אבן האזל על משנה תורה, הלכות נחלות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ט
האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן, שאין מאכילין את היתומים דבר האסור, אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנין אלא ימכרו אותן טבל, והרוצה לתקן יתקן.
השגת הראב"ד. האפוטרופסין תורמין וכו' עד והרוצה לתקן יתקן. א"א אין הדעת נוחה הימנו שיהא האפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם בנכסי היתומים, אבל יניח המותר על מזונותיהם לשנה עד שיראה מקום ריוח במכירתם ואחר כן ימכור, והטעם שאינו שליח אלא לצורך שעה, עכ"ל.
האפוטרופסין תורמין וכו' המ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב ואני אומר אם כדבריו אחר שסוף סוף האפוטרופסין יתרמו ויעשרו מה תועלת יש ליתומים לאחר תיקון התבואה עד שעת מכירה, והוא בשביל שהמ"מ מפרש בדעת הראב"ד שבשעת מכירה יתרמו כיון שסובר דאינו נכון שימכרו טבל, ואינו מובן קושייתו על הראב"ד דהא זה ודאי דעד שימכרו אין רשות להאפוטרופסין לעשר כדתניא להאכיל ולא להניח, וצ"ל דהמ"מ מקשה על הברייתא לשיטת הראב"ד דאין לאפוטרופוס למכור טבל, וע"כ יעשרו כשיצטרכו למכור ולמה לא יעשרו עכשיו, אבל הלא כתב הראב"ד שימתינו עד שיראו ריוח במכירתם, והיינו דאינו מבורר אם יש ריוח במכירה דכשיצטרכו לקנות אפשר ישלמו יותר, ואפשר דזהו שהביא המ"מ פירש"י דטוב להמתין עד שיגדלו ויעשרו בעצמם, וכתב ע"ז המ"מ שיהי' להם הטובת הנאה מהמעשר, אלא דעיקר דברי הראב"ד צריכים באור דהא תנן בפ"ה דדמאי משנה ח' אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך הא לצורך מותר, ופירש"י בירושלמי דהוא למכור לחבר, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר הל' ו' אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר, וא"כ מה כתב על הרמב"ם דאין הדעת נוחה שיהא אפוטרופוס חבר מוכר טבל להכשיל בני אדם, דהא ימכור לחבר, ואולי סובר דכיון דתנן דאין מוכרין טבל אלא לצורך ואינו רואה בזה צורך, דאפשר שתנוח התבואה בבית היתומים עד שיראו ריוח במכירה, אך הראב"ד כנראה סובר דכשיהי' ריוח יש רשות להאפוטרופס לעשר בעצמו, ובודאי הרמב"ם אינו סובר כן דלא עשו חכמים שליח להאפוטרופוס אלא להאכיל, אבל אין לו דין שליח לעשר ע"מ למכור בשביל להרויח, ואולי כונתו שימכור האפוטרופוס בפירוש, על אופן שיעשר הלוקח בפניו, והרמב"ם כתב והרוצה לתקן יתקן.
אלא דלשון זה שכתב הרמב"ם והרוצה לתקן יתקן הוא באמת תימה רבה דהא מוכר לחבר ודאי יתקן, ולשון זה נמצא במשנה בדמאי פרק ג' משנה א' מאכילין את העניים דמאי, ב"ש אומרים נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ואת שאינו מעושר למעשר, וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן, ושם מעיקר הדין אם אינו רוצה אינו מעשר אפי' הוא חבר כמבואר בר"ש, אמהם בפיהמ"ש להרמב"ם מפרש שם דיש חילוק אם קבל חלק טוב שמספיק לו גם אם יעשר צריך לעשר, אבל בדברי הרמב"ם בהלכות מעשר פי' י' הל' י"א לא משמע כן שכתב בסתם מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי, וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקנין.
והנה בקדושין דף כ"ו גבי מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה פירש"י שהי' ירא שמא יסמכו עליו בני ביתו ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, והקשו דזהו דוקא בחבר שמת, והר"נ בחדושיו שם מבאר ע"פ הירוש' דיש חילוק בין בגורן בין בבית דבבית שניתן לתשמיש, בזה אסור להשהות, והא דחבר שמת הוא כשהוא בגורן, וכשמת מתוך יישוב הדעת, עכ"פ כאן מותר למכור לחבר וישהא התבואה בגורן עד שיצטרך להשתמש בהם, ונראה דזהו דעת הרמב"ם שכתב כאן והרוצה לתקן יתקן, והיינו דמעיקר הדין מותר לחבר להשהות בגורן תבואה שאינה מעושרה, ואינו חושש משום בני ביתו שגם הם יודעים שבגורן אינו מבורר שהוא מתוקן, ויש לומר עוד יותר דכאן כשלוקח החבר תבואה יש צד יותר להצריכו לתקן משום דבעל השדה בעצמו יתכן שיש לו שדה גדולה או שדות הרבה ולא נוכל לחייבו שתיכף כשנגמרה מלאכתן יעשר דהא צריך למדוד או לשקול, וזהו עבודה גדולה שא"א לעשותה בפעם אחת, לכן אינו חייב אלא בשעת תשמישו, אבל כשקונה תבואה שאז בהכרח הוא מודד או שוקל, וא"כ בקל יוכל לעשר, ולכן השמיענו כאן הרמב"ם שגם כאן רק הרוצה לתקן יתקן והיינו שאם חושש שמא יארע תקלה אצל בני ביתו שיחשבו שהוא מעושר, ודעת הראב"ד נראה דעכ"פ אין אנו צריכין לחייב האפוטרופוס למכור בלתי מעושר שמא יצא מזה תקלה, לכן הפירות שאינם צריכים להאכיל יהיו מונחים, רק אם יראו שיש ריוח במכירתם אז יוכלו למכור על דעת שיעשר הלוקח בפניהם, ובזה השיג על הרמב"ם שכתב והרוצה לתקן יתקן.
סוף הספר