אבן האזל על משנה תורה, הלכות נחלות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ב
הניח להם פרה מושכרת או מוחכרת או שהיתה רועה באפר וילדה, הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים.
השגת הראב"ד. הניח להם מושכרת וכו' עד פי שנים. א"א זה המחבר פסק כרבי ואין הלכה כרבי עכ"ל.
כתב המ"מ דמה שכתב הראב"ד שהרמב"ם פוסק כרבי הוא תימה דהא במסקנא דגמ' אמר שם דדיקלא ואלים דשבחא דממילא הכל מודים דנוטל פי שנים, כי פליגי בכרמל שנעשו שבלים, ובזה רבי סובר דנוטל פי שנים, ורבנן סברי דאינו נוטל, והרמב"ם כתב להדיא בהל' ד' דאינו נוטל בזה פי שנים, רק בשבחא דממילא נוטל, דגם רבנן מודו, וא"כ פרה מושכרת או רועה באפר דהוי שבחא דממילא גם רבנן מודו, ולכן תחלת הסוגיא דאמר דמתני' כרבי אינו כפי המסקנא, והלח"מ כתב בזה קשה אמאי בפרה מושכרת נוטל פי שנים, ומשמע פרה מושכרת עד זמן פלוני, ובערכין י"ח במה דפריך על ספינתו בים עשיר הוא ומשני כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, ופריך והאיכא שכרה ומשני שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ומהאי טעמא הוי עני וא"כ הוי ראוי ולא היה להבכור ליטול פי שנים, וכתב על זה ויש לומר דאנן קיי"ל דשכירות ישנה מתחילה ועד סוף, אי נמי כיון דשכרה בחיי אביו לא מיקרי ראוי ומ"מ עני חשבינן ליה בערכין כיון דעדיין לא בא לידו, והראשון עיקר עכ"ל, ודבריו תמוהים שצירף דין ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לדין שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ובאמת זה לזה לא שייך כמו שכתבו התוס' בב"מ דף ס"ה במה דאמר הגמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, שכתבו התוס' אפי' למ"ד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא.
ומה שכתב הלח"מ בתירוצו הב' דכיון דשכרה בחיי אביו לא מיקרי ראוי ומ"מ עני חשבינן לה בערכין כיון דעדיין לא בא לידו ודבריו צ"ע, דהא מלוה חשיב ראוי לגבי בכור, ולגבי ערכין הא מוכח מזה דפריך הגמ' בערכין והאיכא שכרה, ומשני שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ומוכח דאם היה כבר החיוב לשלם לא הוי חשיב עני, וכבר כתבנו בהל' א' דמוכח דגבי ערכין אם עומד לבוא אף שהוא ראוי לענין בכור מ"מ אינו חשוב עני, וכדמוכח מספינה בים דגבי בכור חשיב ראוי, ולגבי ערכין לא מיקרי עני כיון דעומד לבוא, אלא דבעיקר קושייתו זהו משום דמפרש פרה מושכרת שדנין בזה מדין שכרה אם הבכור יורש פי שנים בשכרה, וכן משמע מפי' רשב"ם ותוס' ד"ה אף מוחכרת, אבל אינו מוכרח דהרמב"ם מפרש כן דיש לפרש שאנו דנין רק מדין עיקר הפרה במה שהשביחה ובזה אמר הגמ' פרה מושכרת דלא חסרי מזוני, וכן מפורש בב"ב בהך סוגיא בש"מ מפי' הר"י מיגש, שאנו דנין בדין פיטום הפרה, ולכן דוקא מושכרת או מוחכרת שהיורשים לא פיטמו אותה משלהם, אבל שכירות הפרה ודאי גם בלאו טעמא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, מיקרי ראוי מדין מלוה, ובפרט דאינה משתלמת אלא לבסוף, ובודאי הוי ראוי.
אח"כ ראיתי דמה דהקשיתי על דברי הלח"מ דכיון דשכרה בחיי אביו לא מיקרי ראוי וגם ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דלא עדיף ממלוה, הקשה כן הקצוה"ח והנתיבות תמה עליו דכאן דנין משכירות שמתחייב השוכר ממה שמשתמש אחר מיתה והוי בשבח ששבחו הנכסים אחר מיתת האב, ואין הפרש בין ישנה לשכירות מתוע"ס או אינה אלא לבסוף, אלא שכתב דאין הבכור נוטל משכירות דהוי אישתני מה שהפרה הכניסה והנה בפשוטו כונת הנתיבות דמה שבא מהנכסים אחר מיתת האב לא שייך כלל לדין ראוי, ובהפרה הלא נוטל הבכור פי שנים, וביאר הנתיבות דמה שאינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים אחר מיתת האב אם נשתנו הוא מטעם אחר משום דמתנה קריי' רחמנא ואינו זוכה המקבל עד דמטא לידיה, ואינו זוכה אלא בשבח הגוף למפרע ע"ש, והביא זה מדברי הר"נ, ובפשוטו דבריו ברורים דלא שייך כלל דין ראוי ממה שהנכסים השביחו אחר מיתת האב, ודין ראוי ילפינן מאשר ימצא לו, אך הנתיבות בעצמו בסוף דבריו כתב לפרש ד' הטור וז"ל, וע"כ צריך לחלק בין אילן שגדל שכן דרכו ובודאי מתעבה, משא"כ רועה באפר שלא היה ודאי בשעת מיתה שתתפטם הפרה חשיב ראוי, ולפי"מ שכתב מקודם אין לזה שייכות מדין ראוי, אך באמת כתבו כן להדיא הרשב"ם ותוס' בדף קכ"ד ע"א, הרשב"ם בד"ה מה חלק פשוט שכתב ומיהו ראוי גמור כגון שהשביחו יתומים לא שקיל פי שנים, דלהכי אהני בכל אשר ימצא לו, והתוס' בד"ה אף מוחכרת וז"ל וי"ל דהו"א במוחכרת ומושכרת גופה דחסרי בה מזוני דוקא אין הבכור נוטל פי שנים משום דהוי ראוי גמור, אבל בנו בתים שהשבח על גוף הקרקע אימא שאין זה ראוי ליטול בה פי שנים קמ"נ.
אלא דצריך ביאור דעת הרשב"ם ותוס' דמה שייך דין שבח שלאחר מיתה לדין ראוי, בפשוטו מוכח כדברי הר"נ דהטעם הוא משום דלא זכה עד דמטיא לידיה דאז זוכה למפרע, וכמו שהסביר הנתיבות דהוי כמו שזיכתה לו התורה משעת מיתה בגדר מהיום עד שתבוא לידו, דמבואר בסי' רנ"ז דבנותן מהיום ולאחר מיתה, שבח הגוף שייך להמקבל ושבח הפירות להנותן, אלא דבאמת דברי התוס' ורשב"ם ברורים ומפורשים בגמ' דדין שבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה אם אינו שבחא דממילא ממש וכמו בפרה מוחכרת דלא חסרי בה מזוני נלמד מדין זה שאינו נוטל בכור פי שנים בראוי, כדאמר הגמ' בב"ב דף קכ"ד ע"ב תני רמב"ח בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן, אבל שבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהן שקיל, ומנו רבי היא, תני רמב"ח בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, וכל שכן שבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן דלא שקיל ומנו רבנן היא, אמר רב יהודה אמר שמואל אין בכור נוטל פי שנים במלוה, למאן אי לימא לרבנן השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן לא שקיל מלוה מיבעיא אלא לרבי, ואלא הא דתניא ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים, בין במלוה בין ברבית מני לא רבי ולא רבנן, לעולם לרבנן ואיצטריך סד"א מלוה כיון דנקט שטרא כמאן דגביא דמי קמ"ל, עוד מבואר זה בגמ' בכורות דף נ"ב במה דתנן במתני' בדף נ"א ע"ב הבכור נוטל פי שנים מנכסי האב וכו' ואינו נוטל פי שנים משבח ולא בראוי כבמוחזק, ואמר ע"ז בגמ' ואינו נוטל בשבח דכתיב בכל אשר ימצא לו, ולא בראוי כבמוחזק דכתיב בכל אשר ימצא לו, ומבואר דהוא חד טעמא ובין דין שבח לאחר מיתה בין דין ראוי ילפינן מקרא דבכל אשר ימצא לו, וכן מבואר דאמר על מלוה שהניח האב דודאי אינו נוטל בכור פי שנים, ולמד זה משבח דאיתיה ברשותו, מלוה מבעיא, וצריך לבאר מה שהוכרח הר"נ לחדש דטעמא דאין הבכור נוטל בשבח פי שנים הוא משום דמתנה קריה רחמנא ואין הבכור זוכה עד דמטא לידיה, וביחוד תמוהין דברי הנתיבות שכתב זה בתורת קושיא דמה שייך דין ראוי לדין שבח שלאחר מיתה, וכתב וז"ל ועיקר הטעם במה שנוטל שבח דמאליו, ושבח דאישתני אינו נוטל פי שנים, דלכאורה ממ"נ אי זוכה הבכור בגוף הדבר בשעת מיתה אף שבחא דאישתני שלו דדידיה אשבח ואי אינו זוכה עד (שעת) אחר מיתה דרוצה לזכות אף שבחא דממילא [לאו] דידיה הוא, וע"כ כתב הר"נ הביאו הב"י בטור שחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא וכו' כמו שהבאתי.
ונראה דיש לומר דשני הטעמים צריכים זה לזה, דזה ודאי דהא דמתנה קריי' רחמנא מועיל שלא נעשה של הבכור חלק הבכורה תיכף משמת אביו, וכמו חלק הפשוט לפשוט דא"כ לא היה באמת שום טעם לומר דשבח של אחר מיתה יהי' לו דין ראוי, והי' צריך להיות הדין כמו בשותפין, אלא דגם זה לא נוכל לומר דהבכור אינו נוטל בשעה שנוטל חלק הבכורה, אלא אותם שני החלקים שהיו בשעה שמת אביהם, דא"כ לא היה נוטל אפי' שבחא דממילא, כיון דמקודם לא היה שלו, ולמה מגיע לו שבח, אלא דזה הטעם כמו שהסביר הנתיבות מדברי הר"נ דהוי כמו שזיכתה לו תורה בהמתנה שיהי' לו זכות בהמתנה כמו במהיום, וגם כאן משעת מיתה ולאחר שיקבל המתנה, אבל זה חסר לנו היסוד לבאר כן הא דמתנה קריי' רחמנא דהוי כמו מהיום ולאחר שיקבל חלקו, לכן מפרש הגמ' דילפינן מבכל אשר ימצא לו, והיינו דכמו בדין ראוי אינו נוטל הבכור אלא מה שמצוי לאביהם בשעת מיתה ה"נ לגבי שבח אינו נוטל הבכור זה הזכות מה שיצמח מהירושה אחר מיתה, כיון דתיכף בשעת מיתה לא נעשה שלו, רק שצריך ליתן לו מה שהניח אביהם, לכן לגבי שבח תלוי בזה אם השבח הוא שבח דממילא, וכיון דמה שהניח אביהם צריך ליתן לו, גם שבח דממילא אין זה מגדר זכות, אלא דהוא גוף הדבר שנתגדל, אבל שבח שהשביחו יתומים אף דאם יבוא אחד וישביח נכסי חברו אפי' אם נשתנו הדברים מ"מ אין לו אלא כאריס כיון שלא בא עליהם בתורת גזלן, אבל זהו בשביל שנכסים של הבעלים כמו שגוף הדבר הוא שלו, כן יש לו זכות בכל מה שיצמיח או יהי' נעשה ממנו, אבל מה דצריך ליתן להבכור מדין מתנה אי לאו קרא דבכל אשר ימצא לו, היינו אומרים דצריך ליתן לו גם מה שיצמיח מהם ואפי' אם נשתנו, או אפי' אם היתומים השביחו בידים ואינם נוטלים אלא כאריס, אבל מקרא דבכל אשר ימצא לו ילפינן דאינו נוטל אלא גוף הדבר אבל אינו נוטל פי שנים בזכות בהנכסים, ולכן כל מה שיצא מהם אם רק נשתנה, אין זה גוף הדבר וכ"ש אם השביחו יתומים דאין זה גוף הדבר ולכן אינו נוטל פי שנים.
אחר כתבי עיינתי בש"מ וראיתי שמביא בשם עליות הר"י שמקודם פירש עד דמטיא לידיה דנותן כפירוש רשב"ם אח"כ כתב וי"מ מה מתנה עד דאתיא לידיה דמקבל מתנה אף חלק בכורה עד דמטא לידיה, לפיכך אינו נוטל בשבח נכסים קודם חלוקה ולא אמרינן ארעא לידיה אשבח כמו שאנו אומרים בחלק פשיטות, וקשיא לי להאי פירושא הא דאמרינן לקמן השתא שבחא דאיתיה ברשותיה אמרי רבנן לא שקיל מלוה מיבעיא, מה ענין זה לזה הלא בשעת חלוקה ראוי שיטול הבכור פי שנים במלוה כמו בשאר נכסים שהניח האב משא"כ בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת האב, דלאו ארעא דידיה משבח ואפשר לומר דהאי סוגיא פליגא אסוגיא דלקמן, וכמו שיש לפרש דמילתא (דרב) [נראה דצ"ל דבשאר ספרי דבי רב] והיינו דדריש מבכל אשר ימצא לו פליגא אהך סוגיא עכ"ל, והנה כבר נפתח הענין בגדולים ובעליות הר"י עושה בזה מחלוקת הסוגיות, אבל בבכורות למד הגמ' בסתם שני הענינים מבכל אשר ימצא לו, ולא הוזכר שם מחלוקת מזה ולפי"מ שבארנו מיושב.