אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה טו
אם ברח ופגע בו יובל כשהוא בורח ויצא לחירות אינו חייב להעניקו שנאמר וכי תשלחנו וכו', ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו, וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבוא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהן כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.
ואין בע"ח גובה הימנו, המל"מ כתב דמדברי הרמב"ם משמע דאפי' כשהוא ביד העבד אין בע"ח גובה, וכן כתב המהרי"ט, ותמה המל"מ דבגמ' איתא דלא שייך למידרש לו ולא לבע"ח אלא אי ס"ל כר' נתן ולשיטת הרמב"ם הא אפי' למאן דלית ליה דר"נ צריך קרא דלא יגבה בע"ח כשהוא ביד העבד, וכתב המל"מ דלפי"מ שכתב דלהלכה דמוכר עצמו אין מעניקין לו דדרשינן לו ולא למוכר עצמו הא דאין בע"ח גובה הימנו הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ומצדקה אין בע"ח גובה כמש"כ המרדכי פ"א דב"ב מד' התוספתא דפאה, א"כ מיושב דכיון דהוי כמו צדקה ובצדקה אין בע"ח גובה אפי' לאחר שבא לידו כמש"כ המרדכי שם, ולפי דברי המל"מ צריך לומר דלמה דהוי סבר בגמ' דדרשינן לו ולא לבע"ח באמת לא הוי אמרינן כן אלא קודם שבא לידו דאי לא"ה אכתי קשה דמה אמר דאי לא ס"ל כר' נתן לא מצינו למידרש לו ולא לבע"ח, כיון דלדידן גם אחר שבא לידו אינו גובה, אבל באמת קשה דאי מעיקרא לא הוי סבר הגמ' דהוי כמו צדקה וגם לאחר שבא לידו אינו גובה הבע"ח, מנ"ל להרמב"ם לחדש כן.
אלא דלבד זה הנה לפי"מ שבארתי בפ"א הל' א' במחלוקת שהביא המרדכי אם גובין חוב מצדקה אחר שכבר קבל העני, וכתב ע"ז בהגהת מרדכי שרבינו דוד הביא ראיה דהא תרומה ובכורים קדשי טפי ובע"ח נוטלם בחובו, וכתב ע"ז המרדכי דנראה לו כד' הראבי"ה דאנן סהדי דעל דעת כן נתנו לו שיפרנס אשתו ובניו ולא דמי לתרומה ובכורים ומעשר דאינו תלוי בדעת הנותן, וכבר כתבתי שם דמ"מ חולק המרדכי על הראבי"ה דהא הראבי"ה הביא מהתוספתא דקתני שם מעשר עני וע"כ דבזה מסכים לדעת החולקים דזהו כ"ז שהוא ביד הבעלים, אבל בדעת הראבי"ה כתבתי דדוקא מעשר עני שנתנה לו התורה בשביל שהוא עני ואינו אלא לצרכיו דעל זה מיקרי עני ולא על פריעת חוב, ולהכי בתרומה ובכורים גובה בע"ח דלא בשביל עניו נתנה לו התורה וא"כ ה"נ גבי הענקה דאפי' נימא דהוי בגדר צדקה אבל זה אינו אלא בגדר הנתינה דלא חייבה תורה להבעלים בגדר חוב אלא בגדר צדקה, אבל עכ"פ לא התנתה התורה שהוא בשביל עניו של העבד דהא למ"ד מוכר עצמו מעניקין לו אפי' העבד הוא עשיר לא מצינו שחילקה תורה לומר דלעשיר אינו צריך ליתן הענקה, (ואף דעשיר אינו רשאי למכור עצמו מ"מ בדיעבד ודאי מכרו קיים, וכן מבואר בדברי המל"מ גבי מוכר אב את בתו) דטעם הענקה אמרה תורה כי משנה שכר שכיר עבדך, וכיון דאינו משום גדר עניו של העבד א"כ הוי כמו תרומה ובכורים דבע"ח גובה מהן.
ובעיקר הוכחתם של המהרי"ט והמל"מ מלשון הרמב"ם נראה דלא מוכח כלל מד' הרמב"ם דמה שכתב ואין בע"ח גובה הימנו קאי על ההענקה כל זמן שלא בא ליד העבד דלא נימא דיוכל בע"ח לגבות ההענקה אפי' כשהוא ביד הבעלים מדר' נתן והנה אחר זה שכתב הרמב"ם ואין בע"ח גובה הימנו כתב עוד וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בהם כלום, וכתב ע"ז הכ"מ במה שכתב קודם שבא לידו דמשמע אע"פ שבא לידה אינו מוריש, ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו, וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי, וא"כ לדברי הכ"מ דמה שכתב הרמב"ם וענק אמה העבריה היינו קודם שבא לידה, וא"כ ה"נ מה שכתב ענק עבד עברי היינו נמי קודם שבא ליד העבד, אלא דהמל"מ חולק שם על הכ"מ וכתב דלד' הכ"מ דמדמה זה למה דתנן בריש נערה דמעשה ידיה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הוא של אחין א"כ ה"נ גבי הענקה, והמל"מ רצה לפרש דבאמת כן כונת הרמב"ם דהוא כל זמן שלא נתחייב בהענקה בחיי האב ולא ניתן כלל לפרש כן ואך כתב בשם המהרי"ט לחלק בין מעשה ידיה להענקה, וכתב על זה ולפי דבריו אפשר דאפי' בא לידה אינו מוריש כל זמן שלא בא לידו ולפי"ז אתו דברי רבינו כפשטן, אבל לדעתי אין דברי המל"מ נכונים דודאי בזה שכתב המהרי"ט לחלק בין הענקה למעשה ידיה כ"ז שלא גבתה דבריו ברורים, דמעשה ידיה כיון שכבר נתחייב זה שעשתה אצלו כבר זכה בהן האב והם של האחין כשמת האב, אבל הענקה אינו התחייבות ממון גמורה וכ"ז שלא נתן האדון עוד לא זכה האב, אבל לענין זה שפיר למד הכ"מ דאם כבר באה ההענקה להבת שכבר זכה בהם האב והם שלו יזכו בהם האחין לאחר מיתתו אף קודם שבאו לרשות האב כמו שזכו האחין במעשה ידיה שנתחייב בהם מי שעשתה אצלו אף דאכתי לא באו לרשות האב, ולכן דברי הכ"מ ברורים וממילא גם דברי הרמב"ם גבי בע"ח נמי בכה"ג וכנ"ל.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
במה שכתבו המהרי"ט והמל"מ לדייק בלשון הרמב"ם שכתב ענק ע"ע לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו דאפי' לאחר שבא ליד העבד אינו גובה, וכתבתי דמזה שכתב הרמב"ם אח"כ וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה, ואם מת אביה קודם שיבוא לידו הרי הם של עצמה ואין לאחיה חלק בה, וכתב הכ"מ דמה שכתב קודם שיבוא לידו דמשמע אע"פ שבא לידה אינו מוריש, ובריש פ' נערה משמע שהוא מוריש, וכתב הכ"מ וצ"ל דבא לידה כבא לידו דמי, וא"כ לד' הכ"מ דמה שכתב וענק אמה העבריה הוא קודם שבא לידה, וא"כ ה"נ מה שכתב ענק עבד עברי היינו קודם שבא ליד העבד, וכתב ע"ז דהמל"מ הא הביא ד' הפיהמ"ש שכתב ואין לבע"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה משום דרחמנא זכייה לעבד, ואין לבע"ח שעבוד על אותם הנכסים, משמע דאין שם שום שעבוד חל על הענק, והנה בד' הפיהמ"ש אצלנו לא נמצא דברים אלו שהביא משום דרחמנא זכייה וכו', וכתב רק לא יגבה חובו מזה, ויתכן שמכאן ואילך הוא כבר ד' המל"מ, אכן אפי' אם נמצא כן בגירסתו אין ראי' מד' הרמב"ם שלא יגבה הבע"ח אחר שבא ליד העבד, דאיזה טעם הוא מה שאין לבע"ח שום זכות ולא שעבוד בו שלא יגבה חובו אח"כ, דאטו מדין שעבוד אנו באין כשהבע"ח גובה מיניה, הא לא מדין שעבוד קודם הוא אלא מיניה, ואפי' מגלימא דעל כתפיה, וכיון שכבר זכה בהם הוא כנכסיו, ואטו יש בזה דינים מיוחדים של קדושה, או דמצינו גילוי דעת התורה שיהי' רק לצרכי מזונותיו, הא לא נזכר בתורה כן ולמה לא יגבה, וכבר כתבתי שם דאפי' למעשר שני לא דמי דאפי' לשיטת המפרש בתוספתא דתניא במ"ע דאינו גובה. זהו משום דדעת התורה ליתן לו בשביל שהוא עני, ומוכח דכונת התורה למזונותיו, אבל הענקה הא אפי' אם העבד עשיר חייב האדון בהענקה.
והנה כתב עוד לבאר דמוכח בדעת הרמב"ם אפי' שבא לידו דהמל"מ מביא ד' רש"י שפירש לו ולא לבע"ח אין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, ויש לדקדק אמאי לא פירש"י שאין בע"ח יכול לגבות הענקה של עבד מהאדון, ונראה דדינו של ר' נתן שמוציאין מזה ונותנים לזה, היינו שיכול לכופו ע"פ דין, וכן מבואר ברשב"א ועל תשלומי הענקה נראה דאין ב"ד מוזהרין לכוף את האדון שמתן שכרה בצדה, וכן מבואר גם בהמקנה ע"כ פירש"י דקאי על האדון ולא שאין העבד גובה, אבל הרמב"ם דכתב אין בע"ח גובה ממנו ע"כ דהוא כשהענקה כבר אצל העבד ע"כ תורף דבריו, והנה אף שבדברי רש"י דבריו נכונים אבל אין בזה כדי להביא ראיה על דעת הרמב"ם שהוא דלא כדעת רש"י שפי' דוקא כ"ז שאינו ביד העבד, דהא גם רש"י כתב שאין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, ומוכח דאי לאו קרא דלו ולא לבע"ח הי' מחוייב מטעם דר' נתן ליתן ההענקה להבע"ח אף דאין ב"ד כופין זהו בדין כפי', אבל כיון דעכ"פ איכא מצוה על האדון ליתן הענקה להעבד הי' מצוה על האדון ליתן זה להבע"ח מדין מה שהבע"ח צריך לגבות מהעבד דמה שנוגע להעבד עם הבע"ח ע"ז שייך גדר גבייה, וכמו שכתב רש"י שאין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבע"ח, א"כ אפשר גם לשון הרמב"ם שאין הבע"ח גובה מההענקה דלגבי העבד הוא מגדר גבייה.