אבן האזל על משנה תורה, הלכות נערה בתולה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה ב
ואיזה הוא מפתה ואי זה הוא אונס, מפתה לרצונה אונס שבא עליה בעל כרחה, כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה, וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך.
כתב הראב"ד ז"ל חיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים יבואו ויעידו ואם אין שם עדים קנס אין שם ואם לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה והעיר והשדה שוות הם עכ"ל.
כתב המ"מ י"ל כמש"כ בעל מגדל עוז שאם ראו העדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם היה בעיר חזקה שהיא מפותה אם לא צעקה ולא העידו ששלף וכו' ואם היה בשדה חזקה שהיא אנוסה, והנה בודאי שגם ע"ז חולק הראב"ד דהא כתב דלענין ג' דברים הממע"ה ואם היה כונת הראב"ד דהא יש לו מגו דאי בעי הי' כופר לא היה כותב הממע"ה אלא דנאמן במגו.
והנה מתחילה עלינו להבין עיקר הך חזקה דאיזה ראיה היא ממה שהי' בשדה שהיה באונס אימא דגם היא נתרצית, ואין ראיה כלל מקרא דבקרא מיירי לענין מיתה ובודאי דדיינינן דבשדה הי' באונס ופטורה ממיתה אבל בקנס דאנו באין לחייבו ולדון שבודאי אנסה מנא לן, ובאמת דבקרא גופא הוא תימה הא דבעיר חייבת מיתה דממ"נ אם הי' עדים והתראה הא העדים יודעים אם הי' ברצון ואם אין עדים והתראה פטורים ממיתה וכבר עמד על זה הרמב"ן בפירושו על התורה וכתב שאם ראו עדים מרחוק ואין יודעים אם ברצון או באונס והתרו בה מרחוק אם בעיר חזקה שברצון, והנה פי' הרמב"ן הוא תמוה דהא קיי"ל דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה, והתרו בו ושתק פטור, אלא עד שאומר יודע אני וע"מ כן אני עושה וא"כ אם התירה עצמה למיתה ע"כ הוא ברצון ואם לא התירה א"ע למיתה בל"ז פטורה.
והנה בספורנו כתב על קרא דואם בשדה מצאה בהא דכתב בקרא צעקה הנערה וגו' וכתב ע"ז הספורנו דלכן אף שאח"כ נתרצתה פטורה כדאמר הגמ' בכתובות דף נ"ב דתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה, וכונת הספורנו מבואר דרוצה ליישב הא דלא צעקה בעיר שחייבת בשביל זה מיתה, וכמו שהקשינו, וע"ז בא הספורנו ליישב דבאמת עכשיו כשמצאו אותם העדים כדרך המנאפים הם שניהם ברצון ומקבלים התראה, ומ"מ בשדה תלינן שמעיקרא הי' באונס ולכן אף שעכשיו הוא ברצון נחשב אונס משום דיצרה אלבשה אבל בעיר כיון דתלינן דבודאי נתרצתה שאם לא כן היתה צועקת אף דאכתי לא הי' התראה מ"מ אין זה חשוב אונס גמור לפטור אותה אח"כ בעת שתהי' מזידה ותקבל התראה, ואמנם שיש בזה חידוש גדול דכיון דבלא התראה לא נחשב למזידה ואח"כ כשמרוצית הא איכא כאן סברא דיצרה אלבשה, ולכן לכאורה צריכה להיות פטורה, ורק דצריך לומר דבאמת יצרה אלבשה בלחוד אינה סברא לפטור דכל המזנים יצרם אלבשם, אלא דהעיקר דמשום דנמשך מתחילת המעשה שהי' באונס והלבשת היצר הי' ע"י מעשה שהי' באונס מתחילה לכן חשיבא אונס, ולכן כ"ז דוקא באונס ממש אבל היכי שעפ"י החזקה לא הי' אונס רק שהי' בלא התראה ונחשב זה לשוגג זה לא יפטור מה שעשה אח"כ במזיד דלא נוכל לומר דהי' אנוס דהא מקודם ג"כ לא הי' אנוס, ומצאתי אח"כ בפנ"י בכתובות דף נ"א שהחליט ג"כ לסברא ברורה דהיכי שמקודם פשעה ולא הי' באונס אינה מותרת לבעלה, אכן דלכאורה לא יתיישב זה אלא לרבא ולאבוה דשמואל תיקשי קרא, ולפ"מ שהביא הפנ"י שם דברי התרגום ירושלמי על קרא דאין לנערה משפט מות וכתב התרגום אלא בעלה יפטריני' בגט, וכתב ע"ז הפנ"י דהתרגום יסבור כאבוה דשמואל דחיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ולא נחית שם הפנ"י לדברי הספורנו.
אכן לדברינו יתיישב ביותר דנימא דגם אבוה דשמואל דאינו סובר זה לאונס היינו דוקא לענין לאסור על בעלה משום דשמא רוצית זה ברצון גמור ונשתנה דעתה אבל לענין חיוב מיתה אפשר דסבר ג"כ דמקרי זה אונס כיון דמעיקרא נאנסה, ומצאתי אח"כ שהנוב"י תנינא באהע"ז תשו' ק"נ כתב להדיא כן בשיטת אבוה דשמואל ליישב בזה דברי רש"ל, ומיושב ביותר דברי התרגום דנחית לדברי הספורנו ומיירי כאן דע"כ בסוף הי' ברצון גמור מדמחייב מיתה בעיר אלא דמ"מ בשדה אינה חייבת מיתה כיון שמתחילה הי' באונס כנ"ל, אלא דבזה דברי הפנ"י קיימים לכאורה דע"כ סובר התרגום כאבוה דשמואל דלרבא גם לבעלה שרי רק דיסבור התרגום כמש"כ דלאבוה דשמואל דאף דלבעלה אסורה מ"מ ממיתה פטורה וכמש"כ כן להדיא הנוב"י.
ולפ"ז נוכל לומר דהתרגום יוכל לסבור כהלכה וכרבא ומ"מ כיון דלפנינו מצאנו אותם ומתרים בהם ושניהם רוצים לא מהני מה דבשדה להתירה לבעלה ונאמר הוכיח סופו על תחילתו וכדאמרינן בכמה דוכתי, ובפרט לפ"מ דמשמע בריש זבחים ובחולין דהוכיח סופו על תחילתו הוי ספק א"כ פשוט דלבעלה אסורה וממיתה פטורה ואף דלפ"מ שכתבו הפנ"י והנוב"י מה דחושש אבוה דשמואל משום דרוב כן הוא שלבסוף תתרצה מ"מ אינו מוכח דסבר כן רבא אף דמלשון הרמב"ם שכתב אין בידה וכמו שמציין הנוב"י משמע דלהלכה כן הוא שהוא ודאי מ"מ אפשר דכ"ז אם ידענו באונסה מקודם אבל בסתמא ניחוש להוכיח סופו על תחילתו.
והנה אפשר לומר דלגבי דידה גם בלא סברא דאונס היא פטורה ונאמר דהא רחמנא קרי' מעשה לגבי דידה היינו במה שמנחת עצמה ברצון אבל בכאן כיון שהוא אנסה ואם היתה רוצית להשתמט ממנו אינה יכולה אף שמרוצית אינה כמעשה, ולכן מיושב שפיר דבשדה כיון דתלינן דמעיקרא הי' באונס שוב לא הוי כמעשה דאף שהתרו בה עתה וקבלה התראה ואמרה אעפ"כ מ"מ כיון שאם תחפוץ להשמט אינה יכולה לא איכפת לן אף שמרוצית אבל בעיר גם מה שמרוצית עכשיו הוי מעשה אך מ"מ אינו מיושב אופן זה דהא העדים יכולים לראות באיזה אופן הוא אם יכולה להשמט או שאינה יכולה שתופש בה או מאיים עלי' בחרב.
וארווחנא במה שכתבתי דבזה נראה שאפשר ליישב דברי הרמב"ן שמפרש כגון שראו עדים מרחוק והתרו בהם ואינם יודעים אם ברצון אם באונס והקשינו עליו דהא בעינן עד שיתיר עצמו למיתה אך לפ"ז אפשר לומר דבאמת איירי דהתירה עצמה למיתה ומ"מ כיון שתופש בה בשביל האונס דמעיקרא אף שעכשיו מרוצית לא מיקריא מעשה דמעשה לא מיקריא אלא במה שהניחה את עצמה ברצון וכן מצאתי שסתם כסברא זו הנוב"י בתשו' הנ"ל, ולפ"ז נאמר דגם הרמב"ן בחומש נחית לדברי הספורנו רק שלא רצה בזה ליישב הקרא דא"א ליישב הפסוק בשיטת רבא דמה יעשה אבוה דשמואל עם הקרא ולכן יישב ע"כ בדוחק דמיירי שהתרו עדים מרחוק ואינם יודעים אם ברצון או באונס, ולכן בשדה אף שקבלה התראה והתירה עצמה למיתה מ"מ כיון שחזינן שבודאי מעיקרא אנסה ואם עכשיו בודאי אינה יכולה להשמט ממנו אם בשביל שתופש בה בחזקה או בשביל שמאיים עליה בחרב ולכן אף שנתרצתה עכשיו לא מיקרי מעשה כיון שהרצון שלה אינו פועל כלל בזמן העבירה, אבל בעיר תלינן שהיא ברצון גמור מתחילה ועד סוף ולכן כיון שקבלה עתה התראה חייבת.
והנה כ"ז כתבנו על הקרא דמיירי לענין מיתה אבל הרמב"ם דמיירי לענין ממון וקנס באמת אינו מובן לכאורה איך אפשר לדון חזקה זו דאפשר גם בשדה נתרצתה. ומה דמפורש בקרא דבשדה היא בחזקת אנוסה היינו דמכיון דאפשר לומר שהיא אנוסה ממילא בודאי פטורה ממיתה, אבל בעיר מדלא צעקה היא בחזקת מזידה אבל מנלן שודאי היא אנוסה דאמאי לא אפשר שהיא מזידה כמו שהוא מזיד ושניהם רוצים בחטא.
והנה מצינו בב"ק דף צ"א ע"ב נטיעותי קצצת אתה אמרת לי לקוצצו נאמן ופריך בגמ' לא שבקת חיי לכל בריה ומשני באילן העומד לקציצה ולכן אפשר דבבתולה כיון דנחשב מזיק במה שהוא פוגמה אינו נאמן במה שיאמר שברצון הי' ואתה אמרת לקוצצו, אלא כיון דחזינן דהוא הזיק ועלי' אין אנו יודעין אנו מחזיקין שבודאי הי' שלא ברצונה ולא נוכל לומר שכמו שהוא רצה כך רצתה היא דהוא המזיק ובודאי היה ברצונו דמי אנסו וא"א אלא מדעתו אבל עליה כיון שהיא הניזוקה אין אנו יכולים לומר דשמא נתרצתה כמו שאינו מועיל טענת אתה אמרת לי, ואף דהתם אין בה יצרא דעברה וכאן אפשר בשביל תאות העברה נתרצתה גם היא, מ"מ כיון שעכ"פ היא הניזוקה אינו נאמן לומר שנתרצתה להיות ניזוקה.
והנה אי נימא דלא כדברינו ורק דבשביל תאות העברה אפשר דנתרצתה להיות ניזוקה יהי' זה חלוק מדין אתה אמרת לי לקוצצו בזה דאתה אמרת לי לקוצצו הוי כמו מתנה ומחילה דאינו נאמן אלא במגו כמבואר בש"ך ומשום תאות עברה יהי' נחשב כמו מכירה דנאמן לומר מכרת לי, אכן בגמ' בב"ב אמרינן דמאן דנקיט מגלא ותובליא ואמר איזיל איגדרי' לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן לא חצף אינש למגזר דיקלא דלאו דילי', והנה אם נימא דקאי גם לאחר שלקח הפירות וכדמייתי מזה על הא דטעון ואמר לפירות ירדתי אלמא דבלא סברא דלא חציף לא הי' נאמן, איברא דשם משני דירד מעצמו והוי כמו גודרות דאין חזקת תפיסתם ראי' על מכירה, ורק הא דלא חציף מברר קניתו, ומ"מ אפשר דגם בהא דטענת מכירה דודאי נאמן היינו משום דאינו מועיל טענת גזלת ממני משום דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן וא"כ אפשר דכאן כיון דאם פיתה אותה ג"כ הוא חצוף שוב ל"ש וכאן חזקה דלא חציף ומועיל טענתה דאנסת אותי כיון שעכ"פ הזיקה ופגמה ואינו נאמן לומר דברצון זינתה אפי' אם נדמה זה במקצת למכירה.