אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה יט

הלכה יח

הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור(ים) מלשלם ואע"פ שהפקירם, לפי שאינם דומים לבור שהרי אין תחלתן להזיק, ואם היו רעועין ב"ד קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, וכמה הזמן ל' יום, נפלו בתוך הזמן והזיקו פטור, לאחר הזמן חייב מפני ששהה אותן.
כתב המ"מ ודברי רבינו הם כשהזיקו בשעת נפילה ולפיכך פטור אע"פ שהפקירן, וכן מוכח שם מפני הטענה שכתב רבינו, אבל אם הוזק בהן לאחר נפילה ודאי אם הפקירן הו"ל מפקיר נזקיו מתוך האונס ופטור ואם נתכוין לזכות בהן חייב, ודברי המ"מ ע"פ דברי התוס' בסוגיא שהוכיחו דאי בהיזק דלאחר נפילה, אבל היזק דשעת נפילה הוי אש הו"ל לגמ' לומר אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש, ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה אמאי פטור בנפלו תוך הזמן הלא הי' לו לסלקן, ועוד דלא הוי לי' למתני לקוץ ולסתור אלא לפנותו ולסלקו, אח"כ כתבו דמיירי בין בהיזק דשעת נפילה בין בהיזק דלאחר נפילה. והא דקתני לקוץ ולסתור הוא משום בשעת נפילה ולאחר נפילה נתנו לו זמן לסלקו, וכתבו עוד דהשתא א"ש דמדמה לי' לבור טפי מלאש ואע"ג דבשעת נפילה חלוק מבור כמו מאש דמאש חלוק במה שאין כח מעורב בו ומבור חלוק שאין תחלת עשייתו לנזק אלא לכך דימה אותו לבור טפי מלאש משום דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור, ודברי התוס' תמוהים דהיכן מצינו שיהי' שייכות היזק דשעת נפילה עם היזק דלאחר נפילה, וכיון דבעיקר הדבר בשעת נפילה הוי אש ואי משום שאין כח מעורב בו. נלמוד במה הצד משור דהא משמע דתוס' נמי סוברים כן ורק שכתבו דבשביל שלאחר נפילה הוי בור גם בשעת נפילה הוי בור, ולא אדע שום שייכות לזה ומהיכי תיתי נפטור על כלים כיון דמעיקר דינא הוי אש.
והנה הרשב"א כתב בטעמא דשעת נפילה לא ילפינן מאש דאין כח אחר מעורב בהן, ומשמע מדברי הרשב"א דאין ללמוד גם על אש ממה הצד דשור ואש וטעמא לא ידענא אמאי אין לומר שור יוכיח שאין כח אחר מעורב בו וחייב, אלא דבאמת עוד יותר קשה דהא כתבו התוס' בדף ה' דכח אחר מעורב בו אינו חומרא אלא קולא, וכבר הקשה זה הפ"ח על הרא"ש וכן בנחלת דוד, והנה הנחלת דוד כתב טעם אחר במה דלא דמי לאש, דדרכו לילך ולהזיק ומשיג את הניזק במקום שהוא, ובור הולך הניזק אליו, ולכן הכותל והאילן כיון דאין הולכין למקום אחר כל שטח שבין הכותל להקרקע זהו בור אריכתא, אבל דברי הנ"ד ג"כ אינם ברורים דא"כ ה"נ אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ג"כ יש להם שטח מסויים דרוח מצויה אינו יכול לזרוק אבן למרחקים, ורק להפילו מעל הגג והאבן יפול כדרכו, ועכ"פ יש שטח מסויים עד כמה ילך ברוח מצויה, וא"כ נימא דמהגג עד הקרקע הוא בור אריכתא, אלא ודאי עיקר החילוק מבור לאש הוא דאש הוי כמו שהולך ומזיק ועושה פעולת ההיזק והבור עומד במקומו ואינו עושה פעולת היזק, אלא הוא תקלה והנופל בו ניזק, וא"כ ודאי הכותל והאילן בשעת נפילה כיון שהם עושים פעולת היזק הוי אש.
והנה מצאתי דבשאלה כזו מדובר בירושלמי בגדר מחלוקת, והוא דבירושלמי פ"א הל' א' איתא אמר ר' יוסי מה אם המניח גחלת לרה"ר עד מקום שהיא מתהלכת היא מזקת, מאי כדון א"ר יוסי ב"ר בון תיפתר במניח סכין סמוכה לרה"ר כמה דתימר תמן האש נוגע מצד אחד ונתחלחל כולו אוף הכא אדם נוגע מצד אחד ונתחלחל כולו, ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי בור מלא מים ונפל שמה גדי קטן ונכנסו מים דרך אזניו ונתחלחל כולו וכא נתחלחל כולו, והפני משה פי' דהא דר' יוסי קאי על בעיא הקודמת דר' ירמי' בעי היתה מהלכת ופולטת עשבים מהו, והמעיין בדבריו יראה שאין שום טעם לפירושו והוא מחבר ענינים נפרדים והפשוט הוא דבעיא דר' ירמי' נשארה באבעיא, והא דר' יוסי קאי על ברייתא הקודמת והוא, דמקודם לזה קתני ברייתא רבי תני הניח גחלת ברה"ר ובא אחר ונתקל בה וצלוחיתו בידו נשרפו כליו ונשברה צלוחיתו חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש, והיינו דעל הצלוחית חייב דוקא לר' יהודה דמחייב על כלים בבור ועל כליו משום אש דחייב גם לרבנן, וע"ז אמר ר' יוסי ופריך דהא גחלת ברה"ר אינו מזיק אלא עד מקום שהוא מהלך היינו במקום שהניחוהו שם הוא מזיק, ואם כן אמאי הוא אש וע"ז אמר הגמ' מאי כדון, והפי' דאיזה עניני בור נוכל להביא שיהי' דמיון לגחלת [ויש להעיר דצ"ל כדין ביוד דמאי כדון הוא בירושלמי שאלת מסקנא כמו בבבלי מאי הוי עלה, ועיין בערוך דכדון הוא עתה, אבל כדין ביוד הוא כזה כמו כה תאמרון בפ' וישלח מתרגם אונקלוס כדין תימרון] וע"ז אמר דכל אפשרות הסברא לומר דגחלת הוא אש משום צד החלחול דאש נוגע ושורף, וע"ז אמר דגם סכין חד הוא מחלחל ולכן אמר במניח סכין שלא נפל עליו והוזק בדרך חבט אלא שהי' מונח בכותל הסמוך לרה"ר ובדרך הלוכו נגע בו, וכן הוא בגדי שהמים מחלחלין דרך אזניו, ומזה דגם בעניני בור שייך חלחול ומ"מ הוי ודאי בור.
אלא דמ"מ אין לזה שייכות עם מה שכתבנו דכותל ואילן שנפלו בשעת נפילה דאף שאין נופלים למרחוק הוי אש, דכל השו"ט בירושלמי הוא רק על מה שהגחלת שורף ודימו זה לחלחול אי הוי כמעשה שהולך ומזיק או אינו אלא גדר בור, אבל כותל ואילן שכשהם נופלים הם עושים מעשה הכאה ודאי הוי אש, וקצת יש עוד להוכיח זאת מהשו"ט דהירושלמי.
והנראה לי בטעמן של התוס' והרשב"א שכתבו דבשביל דאין כח אחר מעורב בו לא דמי לאש דהוא משום דבבור יש שני חיובים א' בור ברה"ר שהוא על עסקי כרי' שעשה מזיק, וב' בור ברשותו שאין החיוב בשביל שעשה מזיק אלא משום שהבור שלו, אבל באש לא מצינו אלא חיוב דעושה האש חייב, וכבר כתבו התוס' בדף ג' ע"ב בד"ה וממונך דלאו דוקא גבי בור דלאו ממונו הוא, וכן גבי אש דפשיטא שאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב, ודברי התוס' אינם מדוקדקים דעיקר דין אש אינו דוקא במדליק בתוך של חבירו, אלא דאפי' במדליק בתוך שלו א"צ שיהי' האש שלו, וכן כתבו בדף כ"ב איברא דגם שם כתבו והוכיחו ממדליק בתוך של חבירו, אבל באמת שיטתם פשוט דאפי' מדליק בתוך שלו ואפי' לא עשה קנין בהאש נמי חייב.
ואיברא דהוי אפשר לומר דתרי דיני איכא, יש חיוב אש לעושה אש אף שאין האש שלו, והיכי דהאש שלו חייב אף שלא עשה האש, אבל אפשר לומר דכיון דלא מצינו שני דינים באש כמו שמצינו שני דינים בבור, א"כ אין לנו באש אלא אם עושה האש, אבל אם קנה אש ולא עשה שום מעשה כגון שקנה בכסף תנור עם אש אפשר דאינו חייב בחיובי אש, וא"כ מבואר מה שכתבו התוס' והרשב"א דכותל ואילן לא דמי לאש דאין כח אחר מעורב בו, והיינו דבאש כח אחר מעורב בו ומיד עושהו למזיק, דאף דעשה אש בחצר שלו ואינו יכול בעצמו להזיק של אחרים אבל הכח שמוליכו עושהו תיכף למזיק, אבל הכותל והאילן בשעה שבנה ונטע לא הי' עליהם שם מזיק כלל, ורק עכשיו לאחר שנתיישנו ונתרועעו אינו יכול להתחייב עליהם אלא בשביל שהם שלו, וכמו שכתבו מתוס' להדיא דבבנין ונטיעה שעשה לא פשע כלום.
אח"כ מצאתי שהר"ר ישעי' כתב בש"מ וז"ל וקשה אמאי לא דאיק אי בהדי דקאזלי קמזקי היינו אש, וי"ל דלא דמי לאש דאש מיד שנעשה הוא נזקק לשמרו ולהעלות בדעתו שיזיק ע"י רוח מצוי', וכן באבנו וסכינו דמדמה לעיל לאש, אבל כותל ואילן ליכא למימר הכי דבשעת נטיעה ובנין לא הי' לו להעלות בדעתו שיפלו לזמן מרובה עכ"ל, ואף שלא הזכיר הר"ר ישעי' ז"ל דלא יהי' חייב אש אלא על עשיית אש ולא על מה שהאש שלו, אבל ע"כ צריך לומר כן בדבריו דאל"כ מה איכפת לן דבשעת הבנין לא הי' עומד להזיק, אבל עכשיו שהם רעועין ועומדין להזיק והן שלו אמאי לא יתחייב, אלא דצ"ע בזה אמאי לא נלמוד ממה הצד מאש ושור לחייב גם על אש שלא עשה אותו אלא שהוא שלו.
אבל באמת יש להוכיח דאפי' היכי שלא עשה האש רק שהאש שלו חייב, דבדף כ"ג ע"א איתא כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפל גדר שלא מתוך דליקה, ומשמע דנפלה דליקה ולא שהוא הדליק, ולכאורה אמאי יתחייב אם נפלה באונס וע"כ צריך לומר דכיון שהעצים השורפים הם שלו ולא הפקירם שמתחלה חושב שיוכל לכבותם לכן חייב, ואפי' אם בדברי הגמ' היינו דוחקים דלאו דוקא קתני נפלה, אבל הרמב"ם שדרכו לדייק בלשונו וכתב בהלכה ד' נפלה דליקה בחצרו וכו', מוכח דודאי חייב אפי' לא עשה את האש רק שהאש שלו כמו שורו שהזיק.
וכיון שבארנו דגם אם אין עליו חיוב על עשיית האש אלא שהאש שלו חייב, א"כ אין שום סברא דהכותל והאילן בשעת נפילה לא יהי' עליו חיוב אש, ולכן פשוט דהרמב"ם דמיירי הכא בדיני בור מיירי דהכותל והאילן הזיקו לאחר נפילה, וקושיית התוס' כבר תי' הרשב"א רק את אשר נשאר בקושיא דמנ"ל לגמ' לומר דהכותל והאילן מיירי לאחר נפילה ולדון בזה מדיני בור דילמא מיירי בשעת נפילה והו"ל לדון מדיני אש, באמת אין קושיא זו מכרעת להוציא דין מפשטו לומר דבשעת נפילה הוי בור ולא אש ואפשר קים לי' לגמ' דברייתא בדיני בור מתניא, אבל עכ"פ פשוט הוא דהרמב"ם מיירי כשהזיקו לאחר נפילה, ובזה שייך שפיר מה שכתב ואע"פ שהפקירן דהיינו לאחר שנפלו דקודם שנפלו בודאי לא הפקירן דהא מקודם לא הזכיר הרמב"ם שהיו רעועין.
אכן לפי"ז נשאר לנו לבאר לשון הרמב"ם שכתב אע"פ שהפקירן, דאיזה טעם הוא לחייב יותר בהפקירן מלא הפקירן ועוד דבלא הפקירן ודאי חייב, וכבר עמד ע"ז הסמ"ע, וכתב הט"ז ע"ז משום דבלא הפקירן איכא פלוגתא אי הוי בור אבל בהפקירן לכו"ע בור, ודבריו דברי תימה, דאטו רב סבר דמניח אבן שלו ברה"ר יפטר משום בור, אלא דרב סבר דחייב משום שור וכן כתבו התוס' להדיא בדף כ"ט, ועוד דעכ"פ אפי' אם אינו חייב משום בור הוא חייב משום שור, ועוד דכיון שאין הרמב"ם פוסק כרב וסובר דבין הפקיר בין לא הפקיר חייב משום בור לא שייך כלל שיתן הרמב"ם טעם אליבא דרב.
עוד הקשה הט"ז במה שכתב הרמב"ם לפי שאין תחלתן להזיק, דהא אמרינן בגמ' דמטעם זה הי' לנו לחייבו מכח שור יוכיח דמשום זה מחייבין לאחר הזמן, ועיקר הפטור משום שהוא אנוס בנפילה ותו"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ונשאר בזה בקושיא.
והנראה בזה דהנה זה פשוט דמה דאמרינן דנפלו בתוך הזמן פטור היינו כשהפקירן דאם לא הפקירן ודאי חייב כמו נתכוין לזכות בחרסיה כמש"כ המ"מ, וכבר כתב הרמב"ם זה בהל' ז', וכונת הרמב"ם שכתב ואע"פ שהפקירן היינו דמיירי בהפקירן, ופטור אף שהי' לו זמן לסלק ובאמת הי' להמרב"ם לכתוב אם הפקירן כמש"כ הסמ"ע אלא דהעיקר רצה להשמיענו דפטור אפי' הי' לו פנאי לסלק, דכ"ז שלא הי' לו פנאי לסלק פשיטא דפטור דהוא אונס גמור, וכבר כתב בהל' ז' דאנוס פטור ואפי' חיוב בדיני שמים ליכא אלא אחר שהי' לו זמן לסלק, ולכן עיקר מה דהשמיענו בכאן הוא דפטור אפי' הי' לו פנאי לסלק, וזה שכתב אע"פ שהפקירן ולא רצה לסלק אותן מ"מ פטור דבלא הפקירן ודאי חייב, וזהו שכתב לפי שאינן דומים לבור שהרי אין תחלתן להזיק והיינו דאם היינו אומרים דכותל ואילן דומה לבור לא הי' מועיל מה שהפקיר, וכמו שכתב בהלכה ה' דהמניח את הכד ברה"ר בעל הכד חייב בנזקיו ואפי' הפקיר הכד שכל המפקיר נזקיו במקום שאין לו רשות לעשותה מתחלה חייב כאלו לא הפקירן, ולכן כתב דקודם שנפלו אינם דומים לבור ולכן אם הפקירן קודם שנפלו או תיכף אחר שנפלו קודם שהי' לו פנאי לסלק פטור דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס.
ומה שהקשה הט"ז דהו"ל להזכיר טעם זה, לק"מ דכבר כתב דין זה בהלכה ח' גבי נשברה כדו ברה"ר שכתב והרי החרסים והמים כהפקר ולא הפקיר אלא אחר שנאנס ולפיכך פטור, ולכן לא הוצרך כאן הרמב"ם אלא לומר דקודם הנפילה לא הי' להכותל והאילן דין בור, אח"כ כתב דאם היו רעועין ב"ד קובעין לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל, ואם נפלו בתוך הזמן והזיקו פטור וזה קאי ודאי על מה שכתב מקודם דמיירי בהפקירן דבלא הפקירן ודאי חייב כמש"כ המ"מ וכנ"ל ולאחר הזמן חייב מפני ששהה אותן והיינו אפי' הפקירן דבזה לא מהני הפקירן כיון שכבר נתחייב עליהם בדין בור קודם שהפקירן, ואף דאין תחלת עשייתו לנזק חייב מדין מה הצד מבור ושור כדאיתא בגמ' וכמו שכתב הט"ז:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה