אבן האזל על משנה תורה, הלכות נחלות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ז · הלכה ג
מי שטבע במים שאין להם סוף, ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים, או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת, או שנהרג ולא הכירו פניו, אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך, יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו, שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ואבד זכרו, ואח"כ נשמע שמת, הרי אלו נוחלין על פיהן, וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין ולא שמענו מי שחלק בדבר זה.
השגת הראב"ד. מי שטבע במים וכו' עד הרי היורשין נוחלין על פיהם. א"א ויש מי שאומר שהיא אינה נוטלת כתובתה שאין אני קורא בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, עכ"ל.
כתב המ"מ על דברי הראב"ד נראה שמודה הוא שהיורשין נכנסין לנחלה בעדיות כאלו, אבל אין האשה נוטלת כתובתה מפני מדרש כתובה, ודברים נראין הן ואף רבינו מודה בזה שהאשה כל זמן שאינה נשאת אינה נוטלת כתובתה, אבל נזונת מן הנכסים, וזהו שלא הזכיר רבינו בהלכות אישות, ולפי דבריהם מצינו פעמים שהאשה נוטלת כתובתה ואין היורשין נכנסין לנחלה, ופעמים שהיורשין נכנסין לנחלה, ואין האשה נוטלת כתובתה, והטעם מבואר בדברי רבינו כמש"כ כאן ובספר נשים עכ"ל, והב"י בטור אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ה כתב מד' הרשב"א בתשובה דכיון דאם ניסת לא תצא קרינן בזה לכשתנשאי לאחר, אלא דבזה יש דעות ראשונים, דדוקא אם ניסת בשוגג לא תצא, אכן מה שכתב המ"מ דמדברי הרמב"ם מבואר דמודה להראב"ד בדין כתובתה שאינה נוטלת, אף דאחין נכנסין לנחלה, וכונת המ"מ משום שלא כתב הרמב"ם גם זה שאף שלא תנשא מ"מ נוטלת כתובתה, אבל נראה דאין זה הוכחה, דכאן הא מיירי בהלכות נחלות ובדין ירושה ולא בדין כתובה, ויש לדון בזה כיון דלולא דין מדרש כתובה הא ודאי היתה נוטלת כתובתה, כיון דאחין נכנסין לנחלה וחשבינן ליה לודאי מת, רק שמפני איסור כרת החמירו שלא תנשא, אלא דטעמו של המ"מ הוא מעיקר דינא, כיון דאיכא מדרש כתובה שכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל נראה שאין זה ראיה, ואין ללמוד מדין קולא להאשה שתטול כתובתה אף שאין עדים שבעלה מת, לדין חומרא שאף שיש עדים שבעלה מת, מ"מ לא תטול כתובתה כיון שאין מתירין אותה לינשא, וזהו ממה שנראה מדברי הרמב"ם בפרק ט"ז מהל' אישות הל' ל"א שכתב האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול כל מה שכתב לה בכתובתה, הרי שאין דין זה אלא מתנאי כתובה, שכל תנאי כתובה הם הוספה לעיקר כתובה, לא שייך טעם זה אלא שתטול כתובה אף שאין עדים שמת, אבל היכי שיש עדים שמת, וכתב הרמב"ם בפט"ז הל' ג' ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה, וכיון שמעיקר הדין לענין ממון לירושת האחין חשבינן ליה לודאי מת, למה לא תטול כתובתה, ולא שייך לדון לדין זה מדין היכי שאין עדים שמת שנוטלת כיון שהתירו אותה לינשא ונשאת.
ועוד שהרמב"ם כתב כאן חדוש דמה דלמדין ממדרש כתובה, דאף שאין עדים שמת ורק היא אמרה בעלי מת שמתירין אותה לינשא ונוטלת כתובתה, אינה נוטלת אלא אחר שתנשא כמו שכתב בפירוש, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול כל מה שכתב לה, ודין זה לא מצינו בשום מקום, אלא אלמנה גובה כתובתה תיכף משמת בעלה, וכן הוא לשונו שם בהל' ג' שהבאנו שכתב ואין הכתובה נגבת אלא לאחר מיתת בעלה, ומוכח דהרמב"ם סובר דזהו דין מיוחד היכי שאין עדים שמת בעלה, אלא שהיא אומרת מת בעלי, דאינה נוטלת כתובה, אלא משום מדרש כתובה, וכתב הרמב"ם שזהו תנאי כתובה שתטול הכתובה אף שאין לה עדים שמת דלדיני ממון צריך עדים, וכיון דזהו משום מדרש כתובה וכתוב בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, לכן אינה נוטלת אלא לאחר נשואין.
ולפי"מ שנתבאר יש לנו הוכחה דאין ראיה ממה שמצינו קולא להאשה שתטול כתובתה אף שאין לה עדים שמת בעלה משום מדרש כתובה, לדין חומרא על האשה שאף שיש לה עדים שמת בעלה, מ"מ אם אין מתירין אותה לינשא לא תטול כתובתה משום מדרש כתובה, דהא היכי שאין לה עדים ונוטלת רק משום מדרש כתובה אינה נוטלת אלא לאחר שתנשא, והיכי שיש לה עדים שמת בעלה, לא מצינו כן ואדרבא פשוט, דכל אלמנה נוטלת כתובתה אף קודם שתנשא וע"כ כמו שכתבנו.