אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה יט

הלכה יח

שור שדחף בהמה לתוך הבור ומתה, אם מועד הוא בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה, ואם תם הוא בעל השור משלם רביע מגופו ובעל הבור משלם שלשה חלקים מן היפה שבנכסיו, שבעל הנבילה אומר לבעל הבור פחת נבילה זו יש לי אצלך אע"פ שהיא גדולה ופקחת כיון שנדחפה הרי זו כמי שנפלה בלילה כל שאני יכול להוציא מבעל השור אני מוצא והשאר אתה חייב לשלמו.
בתוס' דף נ"ג כתבו דע"כ שור שדחף חבירו לבור מיירי בשוטה או מהלך בלילה דאי גם בפקח ומהלך ביום חייב, א"כ תמיד שור פקח ביום אמאי פטור לימא תחלתו בפשיעה שמא יפול ע"י שוורים וסופו באונס שנפל בעצמו, ולכן ע"כ דשור פקח מתרחק עצמו מן הבור כ"כ עד שאין שוורים אחרים יכולין להפילו, ולדעת הרמב"ם דכתב דאפי' בשור פקח ביום חייב צריך ליישב הוכחת התוס', והנה בפ"ב הלכה י"ח אות ז' יישבתי עפ"י דברי הראב"ד שם דסתם כלבים יש להם בעלים ומנטרי להו, וכתבתי שם דבזה לא יוכל בעל הגחלת לפטור את עצמו אם באמת כלב לקחו דמאי אולמא דידי' שהוא לא ישמור מזיק שלו ויסמוך שבעל הכלב ישמור מזיק שלו, ורק אם לא הוציא כלב הוי שפיר שמירה בדלת ולא נוכל לומר דאינו שמירה כלל דכלב יחתור משום דסתם כלבים יש להם בעלים, וה"נ יש לומר כאן דאינו תחלתו בפשיעה ע"י שוורים שידחפו שור לבור דסתם שוורים יש להם בעלים אלא דמ"מ אם באמת דחף שור לא יוכל בעל הבור לפטור א"ע בזה וכנ"ל.
וצריך להוסיף דלכאורה דברי הראב"ד אינם מספיקים דהתינח בסתמא אבל הא משכחת לה שלפנינו דחף שור אחד את חבירו לבור זה ובאותה שעה הלך שור פקח ונפל בעצמו דפשוט דגם בזה אף שעל השור שנדחף חייב בעל הבור מ"מ על השור שנפל בעצמו פטור וכאן לכאורה אין לומר דליכא פשיעה דסתם שוורים יש להם בעלים ושומרים אותם דהא קמן שהיה שור הדוחף סמוך לבור, והערה זו יש להעיר גם על דברי הראב"ד לפי"מ שבארנו שם כונתו דאף דחייב בעל החררה אם הוציא כלב שדרכו לחתור מ"מ אם הוציא מזיק אחר שאין דרכו לחתור פטור, וצריך לומר דכונת הראב"ד דאף דאם הוציא כלב לא יוכל בעל החררה לפטור א"ע לומר שהיה סבור שבעל הכלב ישמור את כלבו וכמש"כ, מ"מ לגבי תחלתו בפשיעה לא סגי פשיעה כזו כיון דבסתמא סתם בעלים שומרים את כלבם, ולכן אף דלא יוכל לפטור את עצמו בטענת אונס אם הוציא כלב משום דמאי חזית שיסמוך בעל החררה על בעל הכלב, אבל לחייב משום תחלתו בפשיעה לא מחייבינן אלא היכי דהוי פשיעה גמורה, וכמו דאשכחן דתחלתו בגנבה ואבדה וסופו באונס פטור משום דבעינן דוקא פשיעה לחייב משום תחלתו בפשיעה, וכעין זה כתבו התוס' דף ל"ב ע"ב דבלא שכיחי גמלים אף דאם נפלו גמלים חייב מ"מ לא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים ע"ש.
אכן נראה עוד ליישב הוכחת התוס' באופן אחר דכאן לא שייך לחייב משום תחלתו בפשיעה דהנה אמרינן בפ' החובל דף צ"א דיש אומד לנזקין, וכתב הרמב"ם בפ"א מה' חובל ומזיק הל' י"ח דאומדין לנזקין דאם הכהו בדבר שאין בו כדי להזיק וניזק הרי הוא כמו אונס, וגבי בור ט' דאיתא בדף ג' דקים להו לרבנן דנזקין עבדי מיתה לא עבדי ופירש"י שם דאמרינן דלא ניזק מהבור, אבל הרמב"ם כתב בהלכה ט"ו שהנזק בכל שהוא דבר מצוי ואין המיתה בכל שהוא מצוי והרי הוא כמו אונס, דסובר הרמב"ם דדין דבור ט' פטור ממיתה הוא ג"כ מדין אומד לנזקין משום דשם בהחובל בעי אם יש אומד לנזקין מי אמרינן לקטלא הוא דאמרינן בהכי נפקא נשמה בהכי לא נפקא נשמה, אבל לנזקין כל דהוא או דילמא לא שנא, ובעי שם למיפשט מהא דבור ט' עיין במש"כ בהלכה ט"ו, אבל עכ"פ כיון דלקטלא בודאי יש אומד, א"כ הא דבור ט' פטור ממיתה הוא מדין אומדנא, ולא משום דאמרינן דלא מת מהבור אלא דהוא בגדר אונס מה דמת מהבור.
והנה קשה לי בדין אומד לנזקין דאם זרק עליו אבן שאם הי' נופל על מקום מסוכן יותר הי' ראוי להזיק ונפל על מקום שאינו ראוי להזיק וניזק כמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' רוצח דאינו דומה מכהו על לבו למכהו על מתניו וא"כ ליחייב מדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס.
אך באמת הוא פשוט דדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס לא מצינו אלא לענין דין שמירה דכיון דפשע בדבר הנפקד ולא שמר אותה חייב, משום דאנו דנין כאן אם קיים ומלא חובת השמירה ואין אנו צריכין לחיובו של השומר לומר שודאי הזיק את החפץ הנפקד בפשיעתו, אלא דכיון דעכ"פ ניזק הדבר הנפקד והוא לא שמרו ויש סברא לומר דמחמת הפשיעה בא האונס אף שאין זה ודאי מ"מ כיון שעכ"פ הוא לא שמר חייב, וכן בדיני נזקין דאמרינן בכיצד הרגל דף כ"א ע"ב דשייך לדין תחלתו בפשיעה וסופו באונס ה"נ כיון שעכ"פ ממון המזיק שלו הזיק בודאי אלא דאנו דנין אם באופן זה הי' משומר ולא הי' ראוי להזיק או הי' ראוי להזיק בזה אנו אומרין. כיון דעכ"פ הי' ראוי להזיק באופן מצוי כמו בקפיצה, לכן אף שהזיק באופן בלתי מצוי כמו בנפילה חייב דאמרינן דעכ"פ לא שמר מזיק שלו, אבל בדין אומדנא לנזקין דילפינן מקרא דבאבן או באגרוף דצריך שעצם ההיזק יהי' ע"י הכאה שהיא ראוי' להזיק והיכי שההכאה אינה ראויה להזיק פטור לא שייך דלתחייב משום תחלתו בפשיעה דכאן אין הפטור משום שעשה שמירה ואדרבא כשהכה את חבירו באבן לכאורה לא שייך כאן גדר אונס כלל, וכמו דאמרינן בנותן דינר זהב לאשה ואמר לה של כסף הוא, פשעה בו משלמת של כסף הזיקתו משלמת של זהב, דמאי הו"ל גבי' דאזקתיה, וגם הכא מאי שייך אונס דלמה הי' לו להשליך האבן ולטעון אנוס הייתי, אלא דגזה"כ הוא דאינו חייב אלא עד שההכאה תהי' ראוי' להזיק ולא אם ההיזק יצא בגדר אונס, ולא דמי למאי דאמרינן הזיקתו משלמת של זהב דהתם ידעה והזיקה בפועל אלא שהטעות הוא שהיתה סבורה שהוא של כסף.
ובזה מיושב מה דמדליק בתוך של חבירו פטור בדברים שאין דרכן להטמין בגדיש וגבי מרגניתא בכספתא מיבעי לן אי מנחי אינשי מרגניתא בכספתא, וקשה אמאי לא נימא מאי הוי לך גביה דאזקתי', ובתוס' בד"ה מי מנחי עמדו בזה וכתבו וז"ל אפי' יש עדים שהי' בו מרגניתא מיבעי' לי' דשמא לא איבעי לי' לאסוקי אדעתא להאי ולא אמרינן מאי הוי לך גביה דאזקתי' כיון דלא רגילי אינשי לאנוחי כלל, ולא דמי לדינר של זהב דלעיל דאבעי לה לאסוקי אדעתא טפי, דפעמים שאומר כן דירא שאם היתה יודעת שהוא של זהב לא היתה שומרתו, ותירוצם דחוק, אך באמת לא קשה כלל דבנותן דינר זהב לאשה כשהזיקתו הלא הזיקה אותו החפץ וידעה שהיא מזקת אלא שטעתה בשויו וע"ז אמרינן שפיר מאי הוי לך גביה דאזקתי' דתשלומי נזקין אינו בגדר מכירה דשייך לטעון טענת טעות ובטול מקח, אבל במדליק בתוך של חבירו או בההוא דבטש כספתא דחבריה שלא ידע שנמצא שם הדבר הניזק, א"כ עיקר ההיזק נעשה שלא בידיעתו בזה שייך שפיר לפטור משום אונס,
ועכשיו שבארנו דלגבי דין אומדנא בנזקין לא שייך גדר תחלתו בפשיעה וא"כ גבי שור פקח ביום שנפל לבור דמבואר שם בהחובל דהוא נמי משום דיש אומד לנזקין, וכמו שכתב הרמב"ם להדיא בהלכה ט"ז שזה כמו אונס לא שייך כלל גדר תחלתו בפשיעה, דלא שייך זה אלא היכי דהפטור משום שאין כאן חסרון שמירה, ובזה אמרינן דבתחלתו בפשיעה איכא חסרון שמירה, אבל בשור פקח ביום הא בודאי לא שמר כלל בורו והניחו פתוח רק דהפטור הוא משום דההיזק אינו עומד להיות, וזהו באמת חדוש בגמ' דגם זה שייך לגדר יש אומד לנזקין משום דחיוב בור הוא דוקא אם הבור מצד תקלתו יש בו להתקיל ולהזיק, ולכן לגבי שור פקח ביום כיון שאינו עומד ליפול שם אינו חייב על היזקו, כיון דמשום יש אומד לנזקין אתינן עלה לא שייך לחייב משום תחלתו בפשיעה.
ומה מדוקדקין דברי הרמב"ם שבכל השלשה מקומות היינו בפ"א מהל' חובל ומזיק לגבי יש אומד לנזקין וגבי דין בור ט' דפטור ממיתה בהלכה ט"ו ולגבי פטורא דשור פקח ביום בהל' ט"ז בכולם כתב שזה כמו אונס ולא כתב אונס ממש, משום דאונס ממש לא שייך כיון שלא הי' לו רשות מתחילה לעשות המזיק, אלא דמ"מ הוא כמו אונס וכנ"ל.
אלא דקשה לפי זה דכיון דהא דפטור בשור פיקח ביום הוא מגדר יש אומד לנזקין, וא"כ בדף נ"ב ע"ב בהאבעיא אי אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים איך פשיט לזה מהא דשור פקח ביום פטור, אלמא לא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח, וה"נ לא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים, דאיזה דמיון הוא דגבי שור פקח ביום עיקר תקלת ההיזק נעשה באונס דבדרך הרגיל אינו ראוי שור פקח ליפול, ואף דלא דמי ממש ליש אומד לנזקין דהתם עצם ההיזק נעשה בדרך הרגיל, והכא מכיון שנפל הי' ראוי להיות ניזוק, אלא דתקלת ההיזק הי' שלא בדרך הרגיל, הגמ' מדמי להו כמו שכתבנו.
עכ"פ כיון דמדמי להו לדין יש אומד לנזקין א"כ שפיר דלא דיינינן בזה דין מיגו דהוי פושע לענין חרש, אבל גבי כיסהו כיסוי שהוא כראוי לשוורים ואינו ראוי לגמלים והתליע מתוכו דכיסוי לבור הוי כמו גדר לשור דבזה אמרינן להדיא בהכונס דכותל רעוע וחתרה חייב משום תחלתו בפשיעה, וא"כ נימא דבזה אמרינן נמי מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים.
ונראה דכיון דאבעיא דמיגו דהוי פושע לענין גמלים לא מיירי באופן דע"י נפילת גמלים הוי פושע לשוורים, וכמו שבארנו למעלה בהלכה ה', ולכן לא שייך זו האבעיא כלל לגדר תחלתו בפשיעה וסופו באונס אלא דהוא ספק אחר אי אמרינן דכיון שעכ"פ עשה בור שראוי להזיק גמלים כבר נתחייב משום עושה מזיק, ואפי' אם יפלו בו שוורים באונס ג"כ חייב, ולענין זה שפיר מדמי לשור פקח ביום דהא כל מה דמדמי ליש אומד לנזקין היינו משום דאמרינן דלא הי' ראוי להתקיל ואין לו דין מזיק לזה הניזק, אבל אם נימא מיגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח יש לו שם מזיק ולא דמי כלל לדין יש אומד לנזקין. דהתם עיקר הנזק לא הי' ראוי להיות ע"י זה ההכאה.
ולכן מוכיח הגמ' מזה שפיר מדלא אמרינן דיש לו שם מזיק גם לענין פקח בשביל שיש לו שם מזיק לענין חרש, לכן לא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים כיון דלענין שוורים ליכא כאן תחלתו בפשיעה כלל:

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות נזקי ממון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה