אבן האזל על משנה תורה, הלכות נחלות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה ד
שבוי שנשבה ושמעו שמת, וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן, וכן הבורח מחמת סכנה, אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת, וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום מוציאין מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישן.
השגת הראב"ד. שבוי שנשבה וכו'. תמה אני על דבריו, רבותינו אמרו אפי' בלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו, והוא אומר אפילו בשמעו בו שמת, אם ירדו לנחלה אין מוציאין מידם, (ועוד ביוצא לדעת בשמעו בו שמת מנין לו שמוציאין אותם מידם) עכ"ל.
כתב המ"מ בהשגות א"א אני תמה על דבריו וכו' נראה שהוא ז"ל סבור שדעת רבינו הוא שאלו היורשין ירדו לנחלה שלא על דעת למכור ולהחזיק בשלהם אלא להתעסק בהן כאריס, וזה שהקשה עליו ממה שאמרו דלכתחלה בלא שמעו בו שמת מורידים, ומה צורך היה לומר שאם ירדו אחר ששמעו שאין מוציאין, ואני תמה עליו אחר שהוא סובר כן בכונת רבינו למה לא הקשה עליו מדבריו לדבריו, שהרי בסמוך ביאר רבינו שמורידין קרוב בנכסי שבוי בקרקעות, אפי' בלא שמעו בו שמת, וא"כ מה צריך לומר בשמעו בו שמת שאין מוציאין, ובודאי אין כונת רבינו כמו שחשב הר"א, והדין שכתב כאן הוא שהיורשין נכנסו על דעת לירד ולמכור, ולא חלק בין קרקע למטלטלין, וזהו שכתב וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהן, והוא דוקא בשמעו בו שמת, כמו שהזכיר, ודין מורידין קרוב הוא אף בלא שמעו בו שמת ולהתעסק בהן כאריס, ומ"מ יש לחקור מאין יצא לו זה שכתב כאן ואולי שהוא מפרש הברייתא שאמרה היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידן, שהוא ביורד על דעת להחזיק ולנחול, ולזה אמרו היורד ולא מורידין, ולפירוש זה יש לדחוק הסוגיא והברייתא עצמה, ועל כן נראה שהוא סבור דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו בלא שמעו בו שמת, להתעסק בהן כאריס, כששמעו בו שמת מעלין הקרוב מדרגה אחת שאם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו, והיוצא לדעת כיון שבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס כששמעו בו שמת, אין מעלין אותו כל כך שאם ירד בתורת נחלה שלא נוציא מידו, אבל מעלין אותו שמורידין אותו לקרקעות כאריס, וכמש"כ בסוף הפרק זהו דעתו ז"ל עכ"ל.
והנה מה שכתב המ"מ דלפירושו הראשון בדברי הרמב"ם דמפרש כן בעיקר הברייתא דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, שהוא ביורד על דעת להחזיק ולנחול, ולזה אמר היורד ולא מורידין, שלפי זה יש לדחוק הסוגיא והברייתא עצמה, מה שכתב הסוגיא הוא פשוט דלפי"ז מה אמר הגמ' ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא, וזהו בפלוגתא דרב ושמואל דפליגי בשלא שמעו בו שמת אם מורידין ועל דעת שיטול כאריס, וא"כ מה מייתי מהברייתא דביורד לנכסי שבוי אין מוציאין מידו דפליגי ת"ק ורשב"ג בנכסי נטושין, דמפרש הרמב"ם שהוא לירד ולמכור, ומה מייתי מזה על זה דתנאי היא, ומה שכתב מהברייתא עצמה כתב הלח"מ דאיך יאמר רשב"ג דהנטושין שלא שמעו בו שמת מורידין לנחלה, ולשון הלח"מ אינו נכון דהא לא אמר רשב"ג מורידין לנחלה אלא הנטושין כשבויין דאין מוציאין מידו, וצ"ל דט"ס בדבריו, וכוונתו דכיון שלא שמעו בו שמת איך יסבור רשב"ג דהיורד לנכסי נטושין שלא שמעו בו שמת אין מוציאין מידו, כיון שירד על דעת להחזיק ולמכור.
אכן פירושו השני של המ"מ אינו מיושב דהוא מפרש דהברייתא דפליגי בה ת"ק ורשב"ג הוא ביורד על דעת ליטול כאריס, והרמב"ם הוא שחידש בעצמו ללמוד מלא שמעו בו שמת, דמורידין ליטול כאריס, על שמעו בו שמת דמעלין הקרוב מדרגה אחת שאם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו, וזה אינו מיושב כלל, דאיזה דמיון הוא להעלות מדרגה אחת ולדמות המדרגה של לא שמעו בו שמת, שיעבוד בשביל הבעלים ליטול כאריס להעלות מדרגה בשמעו בו שמת שיחזיק בשביל עצמו לירד ולמכור דאיזה דמיון זה לזה, ומלבד זה אין דרך הרמב"ם לכתוב הלכה חדשה כזו שלא הוזכרה בגמ' מסברת עצמו, וחיה צריך לכתוב יראה לי כמו שכן דרכו בכל מקום.
ונראה לבאר דעת הרמב"ם כפירושו הראשון של המ"מ דמדתניא היורד וכו' אין מוציאין מידו אם נאמר דזהו לירד וליטול כאריס, דזהו גם בלא שמעו שמת, ומורידין לכתחלה לפי מה דקי"ל כשמואל, אמנם התוס' עמדו על זה וכתבו ה"ה דאפי' מורידין אותו לכתחלה אלא אגב דתנא בסיפא בנטושין מוציאין תנא נמי בשבויין אין מוציאין, אבל הרמב"ם לא ניחא ליה בתירוץ זה, דהא צריך להשמיענו עיקר דינא דמורידין לכתחלה לכן מפרש דמה דקתני היורד וכו' אין מוציאין מידו, זהו ביורד לנחלה להחזיק הנכסים בחזקתו כשלו, אך מה דפליגי ת"ק ורשב"ג בנטושים, והיינו בלא שמעו שמת, בזה אי אפשר לפרש שהוא היורד להחזיק בחזקת שהוא שלו, כיון שלא שמעו שמת, אלא דזה ודאי שהוא על דעת להחזיק בהם וליטול כאריס כשיבואו הבעלים, ואפשר שהוא לירד ולאכול וכמו שפירש"י בהא דמורידין קרוב לנכסי שבוי, והיינו על דעת שכל זמן שלא יבואו הבעלים יעבוד ויאכל, וכשיבואו יטול כאריס, אבל הרמב"ם אינו סובר כפירש"י בדין מורידין קרוב לנכסי שבוי, היכי דב"ד הורידוהו כמו שכתב בהל' ז' ושהשיג עליו הראב"ד דסובר כפירש"י.
איברא דקשה על פי' זה דהא רשב"ג אמר שמעתי שהנטושים כשבויים, אבל לפי מה דאמר הגמ' על הא דתניא שמין להם כאריס, דפריך השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעי ומשני כשבויין ולא שבויין דאילו התם זריז ונשכר, והכא שמין כאריס, א"כ גם בעיקר הפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין הכונה דהיורד לנכסי נטושין להחזיק כשלו, דהא לא שמעו שמת, אלא דת"ק אשמעינן דלנכסי נטושין אפי' ירד מעצמו מוציאין מידו, ולא אמר דמניחין בידו על דעת ליטול כאריס, וע"ז אמר רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויים והיינו דאין מוציאין מידו, ומפרש הגמ' דהוא כשבויים ולא שבויים דאינו אלא ליטול כאריס, וע"ז אמר הגמ' דרב ושמואל דפליגי אם מורידין קרוב לנכסי שבוי והוא לעבוד וליטול כאריס פליגי בפלוגתא דת"ק ורשב"ג, ואף דרשב"ג לא מיירי אלא בירד אם מוציאין מידו, צ"ל דכיון דת"ק אמר דמוציאין מידו, וזה רבותא יותר מאין מורידין, לכן אמר רשב"ג שהנטושין כשבויין לדין דאין מוציאין מידו, דלא חיישינן דילמא מפסיד, ולכן כיון דלא חיישינן מסתבר דגם מורידין לכתחלה שלא יתקלקלו הנכסים.
ובעיקר דעת הרמב"ם דמפרש היורד היינו דיורד לנכסים להחזיקם כשלו ולמכרם, והמ"מ פירש דאפי' במטלטלין כן, וכן משמע כדבריו דבכל ההלכות שאחר כן חילק בין מטלטלין לקרקעות וכאן כתב סתם נכסים, צריך ביאור דאיך מהני שמעו לחוד דהיינו ע"י עד אחד או קול ועד אחד ואיך מהני זה להוציא ממון מרשות הבעלים, ונראה דטעמו הוא דכיון דהוא שבוי ושבי כולהו איתנהו ביה ואם מת הרי הם יורשין, ולכן אף שב"ד לא יוכלו ע"פ זה לעשות ולהוריש היורשין בנכסיו, מ"מ אם ירדו לנכסים אין ב"ד צריכין לעשות מעשה ולהוציא מידם.
ויש לומר דהרמב"ם הולך בזה לשיטתו בדין גואל הדם דבפרק ו' מהל' רוצח הל' ה' כתב וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן, אם הרגו גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כונה, וכתב על זה הראב"ד תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה בגואל הדם, והכ"מ מפרש דברי הרמב"ם דכונתו בעדות מיוחדת, וכתבתי שם בספרי דקשה לבאר כן דעת הרמב"ם, דהא בפ"ד הל' ח' גבי כונסין אותן לכיפה כתב להדיא עדות מיוחדת, וכאן כתב עד אחד, מוכח דכונתו כפשוטו, לכן נראה דסובר הרמב"ם דהא דכתיב לא יקום ע"א באיש היינו ע"י ב"ד שב"ד יחייבו אותו, אבל גואל הדם כשהאמין להעד והרג את הרוצח אינו נהרג, דע"א יכול ג"כ לפטור ממיתה, כיון שלפי דברי העד אין לו דמים ואף דמממון לא מהני עד אחד לפטור היכי שצריך עדים, זהו משום דהוי כמו הוצאה מהתובע, וקרינן לא יקום עד אחד באיש עכ"ל שם, והנה כתבתי בעצמי דבממון ודאי לא מהני עד אחד לפטור, אבל כתבתי משום דהוי כמו הוצאה מהתובע וקרינן לא יקום עד אחד באיש, וזהו היכי דאיכא תובע, וב"ד מחוייבין להגיד הדין ולפסוק בין התובע והנתבע, אבל כאן דליכא תובע ועל פי האומד מסתבר דהעד אומר אמת, לכן לא הוי בזה הוצאה מהבעלים כשהב"ד נמנעין מלעשות מעשה ולהוציא מהיורד, איברא דכאן כתבנו משום דלבד העד יש אומדנא שמת דשבי כולהו איתנהו ביה, דהא גבי יוצא לדעת בשמעו בו שמת לא מהני עד אחד, אלא להורידו שיטול כאריס כמו שכתב בסוף הפרק, ושם גבי גואל הדם אין אומד שזה הרגו, וצ"ל דכאן כיון שיש חזקת חיים לא מהני עד אחד, אם יאמר הקרוב שהוא מת, וחזקה הוא כמו ודאי, לכן דוקא בשבוי שירד לנכסיו אין מוציאין מידו אפילו ירד על מנת למכור.