אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה יח

הלכה יב

החוצב שחצב (אבנים) [אבן] ומסרה לסתת והוזק בה אדם או בהמה הסתת חייב, וסתת שמסר לחמר החמר חייב, מסר חמר לכתף הכתף חייב, מסר כתף לבונה הבונה חייב, מסרה הבונה לזה שמתקן ישיבתה בבנין המתקן חייב, ואם אחר שהעלוה על גבי הדימוס נפלה והזיקה והיו עושין בקבלנות כולן חייבין ובשכירות האחרון חייב וכולן פטורין.
כתב המ"מ וז"ל ופי' שאפי' בקבלנות כל זמן שנפלה מיד אדם איזה שיהי' הוא חייב בנזקי' כיון שמידו נפלה וכו' ודברי המ"מ הוא ע"פ פירש"י שכתב כן וז"ל חייב, זה שהוא בידו חייב בנזקה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם, ואע"ג דמוקמינן להא בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכי דמתרמי דתנן אדם מועד לעולם וכו', ואח"כ בד"ה כולן כתב וז"ל, אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיובי משום גירי דילי' כולן חייבין יחד שכולן שותפין בדבר, ועליהן המלאכה לעשות וקיבלו אחריות הנזק יחד עכ"ל, ומבואר דמפרש דברישא חייב משום אדם המזיק שמידו נפלה, ובסיפא שנפלה משהניחו ע"ג הדימוס היינו שלא נפלה מידם וחייבים רק משום שמירה שכולן קיבלו עליהם, וזהו דעת הטור שקבע הלכה זו בסי' שפ"ד בדין אדם המזיק, וכן המחבר בשו"ע.
אבל הרמב"ם קבע הלכה זו בהל' נז"מ בדיני בור, ואף דסיפא גם לפירש"י לא מיירי בנזק כחו, אבל בפשוטו משמע דכל ההלכה הוא מנזקי בור דהא הטור קבע זה בהלכות נזקי אדם אף דבסיפא לא הזיקו בכחם משום דרישא הוא נזקי אדם, ועוד דלשון הרמב"ם שכתב והוזק בה אדם או בהמה לא משמע שנפלה מידו והזיקה בכחו דהו"ל לכתוב והזיקה, ועוד דמזה שדייק הרמב"ם לכתוב אדם או בהמה מוכח דהוא לאפוקי כלים והיינו משום דאיירי בנזקי בור, ע"כ פשוט דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י ולא נפלה כלל מידו אלא שהוזק בה אדם או בהמה בנזקי בור, והחילוק מרישא לסיפא הוא דברישא כיון דכל אחד מוסר לחבירו, אף שכולן בקבלנות מ"מ כל אחד מהם מחוייב בשמירת הבור כ"ז שהוא תחת רשותו, וכיון שמסר לחבירו שהוא תחת רשותו נפטר מחיובו כדין כל מזיק שמוסרו לשומר, אבל לאחר שהניחו על הדימוס משמע שכבר אינם מוסרים אותו לעבודת אחר, ואף דקשה הדבר דאם זהו גמר עבודתם איך נפל, נראה דזהו כך דרך הבנין דכשמניחים אבן על גבי הדימוס כ"ז שאינו מתקשר עם עוד אבנים אפשר שיפול ואין בזה שום פשיעה מצד המניח ומ"מ חייב לשלם כיון דהוא בונה ברה"ר במקום שאפשר להזיק, ולכן אף דנתנו לו חכמים רשות לבנות מ"מ אם הזיק חייב לשלם, ולכן כשהיו עושין בקבלנות החיוב תשלומין על כולן דאין על המניח חיוב יותר שהוא לא פשע אלא כולם קבלו עליהם לבנות הבנין וכולם חייבין, ובשכירות כיון דכל אחד כשגמר עבודתו כבר נסתלק אינו חייב אלא האחרון, דכ"ז שהבנין לא נגמר והוא באמצע הבנין כל אבן שמניחים עליו ושיש בו חשש שיפול הוא באחריות המניחו, ולא הוזכר כאן בעל הבנין ששכר אותם דכיון דהוא אינו אצלם והוא שכר אותם. נעשו הם השומרים ובשכירות נשאר הפועל האחרון בחיובי הבור:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה