אבן האזל על משנה תורה, הלכות עבדים· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ד
אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ודבר זה קבלה הוא אפי' אם היה הנמכר כהן ה"ז מותר בשפחה כנענית כל ימי עבודתו.
המל"מ בהל' ג' הקשה לדעת הרמב"ם דמה"ת ישראל מותר בשפחה כנענית וכיון דכהן אסור בשפחה מה"ת משום זונה א"כ מנלן למילף ממה שאמרה תורה דיש רשות לאדון למסור לו שפחה כנענית והיינו שיש לו רשות לכופו על זה כמו שכתב הרמב"ם בהל' ג', דיש לו רשות למסור גם לכהן דיש בזה איסור זונה. וביותר קשה מה דאמר בגמ' חידוש הוא ל"ש כהנים ול"ש ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות, ופליגי בזה רב ושמואל ולדעת הרמב"ם ליכא חידוש בישראל כלל דהא מה"ת מותר בשפחה, ונשאר המל"מ בצ"ע ובאמת שהיא קושיא חמורה.
והנראה בזה דהנה פסק הרמב"ם בפי"ז מה' איסו"ב הל' ב' דכל איסורי כהונה כמו גרושה זונה וחללה אינם אלא ע"י קדושין ובהל' ו' כתב כל כהן הבא על העכו"ם בין גדול בין הדיוט לוקה משום זונה שהרי אינה בת קדושין והוא אסור בבעילת זונה בין ישראלית בין עכו"ם, ודבריו צריכין ביאור דמה בכך שאינה בה קדושין דבשלמא אם היה קרא מיוחד דחייב בשפחה משום זונה שפיר הוי מוכח דע"כ אסר קרא בשפחה אפי' בלא קדושין, אבל באמת הא ליכא קרא מיוחד בשפחה אלא דחז"ל אמרו דשפחה היא זונה, אבל ליכא קרא מיוחד בשפחה לכהן, וכיון דבקרא כתיב לא יקחו מנלן דאסורים בשפחה אפי' בלא קדושין ועוברים בלא יקחו על ביאה לחוד, ונראה דסובר דאשה שאינה בת קדושין אין האישות שלה שתהיה מקודשת לבעלה ואסורה לכל אדם לעולם כיון דאי אפשר בה אישות כזו, ולכן אצלה הוי קיחה של אישות כל ביאה וביאה לחוד דדוקא באשה שהיא בת קנין אצלה אמרינן דהקיחה שלה היא שלוקחה לאשה לעולם, ואם אינה מקודשת לעולם לא הוי קיחה, אבל אשה שאין בה אלא אפשרות של ביאה אחת, א"כ זהו קיחה שלה שלוקחה על ביאה זו וממילא לא צריך קנין קודם הביאה כיון דגם זה א"א אלא הביאה בעצמה זהו קיחה שלה.
ועכשיו נראה דכל זה הוא כשלוקחה הכהן מדעתו לבעלה אמרינן דזהו קיחה שלה אבל כשהאדון מוסר לעבדו שפחה כנענית שמוסרה לו בע"כ כמש"כ הרמב"ם וכופהו על זה א"כ אין זה קיחה מצד הכהן כלל, ואפי' אם אינו בועלה בע"כ והוא מרוצה לבעלה מדעתו, אבל כיון שהרב מוסרה לו ואינו תלוי בדעתו כלל ודאי לא הוי קיחה לכן גם בכהן ליכא איסורא דאורייתא, ומבואר עכשיו לשון הגמ' דאמר או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ואי הוי לאו בישראל ולאו מיוחד בכהנים אינו מתפרש לשון הואיל וריבה בהן מצות יתירות והול"ל הואיל ואיכא לאו יתירא או לומר חד איסורא שרי רחמנא תרי איסורי לא שרי, אבל לפימש"כ מיושב דבאמת ליכא כלל איסור מדאורייתא לא בישראל ולא בכהנים, ומה דבעי בגמ' הוא רק אם יש רשות להרב למסור לו שפחה כנענית ולכופו על זה, ומה דאמר חידוש הוא היינו בעיקר דין המסירה שיוכל לכופו על זה, ועל זה אמר דשאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות והיינו דחשובים יותר ולא זלזל בהן הכתוב למסור להם שפחה כנענית, אלא דממילא אם לא היה רבו מוסר לו היה אסור מדעתו כמו כל כהן בשפחה וקיי"ל כרב דגם לכהן מוסר בע"כ וממילא ליכא איסורא דאורייתא כלל וכנ"ל.
אכן זה מיושב לשיטת הרמב"ם דסובר דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לשיטת הריטב"א דלא נתמעט מוכר עצמו אלא שאין הרב כופה לעבד למסרו ש"כ אבל העבד ברצונו מותר בה, יקשה גבי מוכר עצמו היכי מותר בה כשלוקחה מדעתו דהא הוי זונה מדאורייתא, אלא די"ל דגם לשיטת הריטב"א הא דפליגי רב ושמואל הא הוי על מה דבעי מהו שימסור לו רבו ש"כ וא"כ הוא במכרוהו ב"ד וא"כ אפשר דבמוכר עצמו אפי' לשיטת הריטב"א בזה הוא דוקא בישראל, אבל כהן אסור במוכר עצמו לשיטת הרמב"ם בדין ש"כ דאינו אסור אלא מדרבנן, כיון דאין רבו כופהו הוי לה זונה דאסורה מה"ת, וכן מה שנסתפק המהרי"ט בדין מה דרבו מוסר ש"כ אם מותר ליקח בעצמו כשרבו אינו מוסר לו, דלשיטת הרמב"ם א"א להסתפק בזה אלא בישראל, אבל בכהן בודאי אסור כמו שנתבאר, אלא דמ"מ נראה מלשון הרמב"ם דאפי' בישראל אף דמה דאסור מדרבנן לא נאמרה דוקא ע"י קדושין וא"כ אין נ"מ בין כשרבו מוסר לו ובין כשלוקחה מעצמו, מ"מ משמע דכל ההיתר הוא כשרבו מוסרה לו דאז התירו גם חכמים כיון שהתורה התירה בהדיא אבל כשלוקחה מעצמו נשאר באיסורו מדרבנן, דכיון דגבי כהן ע"כ אנו צריכין לחלק ולומר דדוקא כשרבו מוסר לו ומפשטות ההלכה בדברי הרמב"ם משמע דאין חילוק בין כהן לישראל ולא הותרה אלא כשרבו מוסר לו, כן נ"ל.
-השמטות ומלואים-
מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.
לעיל כתבתי וז"ל ואפשר דמוכר עצמו אפי' לשיטת הריטב"א דלא נתמעט המוכר עצמו, אלא שאין הרב כופה לעבד, אבל עבד ברצונו מותר בה זה דוקא בישראל אבל כהן אסור במוכר עצמו לשיטת הרמב"ם בדין שפ"כ לישראל דאינו אסור אלא מדרבנן, וכיון דאינו כופהו הוי לה זונה דאסורה מן התורה וכתב ע"ז וז"ל, לפי"ז יש עוד נ"מ דאיתא בריטב"א קדושין ט"ז וז"ל הפקר מהני למעשה ידיו אך לענין לאוסרו בשפ"כ צריך ג"ש, ולא כמו שמשמע מתוס' שם ובגיטין דל"ח דאפי' למאן דאית ליה המפקיר עבדו צריך ג"ש, זה דוקא בע"כ ע"ש, א"כ לד' הריטב"א המפקיר ע"ע צריך ג"ש כדי לאסרו בשפ"כ, אבל ע"ע כהן דאימתי מותר בה דוקא בזמן שהאדון מוסרו בע"כ, וכיון שפקע כבר מעשה ידיו וממילא לא יוכל לכופו א"צ ג"ש, ולהרמב"ם גם בישראל א"צ ג"ש כיון דבלא"ה מותר בשפ"כ, והנה דבריו נכונים אך מה שסיים בדבריו ולהרמב"ם גם בישראל א"צ ג"ש, כיון דבלא"ה מותר בשפ"כ אינו מובן דעכ"פ מדרבנן אסור, וצ"ל דכונתו דדברי הריטב"א הם על ד' התוס' דלמה לי ג"ש יפקירנו, ולהרמב"ם אינו מיושב בתי' הריטב"א שמה"ת יהי' צריך ג"ש בע"ע, אכן הא ליכא קרא מיוחד על ע"ע דיוצא בשטר, ורש"י פי' שם בפשיטות דלא גרע מע"כ, וקושיית התוס' הוא רק על הברייתא אך בעיקר דין הפקר בע"ע כבר כתב הפנ"י דכיון דאין האדון יכול למכור את עבדו לאחר ה"נ אינו יכול להפקירו.
אכן לפי"מ שכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' עבדים הל' י"ז מכאן אני אומר וכו', ומבואר דאדון יכול במעשה או בדבור מבורר להפקיע שעבוד עבדו רק שצריך ג"ש, א"כ בעבד עברי דאף דקנה גופו מ"מ לא אלים קנייתו מקנין ע"כ, אמאי לא מהני כשאומר לו באפי תרי זיל, או שיאמר לו הלשון שכתוב בהשטר הרי אתה משוחרר, וע"כ צ"ל כד' הריטב"א דנ"מ בהשטר לאסרו בש"כ, ומה דהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, זה שפיר דמחילה על הגרעון לא מהני כיון דגופו קנוי.