אבן האזל על משנה תורה, הלכות נערה בתולה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ג
המפותה שלא רצתה להנשא למפתה או שלא רצה אביה ליתנה לו או שלא רצה הוא לכנוס ה"ז נותן קנס והולך, ואין כופין אותו לכנוס ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות. אבל האנוסה שלא רצה היא או אביה להנשא לאונס הרשות בידם ונותן קנס והולך. רצתה היא ואביה ולא רצה הוא כופין אותו וכונס ונותן קנס שנאמר ולו תהיה לאשה הרי זו מצות עשה אפילו היא חגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס ואינו מוציא לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו הרי זו מצות לא תעשה.
הנה הפשוט בדעת הרמב"ם דמה דמהני מיאון דידה היינו לענין קנס וא"צ לדחוק כמש"כ התוס' בתי' שני דדוקא אם מת מהני מיאון דידה שתוכל היא לתבוע הקנס אלא אפי' האב קיים מהני מיאון דידה שאין מקיים בזה הך דמהר ימהרנה דגלי קרא בהא דכתיב ואם מאן ימאן שאם תמאן היא כבר חייב בקנס ואף דהאב יש לו רשות להשיאה אבל כבר נתחייב קנס, וממילא ע"כ יתחייב כתובה לבד הקנס שלא תהא קלה עיניו להוציאה דהא מפותה יכול להוציאה.
אך במה שכתב הרמב"ם דכותב לה כתובה כשאר הבתולות תמה המל"מ דהא בעולה היא ולמה יש לה כתובת בתולה, ותי' המל"מ דכיון דדרך הוא לכתוב כתובה לכן חייב אותו הכתוב כפי מה שהוא הדרך לכל נושא אשה, והביא המל"מ ראי' מהא דעבדים חייב במזונות אשתו וביתו, ובאמת אין ראיה משם דשם שפיר חייבה תורה לאדון לפרנס אשתו כיון דבודאי רוצה העבד בכך ומה לנו שאינו מחוייב, אבל הכא כיון דכל נושא אשה אין לו התחייבות על כתובה למה יהי' המפתה מחויב לכתוב כתובה, ורק שיש לומר שכיון שרוב נושאי נשים נותנים כתובה א"כ אם יבוא ליפטר מקנס בזה שישא אותה מחויב להתחייב כדרך העולם שמתחייבים כתובה, אך לפי הסבר זה עוד אינו מוכרח שיתן כתובת בתולה, אכן עיקר ההסבר הוא שהרמב"ם מפרש מה דכתיב כסף ישקול כמהר הבתולות היינו שיתן קנס במקום מהר הבתולות שהי' רגיל ליתן, והיינו דלא כפרש"י דמהר הבתולות הוא כתובה, ומזה למד רשב"ג דכתובה דאורייתא. אלא דחכמים סברי דאף שאינו חיוב דאורייתא מ"מ כיון שהוא רגילות ליתן כן חייבה תורה למפתה בזה, ולזה אמר הכתוב דמהר ימהרנה ופי' חז"ל במכילתא דמהר הוא כתובה א"כ קאי ג"כ על מהר הבתולות וא"כ מפורש בקרא שמחוייב כתובת בתולה, אלא שהרמב"ם מדייק וכתב וכותב לה כתובת בתולה היינו שאם אינו רוצה ליתן קנס שזהו במקום שהפסידה כסף כתובתה יכול ליקח אותה לאשה מחוייב להתחייב עצמו בסך של כתובת בתולה שהיה ראוי ליתן לה, ומצאתי להנוב"י תנינא סימן ל"ג שכתב כן דהא דחייבו הכתוב בקנס היינו במקום כתובת בתולה שהפסידה.
והנה המל"מ תמה על הרמב"ם שהשמיט הא דאמרינן ביבמות דף כ"ט דאם נשא כה"ג מפותת עצמו נשוי ומפורש בגמ' לענין שאינו משלם קנס במפותה, אך לדעתי אין זה קושיא דכיון דביאר הרמב"ם בפירוש דאם נשא אותה לאשה אינו מחוייב ליתן קנס, וזה הא כתב להדיא בהלכה ו' דגם בחייבי לאוין חלים הנשואין שהרי כתב ואם כנס מוציא בגט, וממילא דפטור מליתן קנס, ובפרט לפ"מ שבארנו מקודם דדין קנס הוא במקום חיוב הכתובה וממילא כשנשא אותה הא מחוייב כתובה, אפי' באשה אסורה לו, דהא אלמנה לכה"ג יש לה כתובה וממילא פטור מקנס, ובאמת זהו קושית התוס' שהקשו דמאי נ"מ בזה שאינו משלם קנס הא צריך ליתן לה כתובה [ומוכח מדברי התוס' כהנ"ל דדין קנס הוא במקום חיוב הכתובה, דאי לא"ה מאי הקשו ואמאי לא נימא דחייב בשניהם קנס נתחייב על הביאה וכיון שאינו יכול לכנוס והכניסה אינו פוטר עצמו מקנס לפי ההו"א כיון שאינו רשאי להיות עמה ומחויב להוציאה, ומ"מ כתובה ג"כ ישלם כיון שנשאה].
והייתי סבור לבאר דברי התוס' כמו דתנן המגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה החזירה, וגם כאן כיון שכל מפותה אינו נותן קנס וגם כתובה ולכן גם כאן שכשנשאה נתחייב אדעתא ככל מפתי דעלמא שבכתובה פוטר את עצמו מקנס וכיון שחייב קנס פטור מכתובה, אך עוד אין זה מבורר ואינו דומה לגמרי להא דמגרש אשתו והחזירה.
אך לפמש"כ מקודם מיושבים דברי התוס' שפיר דתוס' ס"ל כהרמב"ם וכפשטי' דקרא דקנס הוא במקום כתובה ודין מהר ימהרנה הוא ג"כ ליתן לה כתובה כד' המכילתא ולכן מקשה התוס' שפיר דכיון דנשאה בתורת מפתה וצריך ליתן לה כתובה בתורת מפתה וע"כ דהוא כתובת בתולה וכד' הרמב"ם וא"כ מאי אהני שאין נותן קנס, ולזה תירצו התוס' דאדרבה כיון דהיינו אומרים דאם נשא אינו נשוי לענין זה וממילא לא נתקיים מהר ימהרנה ומה שצריך ליתן לה כתובה כשאר הנשים אינו אלא כתובת בעולה, וממילא הייתי אומר שישלם קנס לבד כתובת בעולה, ולזה אשמעינן דאם נשא נשוי וממילא מחוייב במהר ימהרנה ומחוייב לכתוב לה כתובה כשאר בתולות.
העולה מדברינו דמה שעשה המל"מ מחלוקת בין התוס' והרמב"ם לענין כתובת מפתה דהרמב"ם פוסק כתובת בתולה ותוס' ס"ל דהוא כתובת בעולה, ולדברינו יש להוכיח מדברי התוס' דאדרבה ס"ל כהרמב"ם, ודוקא בזה מיושבים דברי התוס', דאי לא"ה אין מקום לקושייתם מתרי טעמי חדא מאי פסיקא דאינו משלם אלא אחת ואמאי לא נימא דמשלם קנס לחוד וכתובה לחוד, אם לא נימא דנשא נשוי לענין זה והיינו סוברים דכיון דאינו רשאי להחזיקה, מחוייב קנס אף שנשאה, ועוד דבודאי כתובת בעולה אינו אלא מנה אכן לשיטת הרמב"ם מיושב שפיר דהא דפטרה התורה מקנס במפותה כשישאנה הוא משום דחייבתו תורה בכתובה מדין מהר ימהרנה והוא ממש קצבת הקנס דכתיב במהר הבתולות, וממילא שפיר הקשו התוס' דכיון דקנס הוא בשביל הפסד כתובה וכתובת מפתה הוא כתובת בתולה אף שהיא בעולה בשביל פטור הקנס א"כ נ"מ דכיון שמשלם כתובה בודאי לא משלם קנס, ולזה תירצו התוס' דאה"נ דכיון דהיינו סוברים דלא נפטר בשביל זה מקנס באמת לא נתחייב כלל בכתובה מדאורייתא כיון דאינו בכלל מהר ימהרנה ונשאר רק מה שנשא אותה עכ"פ וחייב לה כתובה כמו בכל דוכתא אלמנה לכה"ג, אבל אם בשביל זה בלא דין דמהר ימהרנה אין כתובתה אלא מדרבנן ואין מגיע לה אלא מנה.