אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה יג
גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה, הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפי' נר חנוכה היה לו לישב ולשמור.
כתב המ"מ ומה שכתב בין שעמדה בין שלא עמדה הוא מתבאר פ' כיצד, ויש מי שפירש שמה שאמרו בעל הגמל חייב, פירושו על מקום השלהבת הראשון נזק שלם, ועל שאר הבירה ח"נ, דומה לכלב שנטל חררה וכו' ודברי רבינו ז"ל משנה כפשטה עכ"ל, ולא ביאר המ"מ כונתו, דאם כונתו דאפשר לבאר גם דברי הרמב"ם כן בודאי דבריו תמוהים דהא כתב והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב, ומשמע דחייב נזק שלם בעד כל הבירה, דאל"כ היה לו לפרש כמו שפירש בכלב שנטל חררה. ומש"כ המ"מ דמש"כ הרמב"ם בין שעמדה וכו' הוא נתבאר פ' כיצד, היינו דלא אוקים שם במסכסכת ועמדה אלא לר"ל, אבל לר' יוחנן חייב בלא מסכסכת ועמדה משום חציו דגמל, וא"כ עכ"פ מוכח דחיובא הוא משום חציו דגמל דהוי צרורות חוץ ממקום גחלת כמו בכלב שנטל חררה וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים.
והנראה דמזה שקבע הרמב"ם דין גמל טעון פשתן כאן בדיני אש, ודין כלב שנטל חררה בפ"ב בדיני היזק בהמה מבואר להדיא דסובר דחיובא דבעל גמל אינו משום דררא דגמל, אלא דחייב מדין אש דפשע במה שהרבה במשוי והפשתן הוי אשו של בעל הגמל, וכשהניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב משום אשו, ולכן פשוט דגם בבעל הגמל לא שייך דינא דצרורות, אלא דזהו דלא כסוגיית הגמ' דסבר דחיובא הוא משום דהוי חציו דגמל, והיה אפשר דזהו מקמי דאסיק דחייב משום דלא הו"ל לאפושי בטעינה, אבל זה אינו מיושב דא"כ כדמסיק הך טעמא א"צ להעמיד גם לר"ל במסכסכת וכשעמדה. ובגמ' מוכח דגם לבתר דאסיק הכי היינו לאוקמי תירוצא דמסכסכת וכשעמדה להטיל מימיה.
והנה בדף נ"ט בהא דתנן לבתה הרוח כולן פטורין חקרו בתוס' אם אפי' ברוח מצויה, ונאמר דאינו חייב משום אש אלא כשעשה האש לבדו והרוח הוליכה, או דמיירי ברוח שאינו מצויה, והעלו שם דגם כשסייע הרוח בעשיית האש נמי חייב והכא מיירי ברוח שאינו מצויה וכן פסק הרמב"ם בהלכה ז', והנה בתוס' כתבו בסוף דבריהם וז"ל וכן משמע בירושלמי דמתני' איירי ברוח שאינה מצויה, דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים. אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב, ר' יוחנן ור"ל תרויהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא, מוכח דהתוס' מפרשים דרוח שהעולם מתנהג בו, היינו רוח שאינה מצויה וכן פי' הרשב"א וכתב דרוח של אונסים היינו רוח סערה שאינו מצוי כלל, ולפי"ז תמן אמרין כש"כ דסברי בשמירת אש דחייב ברוח שאינו מצויה, ודלא כדאמר בריש הכונס וא"כ הו"ל לר"י ור"ל לאשמעינן דאפי' באש גמור פטור ברוח שאינו מצויה וכדאמר ר"א בריש הכונס, ובכלל זהו חדוש גדול דתמן אמרין ור' יוחנן ור"ל פליגי בעיקר חיוב אש, ובפשוטו משמע דלא פליגי אלא בלבתו הרוח דלא עשה האש אלא ע"י הרוח.
ונראה לומר דרוח של אונסין היינו רוח שאינה מצויה ורוח שהעולם מתנהג בו היינו רוח מצויה, וסברי דאפי' לבתה ברוח מצויה פטורין, וכמו שרצו לומר בתוס' דאינו חייב אלא כשעשה בעצמו האש, ומה דאמרי שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא היינו שאם היה ודאי בא מודו דחייבין דהוי כמו שעשה ודאי מזיק כיון שודאי יבוא הרוח, אבל כיון שאינו ודאי אף שרוח מצויה הוי פשיעה אינו אלא פשיעה במה שאינו מזיק, ומה דפסק הרמב"ם דדוקא ליבתה רוח שאינה מצויה פטורין הוא משום דבגמ' דידן אוקים רבא ברייתא דליבה ולבתו הרוח דדוקא בלבתה רוח שאינה מצויה פטור, וכיון דלבה ולבתה הרוח חייב ברוח מצויה כ"ש דחייבין נותני העצים והאור דלבה ולבתו הרוח מסתבר יותר דפטור, וכמו שכתבו בתוס' דע"י מעשה שלו לא נעשה דבר שלם.
וטעמא דר' יוחנן ור"ל דסברי דפטור אפשר לומר משום דבירושלמי לא הוזכר כלל הא דר' יוחנן דסבר אשו משום חציו [ומש"כ הפ"מ בהא דאמר ר' יוחנן אפי' מסר לו שלהבת פטור דהוא משום דסבר אשו משום חציו והוא כדס"ד בגמ' בדף כ"ב, אבל באמת למסקנא אמרינן דר' יוחנן נמי אית ליה משום ממונו, וע"כ דלא משום הך טעמא פליג על ר"ל משמיה דחזקי' ובאמת בזה פסקינן כר"ל] ולכן יש לומר דלמ"ד אשו משום ממונו דאינו חייב אלא משום שיש עליו חיוב לשמור מזיק שלו, ואפי' אם נימא דשמירה הוא פטור מ"מ כל היכי דלא שייך חיוב שמירה ליכא חיוב נזקין, וא"כ כיון דקודם שנעשה אש אינו מזיק ואחר שנעשה אש כבר אינו יכול לשמרו, ליכא בזה חיוב ממונו דבשלמא היכי דיכול לגודרה ולא גדרה אפשר לומר דאפי' בכה"ג חייב דשורו הוא ולא טפח באפיה. אבל היכי שאחר שהדליק אינו יכול לשמרו שפיר יש לומר דפטור, אבל כ"ז אם אשו משום ממונו אבל למ"ד אשו משום חציו כיון דאמרינן דהוי כמו שהזיק בעצמו, א"כ שפיר יש לומר דחשבינן תחלת המעשה במה שהביאו העצים והאור, ושהובער אח"כ ע"י הרוח דהוי כמו שהזיקו בחציו כיון שע"י מעשה שלהם נעשה אש ע"י הרוח, ואף שכתבנו למעלה דעיקר אש הוא ממונו מ"מ כיון דהוי כמו שהזיקה בחציו שייך שפיר לחייבו אפי' ע"י מה שליבה הרוח, ולכן נאמר דירושלמי סבר גם לר' יוחנן אשו משום ממונו. ולכן סברי דאפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור. ורבא סבר אשו משום חציו דהא אמר קרא ומתניתא מסייע לר' יוחנן, לכן סבר דדוקא ברוח שאינה מצויה פטור.
ועכשיו מיושב דגמ' דפריך לר"ל דאמר אשו משום ממונו שפיר דאפי' למאי דמסיק דפשע דלא הו"ל לאפושי בטעינה מ"מ אינו מתחייב משום אש על הפשתן כיון דהגמל הבעיר דלר"ל לבתה הרוח פטור וע"כ דחייב על מעשה הגמל וע"כ דצריך לאוקמי במסכסכת. ומה דאמר בגמ' גם לר' יוחנן חציו דגמל היינו קודם דאמר טעמא דלא הו"ל לאפושי בטעינה וסבר דחיובא הוא על מעשה הגמל, אבל לדידן דאשו משום חציו. ולטעמא דפשע במה שהרבה במשוי חייב משום אש על עיקר הפשתן ושפיר קבע הרמב"ם הלכה זו בדיני אש ובודאי פשוט דלא שייך כאן דין צרורות כלל.
אכן גם בלא דברינו לחלק בין מ"ד אשו משום חציו למ"ד אשו משום ממונו. וגם לפי' התוס' והרשב"א דר"י ור"ל מיירי ברוח שאינה מצויה יש לומר בפשיטות דכיון דסבר בהך סוגיא דבעל הגמל חייב רק משום לתא דגמל ולא משום הפשתן בעצמו שנעשה אש ואפי' לבתר דמשני דפשע דלא הו"ל לאפושי בטעינה: ע"כ סבר דכיון דהפשתן לא היה אש קודם שהודלק בנרו של חנוני לא נתחייב משום אש, והגמל בודאי הוי רוח מצויה וע"כ דסבר בהך סוגיא דלבתה הרוח אפי' ברוח מצויה פטור, אבל כיון דמוכח בהסוגיא דהכונס מאוקימתא דרבא וכן מהא דר' יוחנן ור"ל בירושלמי דלבתה הרוח ברוח מצויה חייב: לכן בודאי גם הכא חייב בלא לתא דגמל. אלא משום דהובער הפשתן ונעשה אש ולא שייך צרורות וכנ"ל.
אולם כשנדקדק בלשון הרמב"ם בהלכה ז' יתבאר לנו שיטה אחרת שכתב ליבתה רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין. וכתב המ"מ ופי' רוח שאינה מצויה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע"פ שהיא באה בעתים הרבה ואצ"ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקות וכן מפורש בירושלמי: וכן עיקר עכ"ל: ודברי המ"מ הוא כפי' הרשב"א אך קשה. דבהלכה ט"ו גבי אבנו וסכינו ומשאו שחילק בין רוח מצויה לרוח שאינה מצויה לא כתב מצויה תמיד: ואין לומר דסמך על מש"כ בהלכה ז' דהא בפ"ד הלכה א' כתב הכונס צאן לדיר ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה לא כתב מצויה תמיד. ובאמת לא מסתבר כלל לומר דסתם רוח מצויה הוא מצויה תמיד. דרוח המצויה תמיד הוא הרוח המצויה קצת באויר אפי' ביום שאין בו רוח. כמו דאמרינן גבי שחט בו שנים או רוב שנים דדוקא בביתא דשישא אין בו רוח, אבל לענין דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ודאי אין הכונה בפני רוח זה אלא שצריכה לעמוד בפני רוח הבא לפרקים מצויים. וכן אבנו וסכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה ודאי לא מסתבר דבקצת הרוח שיש בכל היום אפי' כשאין רוח יפול אבן מראש הגג, ובודאי אינו נופל אלא ברוח ממש שהוא מנשב ומפיל את האבן. וכן הוא פשוט דלענין אש דחייב ברוח מצויה סגי ברוח שבא לפרקים מצויים. וא"כ מה שהוסיף הרמב"ם כאן לכתוב מצויה תמיד הוא לומר דגם ברוח מצויה סתם אינו חייב. והוא משום דהרמב"ם סובר כר' יוחנן ור"ל דאמר אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור שפעמים הוא בא ופעמים אינו בא. וטעמא הוא כמו שרצו התוס' לומר מתחלה דאינו חייב על אש אלא כשעשה האש בעצמו והרוח הוליכו ולא כשהרוח עשה האש: אלא דזהו דוקא כשאינו ודאי גמור אבל ברוח כזה שהוא ודאי חייב גם אם עשה מזיק שהרוח יעשה לאש. כיון שבודאי יעשה לאש הוא מעכשיו מזיק.
ונמצא דמפרש להיפוך מפי' הרשב"א דהרשב"א מפרש דאיכא תרי גווני רוח שאינה מצויה. והרמב"ם סובר דגם ברוח מצויה דבכל חיובי מזיק נחשב נמנוי ולפשיעה. אבל זהו דוקא באבנו וסכינו ומשאו דהוא בעצמו מזיק והרוח מוליכו. אבל הכא כיון דאכתי לא הוי מזיק כלל אין בו חיוב אש: אך קשה מהא דמתרץ רבא לברייתא שליבה ברוח מצויה ולבתה הרוח ברוח שאינו מצויה: ומוכח דלבתה הרוח ברוח מצויה חייב המלבה וצריך לומר דהרמב"ם לא פסק כרבא כיון שלא העתיק תירוץ רבא להלכה ופסק בהך דברייתא דחייב. כבר כתבנו בהלכה ז' דסובר דהך ברייתא אזלא למאן דלא דאין דד"ג דלדידיה פטור המלבה אפי' כשלבתה האש ברוח מצויה. וכרב אשי דסבר דלא אמרינן זורה ורוח מסייעתו אלא לענין שבת: אבל הכא גרמא בעלמא והוא למאן דלית ליה דד"ג, וכיון דתירוצא דרבא לא קיימא להלכה לכן גם מה דחזינן מהא דרבא דברוח מצויה חייב, גם בזה לא קיי"ל כרבא כיון דרב אשי פליג עליה. דרבא מדמי לזורה ורוח מסייעתו: ורב אשי סבר דהוא דוקא לענין שבת. ולכן גם בעיקר חיובא דאש אינו חייב אלא אם הרוח הוא ודאי: וכמו דאמרי ר' יוחנן ור"ל בירושלמי.
ומה דכתב הרמב"ם ליבה ולבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם ולא הזכיר שיהי' רוח מצויה תמיד נראה דבאמת הא לא הזכיר כלל שיהי' רוח מצויה והוא משום דמפרש דבשעה שלבה כבר היתה הרוח, וכמו שכתבו בתוס' דבלא תירוץ רבא הוי מפרשי כן בגמ' דאין נ"מ בין רוח מצויה לרוח שאינה מצויה ורבא חידש דהרוח שאינה מצויה באה אח"כ: ולכן מה דכתב הרמב"ם דחייב משום גרמי הוא דכבר היה הרוח דבזה הוה גרמי דגרמי אינו אלא בהיזק ברור וכמו שכתבנו בהלכה ז'.
והא דסובר הרמב"ם דבעל גמל חייב על הפשתן משום אש אף שהדליק ע"י הגמל צריך לומר דגמל הוי כמו רוח מצויה תמיד שרוח שאינה מצויה תמיד היינו שעכשיו עוד אין הרוח בעולם. אבל הגמל כשהניח הפשתן עליו כבר ישנו להרוח המצויה שהוא הגמל שילך וידליק ובסתמא כבר היה הנר כשהניח הפשתן על הגמל לכן הוי שפיר כרוח מצויה.
אכן דיש לעיין עכשיו דנסתר מה שיישבנו ד' הגמ' דסבר דאינו חייב משום אש אלא כשעשה הוא לבדו, וכתבנו דהרמב"ם פסק דלא כהגמ' משום דרבא סבר דדוקא כשלבתה הרוח ברוח שאינה מצויה פטור, אבל לפימש"כ עכשיו דהרמב"ם אינו פוסק כרבא א"כ נסתרו דברינו דאם סוגיא זו סברה דאינו חייב משום אש אלא כשעשה בעצמו האש א"כ מנ"ל לפסוק דלא כסוגיא זו ולומר דברוח מצויה תמיד וכן בגמל חייב. כיון דאינו סובר כרבא אלא כרב אשי ואין לומר דהוא משום זה דפסק הרמב"ם דליבה וליבתו הרוח חייב משום שגרם דזה אינו דדוקא בליבה ולבתו הרוח חייב שנתכוון לעשות אש דיינינן בזה דד"ג דהוי כמו שעשה בעצמו אש. אבל בעל הגמל כשהניח הפשתן לא נתכוון לעשות אש וכבר ביארנו דהרמב"ם אינו מחייב משום דד"ג אלא בנתכוון וכמש"כ שם בשם הגר"א ז"ל.
ונראה דהרמב"ם סומך על מימרא דר' יוחנן ור' לקיש בירושלמי דאמרי להדיא דברוח מצויה תמיד חייב. ואף דתמיד פסקינן כבבלי נגד הירושלמי מ"מ כאן דהכא הוא רק שו"ט דסוגיא ובירושלמי הוא מימרא מפורשת דר' יוחנן ור"ל ובפרט דלפי סוגיין צריך לאוקמי גם לר' יוחנן במסכסכת דהא פשטא דמתניתין דגמל חייב משמע דחייב הכל. לכן פסק הרמב"ם כר' יוחנן ור"ל דירושלמי וכפשטה דמתני' דמיירי בכל גווני אפילו בלא מסכסכת ולא עמדה ונאמר דרב אשי דפליג על רבא וסובר דאינו חייב ע"י מעשה הרוח מודה ברוח מצויה תמיד וכר"י ור"ל, וכמו שבארנו.
סוף הספר