אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה י
המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש, היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור.
השגת הראב"ד: בתוך שדה חבירו וכו'. א"א זה איני יודע מה הוא דהכא לאו בטמון מיירי עכ"ל.
כתב המ"מ וז"ל ובהשגות על מש"כ רבינו חייב [נראה דצ"ל פטור] א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון איירי ע"כ. ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע שהפטור כשהעבד כפות הוא משום דקלב"מ במיתת העבד שהיה כפות ולא הי' יכול לברוח, וכן מוכרח הסוגיא שבפ' כיצד הרגל וכו' עכ"ל, והנה במה דפסק הרמב"ם דפטור טמון הוא אפי' בלא כלו לו חציו כמו שכ' המ"מ בהלכה ט"ו כתב הגר"א ז"ל דאחר דמשני אלא למאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו חוזר ממה דהוי סבר מתחלה דדוקא בכלו לו חציו פטור טמון אלא דבכל גווני פטור במדליק בתוך שלו משום שהי' יכול לגדור, ולדברי הגר"א משמע דבמדליק בתוך של חבירו הוי חציו ממש ואין חזרה בזה בהסוגיא ושייך שפיר קלב"מ, אבל במדליק בתוך שלו לא שייך קלב"מ כיון דפשיטא לן לדעת הגר"א דבמדליק בתוך שלו תמיד יכול לגדור א"כ פסוקי מפסקי גירי' וכדאמרינן בסנהדרין דף ע"ז ע"ב גבי זורק חץ ותריס בידו, אלא דיקשה בהא דפסק הרמב"ם דאש שעברה חייב בד' דברים דמשמע אפי' במדליק בתוך שלו, דהא כיון דבאותה שעה מפסקי גירי' לא הוי חציו, ואמאי ליחייב בד' דברים דכיון דבגמ' אמרינן ע"ז פסוקי מפסקי גירי' ובב"ק דף כ"ו אמר רבה זרק כלי מראש הגג והי' תחתיו כרים וכסתות בא אחר וסלקן, או קדם הוא וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדא פסוקי מפסקי גירי', ואף דהרמב"ם פסק דלא כרבה וחייב היינו משום דדיינינן דינא דגרמי ולכאורה משמע דבדינא דגרמי אינו חייב אלא נזק ולא ד' דברים, אלא דבאמת לא שייך זה כלל להא דסנהדרין דהתם כשהנרצח הי' יכול להגן על עצמו בתריס, וכן בהא דב"ק שכבר היו כרים וכסתות על הארץ, אבל מה שהרוצח יש לו תריס והיה יכול להגן על הנרצח זה פשיטא דלא מהני כלל ובודאי חייב מיתה וכן לענין נזק וד' דברים, וכן כתב שם הגר"א דבודאי חייב בד' דברים אף שיכול לגודרה, ורק דבטמון גילתה תורה לפטור מטעם זה ומ"מ הוא דחוק בסברא דכיון דפשוט דלענין מזיק ורוצח לא מהני מה שהמכה יכול לסלק, א"כ האי סברא לא מהני מידי ואמאי יועיל זה לפטור טמון, וכיון דעכ"פ איכא גזה"כ לפטור טמון מנ"ל לחלק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו.
ועוד דעיקר גדר זה לא מסתבר דאיך נוכל לומר דמדליק בתוך שלו תמיד יש בידו לגדור והגע עצמך שעשה שלהבת גדולה סמוך למצר ובגבול השני יש עצים סמוכים ואין בידו לגדור שלא תתפשט האש, וע"פ דין הוא עכ"פ מדליק בתוך שלו, וגם מהיכי תיתי נימא שמדליק בתוך של חבירו אין בידו לגודרה דמהיכי תיתי לא יניח לו חבירו לגדור אם אפשר כדי שלא יוזק, ואף שהמבעיר יצטרך לשלם בודאי לא ניחא לי' לבוא בדין ועוד שרוצה אדם בקב שלו, ועוד דלשון הגמ' דהתם שורו ולא טפח באפי', והרי"ף הוסיף דהתם לענין גלוי משמע שבא ליתן טעם אמאי חייב בלא טמון, ולדעת הגר"א לא צריך כלל ליתן טעם על מה דחייב אש ועיקר צריך להוסיף דבתוך שלו אינו חייב משום חציו וע"כ דקאי היכי דכלו לו חציו דאשמעינן דגם בזה חייב.
ולכן נראה דלא צריך כלל למש"כ הגר"א דהגמ' חזר כאן בסוגיא זו, ומ"מ שפיר פסק הרמב"ם דאפי' לא כלו לו חציו פטור טמון, משום דבהכונס אמר רבא בתרתי פליגי, פליגי במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו דר' יהודה מחייב אטמון באש ורבנן סברי לא מחייב, ופליגי נמי במדליק בשל חבירו, דר' יהודה סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין וכו', ולהדיא דאין חילוק אלא בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חבירו, ובסוגיא זו רבא הוא דאמר משמי' דאביי כדאיתא אמר רבא קשיא לי' לאביי וכו' וניחא לי' וכו', וזהו לאביי אבל רבא בעצמו לא סבר הכי כדאיתא בהכונס.
אולם אכתי צריך ביאור מהו באמת החילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו כיון דאידי ואידי חציו הוא והוי אדם המזיק, ולכאורה חפצתי לחלק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו לפי שיטת הרמב"ם בפ"ו מה' חובל ומזיק דמזיק שלא בכונה אינו חייב אלא ברשות הניזק אבל ברשות המזיק אינו חייב אלא בכונה, אכן א"א לומר כן דהא המבקע עצים מתוך שלו לשל חבירו חייב וצריך לומר דכיון דהוא פשיעה גמורה הוי כמו בכונה, וכן כתב הרמב"ם שם להדיא גבי בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון שזה כמו ששברו בידו בכונה.
ולכן נראה לי דמעיקר מילתא לא קשה דכיון דקרא דאש כתיב במדליק מתוך שלו כדכתיב כי תצא אש, לכן כמו דקיי"ל דמיעוטא דשור ולא אדם אינו אלא לענין מיתה ולא לענין נזקין משום דקרא במיתה כתיב, ואף דעכ"פ ליכא קרא מיוחד לחייב באדם בנזקין וקרא דבור כתיב בשור מ"מ אמרינן דכיון דמסברא צריך לחייב גם אדם ורק דקרא ממעט אדם אמרינן דקרא מעטי' ממיתה ולא מנזקין כיון דקרא במיתה כתיב, וה"נ כיון דפטורא דטמון הוא גזה"כ וכתיב במדליק בתוך שלו אמרינן דדוקא במתוך שלו מעטי' קרא לטמון, וע"כ אנו צריכין לומר כן לר"ל דסובר אשו משום ממונו ולא ס"ל דהוי חציו אלא כשהצית בגופו של עבד או במסכסכת כל הבירה, א"כ אמאי תנן להדיא דמדליק בשל חבירו חייב טמון, וע"כ אנו צריכין לומר כן דפטור שפטרה תורה במדליק בתוך שלו כתיב, וקים להו לחז"ל למדרש הכי דדוקא במה דכתיב נתמעט טמון, משום דעכ"פ הדליק ברשות, אבל במדליק ברשות חבירו חייב טמון ומה דלא ניחא לי' לאביי לומר כן והוצרך לומר דדוקא בכלו לו חציו היינו משום דאביי סובר אליבא דר' יוחנן דמסברא הוי חציו ממש, ולכן אין סברא דבאדם המזיק יהי' פטור טמון, אבל רבא סובר דרק חדוש הוא שחדשה תורה לומר דאשו משום חציו, וזהו שכתב הרמב"ם בהלכה ט"ו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו וזהו ממה דגלי קרא מכי תצא אש וגו' ישלם המבעיר את הבערה דלמד רבא מזה דאשו משום חציו, וסובר רבא דחדוש הוא שחדשה תורה דאשו הוי כמו חציו ובזה גלי קרא דפטור טמון.
אלא דעכשיו יש לעיין בדין חיוב מיתה לענין קלב"ם, דיש לומר דכיון דלדידן לא הוי חציו ממש ורק שהתורה חייבה משום חציו, א"כ אין לנו לדון מדיני ממון לדיני מיתה, ואף דמחייבינן בד' דברים היינו משום דהתורה גילתה במה דפתח בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר לך אשו משום חציו, ובפשוטו לא גילתה התורה אלא לענין דיני ממון, דודאי לא שייך דהכא גילתה תורה נמי לענין חיוב מיתה לומר דהוא רוצח ממש, דא"כ הדר יקשה לן דאמאי פטור טמון, וע"כ דרק חדוש הוא שחידשה תורה, ולא אשכחן חידושא אלא בדיני ממון ולא מיתה.
ואף דהגמ' בתחלת הסוגיא ודאי הוי סבר דשייך קלב"ם היינו לפי"מ דהוי סבר דהוי חציו ממש, ויש לומר דזהו באמת חדושא דרבא דמעיקרא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אמר אשו משום חציו מסברא והוי סבר דאינו משום ממונו כלל, דממונא אית בי' ממשא, אבל למסקנא דחידש רבא דהוא מקרא דפתח הכתוב וגם אסיק דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' משום ממונו, ולכן אף דמ"מ הוי ניחא לאביי גם לפי"ז לומר דאינו פטור טמון אלא בכלו לו חציו היינו דלא הדר בי' אלא מסברא דהוי סבר מעיקרא דבאש לא שייך לחייב משום ממונו, אבל מ"מ יכול לסבור דאש הוי חציו ממש, אלא דהיכי דלא שייך חציו כגון בכלו לו חציו איכא משום ממונו, אבל היכי דשייך חציו סבר אביי דהוי חציו ממש, אבל רבא סבר דמסברא לא הוי אשו משום חציו משום דלאו מכחו קאזיל, ומשום הכי שפיר פטור טמון אלא דחידוש הוא שחידשה תורה לחייבו משום חציו, וא"כ זהו בממון ולא במיתה, ולפי"ז גם לרבא צריך לאוקמי כגון שהצית בגופו של עבד.
והנה בתוס' בסנהדרין דף ע"ז בתי' ב' כתבו דאש שהזיקה ברוח מצויה פטור ממיתה, אך לפי"מ שפי' שם המהרש"א כונתם לחלק בין אש שהולכת בלא רוח כלל לאש שהולכת ע"י רוח מצויה דהיכי שהולכת ע"י רוח מצויה לא הוי חציו, אולם הר"ן בחידושיו שם כתב להדיא דאשו משום חציו לא מהני אלא לענין ממון ולא לענין מיתה, וז"ל הר"ן לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה, משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון, וכיון שכן בעינן שיעשה בפועל ממש ובריא היזקא קודם שיתחייב מיתה כמאן דכפתי' לחבריה ואשקיל עלי' בדקא דמיא דבכח ראשון חייב בכח שני פטור משום דלא הוי גיריה אלא בכח ראשון, אבל בכח שני אע"ג דברי היזיקא כיון דלא עביד מעשה ממש אלא בגרמא פטור, ואלו דכותה לענין נזקין אלו הניח חפצי חברו בקרקע ואשקיל עליה בדקי' דמיא ונאבדו אפי' בכח שני משמע דחייב דכח שני זה בריא היזקא והוי דינא דגרמי ממש ולא גרע משורף שטרותיו של חבירו דחייב עכ"ל, והאריך עוד בזה והוכיח עוד ממה דפסקו הרי"ף והרמב"ם דלא כרבה בב"ק דף כ"ו דאמר זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא וסלקן פטור משום דבעידנא דשדי' פסוקי מפסקי גיריה, ופסקו הרי"ף והרמב"ם דלא כרבה והיינו משום דדיינינן דד"ג ואלו לענין דאמר רבה זרק חץ ותריס בידו וקדם הוא ונטלו פסקינן כרבה דפטור והיינו משום דבממון מחייבינן אפי' בגרמי משא"כ במיתה.
והנה דברי הר"ן ברורים דאשו משום חציו לא מהני לענין חיוב מיתה, אלא דיש לעיין בשיטתו לענין קלב"ם דמתחלת דבריו דכתב בטעמא דמילתא משום דרוצח אקיל רחמנא שלא לחייבו שוגג כמזיד א"כ יש לומר דלענין קלב"ם פטור, אלא דמסוף דבריו משמע דסובר דאינו אלא בגדר דגרמי, ואולי יסבור הר"ן דגם בהורג אדם ע"י גרמי יהי' פטור מממון דכיון דתנא דבי חזקי' סובר דקרא דאם לא יהי' אסון לא דרשינן דין אסון והיינו חיוב מיתה אלא אסון ממש וזה יליף מהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה, וכמש"כ בתוס' בב"ק דף ד' ע"א, א"כ גם בהורג ע"י גרמי פטור מממון דבכל עניני היזק שמזיק אדם שיש בזה חיוב ממון אם יש במעשה זו אסון פטור מממון.
אכן נראה לומר בזה באופן אחר, ויבואר בזה גם החילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו לענין פטור טמון באופן אחר ממש"כ למעלה, דהנה בפ"ד הלכה ב' במה דפסק הרמב"ם דפורץ גדר בפני בהמת חבירו אם הי' הכותל בריא חייב הפורץ בנזקי הבהמה, הבאנו שם דברי הגר"א ז"ל דדעת הרמב"ם דגרמי אינו חייב אלא במכוין להזיק, ובזה מבואר דברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל דמה דליסטים פטורים משום שאינם מכוונים להזיק, וכתבנו שם דע"כ צ"ל גם לדעת הרמב"ם כמש"כ הש"ך בסי' שפ"ו שהוכיח ממחיצת הכרם שנפרצה דהיכי דהוא פושע הוי כמו מכוין להזיק, וא"כ אינו מיושב הא דהוציאוה ליסטים, ויישבתי שם באופן אחר, הבאתי למעלה אבל באמת הדרנא בי דלשון הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל מראים שכונתו כדברי הגר"א ז"ל.
ולכן נראה דהנה הרמב"ן בדינא דגרמי כתב דפורץ גדר בפני בהמת חבירו אפי' נימא דחייב הוא אבהמה היינו בנאבדה ולא בהלכה והזיקה משום דלא ברי היזיקא דמי יימר דאזלא ומזקה, וזה דעת הרבה ראשונים לחלק בין ברי היזיקא לאינו ברי היזיקא, ונראה דדעת הרמב"ם דבחדא חייב והיינו דאם מכוין להזיק חייב אף דלא ברי היזיקא כיון דעיקר מעשיו הוא להזיק, אבל באינו מכוין להזיק בענין ברי היזיקא, ועכשיו מיושב דעיקר החילוק בין פורץ גדר לליסטים שפרצו הדיר הוא באמת בין מכוין להזיק או לא ובעינן כונה ממש להזיק, ומה דחייב במחיצת הכרם שנפרצה ומראה דינר לשולחני היינו משום דברי היזיקא ובזה לא בעינן מכוין להזיק.
ולפי"ז נאמר דנ"מ בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו, דמדליק בתוך שלו כיון דכתב הר"ן דחציו בגדר גרמי כיון שאינו ממש כחו והוי כח שני ומדליק בתוך שלו בסתמא אין כוונתו להזיק דאינו מדליק אלא בשביל צרכיו, ולכן מעיקר סברא לא הוי בזה אשו משום חציו, ולכן אף דקיי"ל גם במדליק בתוך שלו אשו משום חציו וחייב בד' דברים אינו אלא מגזה"כ לחייב ע"ז כמו שהזיק בעצמו, אבל מעיקר דינא אינו מזיק כלל
ובזה יתבאר מש"כ הרמב"ם בהלכה ט"ו שאע"פ שאשו ממונו הוא, הרי הוא כמו שהזיקה בחציו דמוכח להדיא דיסוד החיוב הוא ממונו, ורק דהתורה חייבתו כאלו הזיקה בחציו, ונוכל לומר דכונת הרמב"ם כאן על מה דחייב אש אפי' אם הדליק ברשותו ויצאה לרשות אחרת, אבל מדליק בשדה חבירו כיון דמעיקר דינא מזיק הוא, כבר נחשב כמו כונתו להזיק אף שלא הי' כונתו להזיק כל הדברים ששרף האש אח"כ, וכמו דמוכח מהא דפורץ גדר לפני בהמת חבירו דא"צ לכוין עיקר ההיזק וכמש"כ שם דהא כתב הרמב"ם דכונתו שתצא הבהמה ויתחייבו הבעלים בנזקיו, וכבר העירותי שם דבאמת אינם חייבים הבעלים כ"ז שלא ידעו, אלא דכונת פורץ הגדר הי' כן, אבל עכ"פ לא נתכוין להזיק לבעל השדה וכמש"כ הרמב"ם דהא לא ידע כלל באיזה שדה תלך, ומ"מ כיון דעכ"פ נתכוין להזיק יש לו דין מזיק, וה"נ במדליק בשדה חבירו כיון דעיקר המעשה הוא מעשה מזיק, לכן חייב על כל מה שתבער האש מדין חציו אף שהוא גרמי, ובזה חייב מדין אדם המזיק ממש ולכן ליכא בזה פטורא דטמון. ואף דלחייבו בד"ד גם בשל חבירו אם אינו אלא בגדר גרמי אפשר דאינו חייב וצריך לגזה"כ אבל לחייב על טמון שפיר דחייב משום מזיק.
ועכשיו נראה דבמדליק בתוך שלו דכל דין חציו בזה הוא מגזה"כ דהמבעיר את הבערה, ולפי"מ שכתב הרמב"ם דעיקר דין אש הוא משום ממונו, אלא דחייבתו התורה כמו אם הזיק בעצמו, בזה אם האש שרף אדם לא יפטר בעל האש מלשלם עבור מה ששרף האש ממון של חבירו, ולא אמרינן בזה קלב"מ דאף דנוכל ללמוד מהיקישא דתנא דבי חזקי' גם על גרמי לדידן דס"ל גרמי חייב וכמש"כ למעלה, אבל זהו אם הי' החיוב מצד עיקר דין מזיק שייך לומר לא חלקת בין מכה אדם ומכה בהמה, אבל במדליק בתוך שלו כיון דאמרינן דמעיקר דין מזיק לא הי' חייב משום דהוי גרמי שאינו מכוין להזיק, ורק דהתורה חייבתו מקרא דכי תצא אש, וכבר כתב הרמב"ם שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה בחציו, א"כ אין זה מכה בהמה ממש דעיקר יסוד החיוב הוא ממונו אלא דהתורה חייבה כאלו הזיק בחציו ולכן ליכא למילף ממכה אדם לענין קלב"מ, ואף דכל הפטור הוא משום שאינו מכוין, וכבר למדנו מתנא דבי חזקי' דלא חלקנו בין מתכוין לאינו מתכוין, אבל זה אינו דזהו במכה אדם בידים דבזה לא חלקנו במכה בהמה לחייבו ממון, אבל בגרמי דמכה בהמה דוקא במתכוין גם מכה אדם לפטור דוקא במתכוין.
וארווחנא בזה לבאר השגת הראב"ד שכתב המ"מ ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע, דלמד המ"מ בכונת הראב"ד שמשיג על מה דפטור בעבד כפות וגדי סמוך, אכן נראה דלא ע"ז השיג הראב"ד, ואפי' אם לא הי' סובר הראב"ד דין קלב"ם בלא הצית בגופו של עבד, עכ"פ לא שייך להשיג כיון שהרמב"ם כתב כלשון המשנה, אלא דעיקר השגת הראב"ד הוא על מה שכתב הרמב"ם בהלכה זו המדליק בתוך שדה חבירו וכו', וכן הוא בגירסא שלנו דעל זה קבע הראב"ד השגתו, וזהו עיקר השגתו דלמה הוצרך כאן הרמב"ם לכתוב המדליק בשדה חבירו, ואי משום דרוצה לכתוב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש, וכמש"כ המ"מ דמשום זה עירב התנא דין זה בין מחלוקת ר"י וחכמים והודאתן, להשמיענו טעמא דגדי כפות ועבד סמוך דחייב, דגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו, אבל בשביל זה לא הוצרך לכתוב המדליק בשדה חבירו דע"כ צריך לומר דגם במדליק בתוך שלו אינו חייב אלא על דברים שדרכן להיות דאי אפשר דמדליק בתוך של חבירו יהי' יותר פטור ממדליק בתוך שלו, ולכן אם הוי מיירי כאן בגדי טמון, דבמדליק בתוך שלו פטור ובמדליק בתוך של חבירו חייב בדברים שדרכן להטמין הי' מיושב מה שכתב הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו, וזהו שהשיג הראב"ד דהכא לאו בטמון מיירי.
אכן לפימש"כ דיש חילוק בין מדליק לתוך שלו למדליק בתוך של חבירו ומדליק בתוך שלו לא הוי חציו ממש ולא מיפטר בזה קלב"ם, מיושב שפיר מה דכתב הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו, וסמך הרמב"ם על מה דתנן במתני' המדליק את הגדיש וכו', ועלה קאי בבא דהי' גדי כפות לו, והראב"ד סובר דבבא זו אינו דוקא במדליק בתוך של חבירו כיון דלא תנן בהדיא בבבא זו מדליק בתוך של חבירו, והרמב"ם סובר דדוקא בתוך של חבירו פטור קלב"ם והך בבא נמי ארישא קאי וכנ"ל.
אלא דלפי"ז צריך לומר דהא דכתב הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו הוא משום סיפא דהך בבא דעבד כפות וגדי סמוך פטור.
אכן נראה דמה שכתב הראב"ד דהכא לאו בטמון מיירי יש מקום לבעל דין לחלוק, ואף דגם הרמב"ם לא הזכיר טמון בהך בבא, ע"כ ארישא קאי להשמיענו דגם בטמון חייב, דהנה בגמ' אמרינן דבתרתי פליגי, במדליק בתוך שלו ובמדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכן להטמין, ולכאורה קשה דאיך עירב התנא שתי מחלוקות שאינם שייכים זה לזה כלל, דטמון באש הוא פלוגתא בדיני אש ופלוגתייהו מקרא אי דרשינן מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ודברים שאין דרכן להטמין במדליק בתוך של חבירו הוא פלוגתא בסברא בדיני מזיק על דבר שאין דרכו להיות אם חייב או פטור מגדר אונס, אך באמת כשנעיין בגמ' ובדברי הרמב"ם בהלכה ט' נראה דכל פטורא דמדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכן הוא דוקא בטמון כדאיתא להדיא בגמ' ופליגי נמי במדליק בשל חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם.
ולשון הרמב"ם מפורש יותר דז"ל בהלכה ח' אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש אם היו כגון מוריגין וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמון בגדיש חייב לשלם, היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן פטור על הכלים, ומוכח להדיא דכל פטורא במדליק בתוך של חבירו הוא בטמון בדברים שאין דרכן להטמין, וטעמא דמילתא משום דבאמת לא שייך פטורא דדברים שאין דרכן אלא בחיוב אדם המזיק ומשום גדר מזיק באונס, אבל אם הניח בהמתו בלא שמירה והלכה לחנות של בשמים וכיוצא שאין דרך להמצא שם תבואה, ונמצא שם תבואה ואכלה האם יש סברא לפטור בזה הלא הבהמה ראתה מה שאכלה ולא הזיקה באונס והבעלים מחוייבים על מה שלא שמרו בהמתם, וא"כ ה"נ בהיזק אש כיון דקיי"ל דמלבד חציו חייב אשו משום ממונו, א"כ מה איכפת לן שאכלה האש דברים שאין דרכן להיות הלא באש לא שייך לפטור משום טענת אונס דהאש הוי כמו בהמתו, והבעלים מחויבים שלא שמרו את האש שלהם.
ולכן מבואר שפיר דאי אפשר להיות הפטור במדליק של חבירו בדברים שאין דרכן אלא בטמון דהא מדליק בתוך של חבירו לא גרע ממדליק בתוך שלו, ואיכא נמי חיובא דאשו משום ממונו וא"כ דל מהכא חיוב אדם המזיק חייב משום ממונו ולא שייך לפטור בדברים שאין דרכן, ולכן דוקא בטמון דמצד חיוב אשו משום ממונו ליכא לחיובא בזה פטרינן בדברים שאין דרכן.
ועכשיו מיושב מה דאמרינן בתרתי פליגי משום דבפלוגתא במדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכו להטמין איתא נמי פלוגתא דטמון באש במדליק בתוך שלו וכנ"ל ולפי"ז יש לומר יותר דמה דאמרינן בתרתי פליגי היינו תרתי שהן חדא דלפימש"כ אין אנו צריכין כלל לומר דר' יהודה פליג במדליק בתוך של חבירו מעיקר דין מזיק אם מזיק בדבר שלא הי' לו לחשוב שנמצא שם חייב ולעולם נימא דר' יהודה נמי מודה דפטור ומה דמחייב ר' יהודה במדליק בתוך של חבירו בדברים שאין דרכן להטמין הוא משום דמחייב בטמון באש וחייב משום אשו משום ממונו, ומה דאמר רבא בתרתי פליגי היינו משום דרב כהנא אמר מחלוקת בתוך שלו וכו', אבל במדליק בשל חבירו ד"ה משלם, וע"ז הקשה רבא אי הכי אדתני סיפא מודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה וכו' לפלוג ולתני בדידה, והיינו דמדליק את הבירה הוא ע"כ מדליק בתוך של חברו וכש"כ בתוס' ולכן אמר רבא בתרתי פליגי והיינו דמפלוגתא דמדליק בתוך שלו נמשך פלוגתא גם במדליק בתוך של חבירו, וע"ז אמר מודים חכמים לר"י במדליק את הבירה ואשמעינן דהוו דברים שדרכן להטמין וחייב לדברי הכל.
ועכשיו על כרחנו אנו צריכין לומר דמה דתנן בגדי כפות דחייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש היינו אפי' היתה הגדי בתוך הגדיש באופן שלא היתה מגולה והי' עליה דין טמון דבאמת במתני' לא הוזכר לשון טמון גם ברישא אלא המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו, והגמ' הוא דמפרש למתניתין דבטמון איירי וה"נ בבא השניה הי' גדי כפות לו בטמון איירי שהי' מקום מרווח בתוך הגדיש שהי' בו גדי כפות, וזה דאשמעינן במתני' שכן דרך ב"א לעשות בגדיש ובהאי גוונא מיירי גם הרמב"ם וסומך על מה שכתב בהלכה ח' וט' ובפרט דלא הוצרך כאן הרמב"ם רק להודיענו כלשון המשנה שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש וממלא בכל גווני חייב, ולא הוצרך להודיענו דבטמון מיירי דבאמת מיירי בכל גווני, אלא דאפי' בטמון חייב משום שכן דרך וכו'.
והנה לפי"ז כבר לא נצרך לנו מה שחידשנו דהרמב"ם כתב המדליק בתוך שדה חבירו משום דבמדליק בתוך שלו לא אמרינן קלב"ם, אלא דמ"מ כיון דבעיקר מילתא הסברא נכונה לא השמטתי דברי הקודמים משום דבאמת כמו שלאופן הקודם אינו מיושב דצ"ל דכתב הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו משום סיפא דעבד כפות וגדי סמוך פטור, ה"נ אינו מיושב לגמרי אם נאמר דהוצרך לכתוב שדה חבירו, רק משום רישא אבל סיפא דפטור הוא בכל גווני, דכיון דהרמב"ם מפרש כן במתני' דמיירי במדליק את הגדיש א"כ הו"ל למתני' לאשמעינן דינא דקלב"ם במדליק בתוך שלו דהוי רבותא טפי, אבל לפימש"כ מיושב שפיר דהא דכתב הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו הוצרך זה בין בשביל רישא לאשמעינן הא דשכן דרך בני אדם לעשות בגדיש דמיירי אפי' בטמון וחייב דוקא בשדה חבירו, ובין בשביל סיפא דהא דפטור בעבד כפות וגדי סמוך הוי נמי דוקא במדליק בתוך שדה חבירו אבל במדליק בתוך שלו ליכא פטורא דקלב"ם וכמש"כ.
והנה בסוגיא שם איתא ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא אתא מריה ואמר הכי והכי הוה לי בגוה, יתיב רב אשי וקא מעיין ביה כה"ג מאי, א"ל רבינא לר"א בריה דרבא, ואמרי לה ראבד"ר לר"א לאו היינו מתניתין דתנן ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכו שכן דרך בני אדם להניח בבתים, א"ל אי דקא טעין זוזי ה"נ הב"ע דקא טעין מרגניתא מאי מי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא או לא תיקו, וכתב הרי"ף וז"ל מהא שמעינן דלית הלכתא כר"י לענין טמון באש דאי ס"ד הלכתא כר"י אמאי קא מיבעי לן מי עבידי אינשי דמנחי מרגניתא בכספתא או לא הא קיי"ל דר"י בתרתי פליג בהדי רבנן פליג במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חברו, דר"י סבר מחייב אטמון ורבנן סברי לא מחייב אטמון ופליג במדליק בתוך של חבירו דר"י סבר משלם כל מה שבתוכו ואפי' ארנקי, ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם וכלים שאין דרכן להטמין לא, אלא מדאיבעי לרב אשי הכי שמעינן דכרבנן סבירא ליה עכ"ל, ודברי הרי"ף תמוהים דאדרבא כיון דבתרתי פליגי וכל מה דבעינן למיפסק כר"י בטמון באש הוא כמש"כ הרי"ף אח"כ מהא דאמר רב לר"י דמחייב אטמון באש עשו תקנת נגזל באשו א"כ לא ידעינן אלא דסבר רב כר"י בטמון באש במדליק בתוך שלו, אבל במדליק בתוך של חבירו בדברים שדרכן להטמין לא אשכחן דסבר רב כוותיה ושפיר סבר רב אשי בזה כרבנן, והא דמרגניתא הא שייכא לפלוגתא דמדליק בתוך של חבירו, ושייך שפיר למיפסק בחדא כר"י ובחדא כרבנן כיון דלא שייכן זל"ז דפלוגתא דטמון באש הוא מדרשא דקראי, ופלוגתא דמדליק בתוך של חבירו הוא בסברא דלא אבעי ליה לאסוקי אדעתיה כמש"כ בתוס' דס"א ע"ב ד"ה אלא, וכבר תמה בזה הרמב"ן במלחמות והלך בדרך רחוקה דפלוגתא דר"י ורבנן במדליק בתוך של חבירו לא פליגי בעיקר חיובא אלא בתקנת נגזל, ובדברי הרמב"ם מבואר דאינו סובר כן אלא כדעת התוס' וכן משמע פשטות הסוגיא.
והנראה בדעת הרי"ף דסובר דפטורא דדברים שאין דרכן להטמין לא שייך אלא דוקא היכי שאנו באין לחייבו משום אדם המזיק ומשום גדר אונס אבל גבי נזקי ממונו לא שייך פטורא דדברים שאין דרכן להטמין, וכמו שכתבנו למעלה.
ועכשיו מבואר דברי הרי"ף דבההוא דבטש בכספתא דחבריה ושדייה בנהרא, אף דלכאורה אין כאן אלא חיוב אדם המזיק, אבל באמת לבד חיובא דאדם המזיק יש לחייבו נמי משום אש, דה"נ אם יזרוק אחד אבן וישבור כלי של חברו לבד מה שהוא אדם המזיק נוכל לחייבו גם משום אבנו וסכינו דהא באש א"צ שיהיה האש שלו, וא"כ כאן שזרק הכספתא וע"י כחה נפלה לנהר ולקחה עמה את המרגניתא דהוא לא עשה מעשה בהמרגניתא המונחת בה, וא"כ יש לחייבו משום אבנו וסכינו דחייב משום אש, ולכן ע"כ דכל מה שאנו באין לפטור הזורק אי לא מנחי אינשי מרגניתא בכספתא היינו משום דלחייבו משום אבנו וסכינו א"א כיון דטמון באש פטור, וא"כ שפיר הוכיח הרי"ף דלית הלכתא כר' יהודה בטמון באש.
ובדברי המלחמות במה שהאריך בדברי הרי"ף ובדברי הירושלמי יש הרבה לבאר בזה, אך בשביל שהענין נוגע לעובדא דשק צרור ובענין תקנת נגזל ובענין משואיל"מ ואין כאן מקומו הנחתי זה ובעה"י אקוה לכשיעזרני להגיע לשם לברר הענין.