אבן האזל על משנה תורה, הלכות נחלות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ז
אין האפוטרופסין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, שמא לא יצליח זה שקנו, ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים.
השגת הראב"ד, ואין רשאין וכו' עד ונמצא חוב קיים, א"א לא זו הדרך אלא שהוא דן לזכות, ואם זכה זכו בו היתומים, ואם חב לא חב ליתומים לא לכתחלה ולא דיעבד עכ"ל.
המ"מ הביא דברי הגמ' לזכות בנכסי יתומים, וכתב ונ"ל פירוש זה לדעת רבינו דקס"ד דלחוב הוא כגון שאדם מערער ותובע על נכסיהם, ולזכות הוא שהם תובעים בנכסי אחרים, והקשו לזכות אמאי לא, והלא אפשר שירויחו, ואי אפשר שיפסידו אלא לחוב על מנת לזכות כלומר אינן רשאין להזקק לדין עם שום תובע דהיינו לחוב, אע"פ שהן באין ע"מ לזכות בדין ולטעון דברי זכות, והטעם כתב רבינו שמא לא יזכו ונמצא חוב קיים, כלומר שאי אפשר שנאמר שיהיו רשאין להזקק לדין, ואם זכו זכו, ואם נתחייבו לא עשה כלום, שאם כן לקתה מדת הדין בכך שיהי' תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח, ולפיכך אמרו שאינן רשאין להזקק כלל עם תובע, ובודאי כיון שאינן רשאין לדון אם עברו ודנו ונתחייבו לא עשו כלום כנ"ל לדעת רבינו, ובהשגות א"א לא זו הדרך וכו' וזה הוא כפי שיטת רש"י שפירש דמה שאמר אלא הכי קאמר אין רשאין לדון ולחוב ע"מ לזכות שאם דנו ע"מ לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין עכ"ל המ"מ.
והנה עיקר ביאור המ"מ לדעת הרמב"ם שא"א לומר שאם זכו זכו ואם נתחייבו לא הפסידו שא"כ לקתה מדת הדין, ודברי הרמב"ם שכתב שמא לא יזכו, ונמצא החוב קיים לא משמע כדברי המ"מ, דזה הא סברא דאמר הגמ' דאין האפטרופסין רשאין לחוב רק שהמ"מ כתב שלקתה מדת הדין שיהי' קיים הדין לגבי הנתבע אם יזכה, ולא לגבי התובע, א"כ הי' גם להרמב"ם לכתוב כן, ולא לכתוב ונמצא החוב קיים, אלא הי' לו לכתוב שא"א לב"ד לפסוק דין באופן של צד אחד.
ונראה דכל הדין דאין האפוטרופסין רשאין לדון לחוב בנכסי יתומים, זהו שע"ז לא נעשו אפוטרופסין, ואין ידם כיד היתומים לחוב, אבל כל זה בדין ב"ד שדנין האפוטרופסין שאפשר אם היו היתומים גדולים היו מוצאין טענות אחרות במה לזכות ולפטור עצמם מן החוב, אבל זהו דוקא בדין שיש בו טענות ותביעות, אבל אם מוציא התובע שטר שעבוד על נכסי יתומים, אלא שהאפוטרופסין רוצים לדון עם התובע ששמעו שיש עדות שהשטר כבר נפרע, אבל בעיקר השטר הלא אינו צריך אלא קיום, ומקיימין שטר שלא בפני בע"ד ואפי' נגד יתומים מבואר בסי' ק"י שמקיימין שטר, ומה דאין גובין מיתומים עד שיגדלו הוא משום צררי, כמבואר סוף ב"ב. וא"כ כשמוציאין שט"ח על אביהן של יתומים אין בכלל מה לעשות ד"ת בזה, רק מה שהאפוטרופסין רוצין לדון בחוב ע"מ לזכות היינו ע"כ שלפי ידיעתם חושבין שיביאו עדים לפסול השטר לגמרי, ואם לא יתברר שהשטר פרוע ישאר השטר כמו שהיה, וא"כ אין מקום שיהי' הפסד ליתומים אם לא יזכו האפוטרופסין, ומ"מ כתב הרמב"ם שאין דנין לחוב ע"מ לזכות היינו לדון כשמוציאין שט"ח על אביהן שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים, והטעם נראה דמ"מ אינו טובה ליתומים שיתברר טענת האפוטרופסין ולא יזכו שממילא נמצא החוב קיים, ואף שלא נתחדש בזה כלום בענין החוב מ"מ דבר זה בעצמו שיתברר בב"ד שהחוב הוא חוב, הוא רעה ליתומים שאם יצטרכו האפוט' למכור מנכסיהם להאכילם, יהי' מפורסם שיש עליהם חוב ויהיו זילי נכסיהם, ואף שיש לעיין אם האפוט' יודעים שיש על נכסיהן שט"ח אם רשאין למכור מנכסיהם לצורכן ושלא להגיד להלוקח שיש שט"ח על אביהם.
אלא דיש לומר דכיון דע"כ אם אנו דנין יצטרכו האפוט' למכור קרקעות של היתומים דאם למכור מטלטלין הא לא יגבה בעל השט"ח מהמטלטלין, ובקרקעות הא אין אונאה לקרקעות, וא"כ אפי' אם יבוא הבע"ח ויגבה יכול הלוקח לשלם וישאר בהקרקע, וזה לא הוזכר דמ"מ יש איסור אונאה אפי' בקרקעות, וסתמא אמרינן אין אונאה, וילפינן לה מעיקר קרא דאונאה דדוקא דבר הנקנה מיד ליד, ואף שהתוס' שם דף נ"ז כתבו דיותר מפלגא יש להם אונאה לרב נחמן, אבל הרי"ף אינו סובר כן ופסק דגם יותר מפלגא אין להם אונאה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהל' מכירה הל' ח' דאפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה, וממילא שפיר נוכל לומר דאין להאפוט' רשות לדון ולפרסם שיש שט"ח על נכסיהם, כיון שהוא רעה להיתומים, וכל זמן שהם קטנים הא לא יוכלו לגבות מהם, ואינם צריכים לדון להפטר מן השט"ח, ולכן אף שהאפוט' חושבים שיזכו ויבטלו השט"ח מ"מ לא ידונו שמא לא יזכו, וזהו שכתב הרמב"ם ונמצא החוב קיים.