם קנה עצמו בן חורין, לכן צריך הרב לתקפו שיהי' נראה כאילו הוא מטבילו ובסתם לא הוי בן חורין, ולפי"ז אין אנו צריכין לעשות מחלוקת בין רב לשמואל, ולכן כתבתי למעלה דרק לפירש"י, צ"ע ליישב אבל עכ"פ הרמב"ם לפירושו שפיר דסובר דהוא מחלוקת ופסק כשמואל וכנ"ל.
ובעיקר דין קנין גופו שהבאתי למעלה מדברי הרמב"ן דעכו"ם המוכר עצמו דלא קנה גופו א"צ גט שחרור ויכול לומר לו באפי בי תרי זיל צ"ע טובא דהוא נגד ד' הגמ' בקדושין דף ט"ז דפריך גבי עבד עברי למה לי שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל, ומשני אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, ובב"ק דף קי"ג אמר רבא כן על ע"ע הנמכר לעכו"ם דמשו"ה לא הוי הפקעת הלואתו דע"ע גופו קנוי, וא"כ מפורש דע"ע הנמכר לעכו"ם דאיתא בסוגיא זו ביבמות דלא קנה לו אלא למעשה ידיו, ומ"מ צריך שטר ואינו יכול לומר לו זיל, והנה בב"ק דף קי"ג בהא דאמר רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי כתב הש"מ בשם הרא"ש וז"ל הקשה רבי מאיר והא אמרינן בהשולח דגוי לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו ותירץ דהני מילי לענין דלא בעי מיניה גט שחרור דאפי' עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שהולידה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשוב כאלו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא נבעי שטרא מיניה קודם שש ויובל אלא נימא ליה באפי בי תרי זיל מיהו לעולם לא קני ליה אלא למעשה ידיו עכ"ל, ודברי הרא"ש ג"כ צריכין ביאור דמקודם כתב דלא בעי מיניה גט שחרור, ואח"כ כתב דהא דגופו קנוי היינו דבעי שטרא ואינו יכול לומר לו באפי בי תרי זיל, ובעבד עברי הנמכר לישראל מבואר כונתו דגט שחרור היינו כדין ג"ש דעבד דצריך שיהי' נכתב לשמה וככל דיני גט, ובזה אינו צריך אלא שטר ככל השטרות, אבל בנמכר לעכו"ם לכאורה אין סברא דהו"א שצריך שיהי' כתוב לשמה, דעכו"ם אינו בתורת גיטין וקדושין וא"א ללמוד מגט אשה להצריך דיני גט בשטר שחרור שהוא צריך ליתן לעבדו, ואולי דמ"מ כיון דלא ידענו דין שטר שחרור לעבד אלא מחופשה לא ניתן לה, לכן אם הוי קני ליה גופו הי' צריך גם בזה לכתוב לשמה, ונ"מ מזה דבעכו"ם המוכר עצמו לישראל קודם טבילה דקני גופיה וצריך ג"ש כמש"כ הרמב"ן צריך שיהי' לשמה אף דהעבד הוא עכו"ם גמור.
אכן הקצוה"ח בסי' ר' סק"ה ובאבני מלואים סי' ל"ה ס"ק י"ג כתב דמה דצריך בשטר שחרור שיהי' לשמה ולא סגי לענין קנין כשטר מכירת עבד דזהו דוקא בשטר ע"י עצמו, דדין גיטו וידו באין כאחד אינו אלא אם יש להשטר דין גט דלא בעי אלא נתינה ומהני אפי' בע"כ דלא בעי זכיה אבל בשטר קנין צריך זכיה ולא מהני בזה גטו וידו באין כאחד, ולפי"ז לדעת הרמב"ן דבעכו"ם המוכר עצמו לא מהני בשטר ע"י עצמו ממילא לא בעי לשמה.
עכ"פ למדנו מדברי הרא"ש דדוקא בעבד עברי דלא קנה גופו ממש אין ולדותיו של האדון, וא"כ עבד כנעני הנמכר לישראל דאמר בגמ' ביבמות דקנה גופו וזה ע"כ קנין גמור כמבואר שם א"כ גם ולדותיו של האדון ואף דבעבד כנעני אין הולדות של האדון מכח העבד דעבד אין לו יחס, אלא ולדות השפחה הם של האדון, אבל זהו דוקא בעבד אחר טבילה דיש בו דין עבד לדיני איסור, אבל קודם טבילה הרי הוא עכו"ם גמור דיש לו יחס, ועכ"פ ולדות מעבד ושפחה שלא טבלו הם בודאי של האדון לדברי הרא"ש, ואפשר דזהו ג"כ כונת הרמב"ם במש"כ הרי הוא כעבד לכל דבר, והראב"ד אפשר דגם בזה חולק וסובר דאף דקני גופיה אינו אלא דאלים מדין שעבוד ויש לו בו דין קנין, אבל ולדותיו אינם של האדון דלא אמרינן הכי אלא בשפחה אחר טבילה.
ובדברי הרמב"ן שכתבתי שהם תמוהים מהסוגיא דקדושין ראיתי בדברי הרמב"ן בקדושין שם שכתב וז"ל, י"מ דהכי קאמר ע"ע גופו קנוי לגבי הרב שמחל על גרעונו שאינו מחול לו, אבל לא שיהא גופו קנוי למילי אחריני שהרי אין ידו כיד רבו במציאה בעירוב ובפדיון מעשר, ותימה הוא היכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יוצא במחילה בלא שטר שאפי' כנעני צריך טבילה, ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו ב"ח, לכן נ"ל דכיון דשני קנינים בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו דעבדות, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא נפקע ע"י גט חירות. ואינו נפקע בדבור דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו איסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור בלא גט בין באישות בין בעבדות הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הו"ל כמפקיר עבדו שצריך ג"ש, וכן קנין הגוף האמור בפ' השולח על זה הדרך הוא ופירשתי שם עכ"ל, ולפי דבריו נוכל ליישב מה שכתב ביבמות כיון דסובר דמה דגופו קנוי למעשה ידיו לא מהני שיהי' צריך שטר, ומה דצריך בעבד עברי הוא משום קנין איסור שבו, וא"כ מיושב דבעכו"ם דלא קני ליה אלא למעשה ידיו דליכא קנין איסור א"צ שטר שחרור.
אכן גם דבריו בקדושין קשה דהא קיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ועבד הנמכר לעכו"ם ע"כ הוא מוכר עצמו, וצריך לומר לפי דבריו דר' עקיבא דדריש שם וחשב עם קונהו דעל זה אמר רבא ע"ע גופו קנוי יסבור דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, ויהי' צריך לומר דגם עכו"ם מוסר לו שפחה כנענית והיינו אם יש לו שפחה שקנה מישראל אף דאין לו בה קנין אלא למעשה ידי' וצ"ע, עוד קשה דלפי"מ שכתב דדוקא על קנין איסור שייך שיהי' צריך שטר דומיא דגט, א"כ איך כתב ביבמות דעכו"ם המוכר עצמו דקני ליה גופיה צריך שטר שחרור ואיזה קנין איסור יש להאדון בו, ואין לומר דזה שמעכב קנין הגוף שלא יוכל להתגייר זה נקרא קנין איסור דזה אינו בשביל דין האיסור שיש לו, אלא בשביל שאינו יכול לבטל זכות הממון שלו, וזהו לכאורה תימה גדולה בדבריו, ובגיטין שציין לשם לא נמצא מזה אכן לפי"מ שביאר אדמו"ר רבינו חיים הלוי זצ"ל בספרו בפי"ג מהל' איסו"ב דמה דאמרינן דאי קני ליה גופיה אינו יכול לטבול לשם בן חורין אינו משום קנין ממון שיש לו בו, דמאיזה טעם יעכב קנין ממון את הגירות, ואף דאח"כ יופקע הקנין זהו מידי דממילא, ורק דדין עבדות שיש להאדון בהעבד עושה להגירות גירות של עבדות, ולפי"ז מבואר דברי הרמב"ן דמשום זה כתב דצריך גט שחרור כיון דדין עבדות שיש לו בו מעכב הגירות מצד דיני עבדות, והנה אדמו"ר ביאר שם דברי הרמב"ם בהלכה זו בהעמקה ובהרחבה כדרכו בקודש מ"מ לא מנעתי מלהעלות על הגליון מה שנראה לי בזה והרבה פנים לתורה.